״לה לה לנד״, סקירה

הבמאי דמיאן שאזל (״וויפלאש״) אהב כבר מגיל צעיר גם קולנוע וגם ומוזיקה, בעיקר מוזיקת ג'אז. שתי האהבות הללו נכחו ברמה זו או אחרת גם בסרטו הקודם, ובסרט ״התו האחרון״ אותו רק כתב. עם זאת, דומה כי בסרטו הנוכחי, ״לה לה לנד״ (La La Land), הוא מנסח את מכתב האהבה שלו לאמנויות הללו בבהירות ובתשוקה גדולות יותר – זה סרט שכולו הצדעה לקולנוע ולמוזיקה. בעיקר הצדעה לקולנוע ההוליוודי הקלאסי והמלאכותי ולג'אז אותנטי, שני סגנונות שנהוג לחשוב כי אין להם מקום מרכזי, או מקום בכלל, בתרבות של ימינו. אבל שאזל נלחם עליהם ומוסיף לחלום עליהם והוא עושה זאת בסרט שהוא גם מחווה נוסטלגית וגם ניסיון לבדוק את המקום של האמנויות הללו בעולם המודרני, שלכאורה זנח אותן. הוא בוחן זאת דרך הז'אנר של הסרט המוזיקלי ודרך העיר אשר יצירה את הסרטים הגדולים בתחום, עיר שמייצרת חלומות ואכזבות.

סרטי קולנוע רבים התרחשו על רקע תעשיית הסרטים של לוס אנג'לס (והסרט זה מאכזר רבים מהם), ובכולם קיים שילוב של מבט ביקורתי על האכזריות של התעשייה והעדר האותנטיות של המוצר, לבין הערצה לקולנוע עצמו. בכל סרט הכף נוטה לצד זה או אחר. שאזל נוטה יותר לצד המעריץ, אבל כפי שכותרת הסרט מרמזת, לא מדובר במבט שמתעלם מן הגיחוך והאכזריות של מקום ההתרחשות שבו, גיחוך שקיים בעיר לא רק בתעשיית הבידור. לדוגמה, הקיץ התמידי השורר בעיר המדברית עומד בניגוד לחלוקה של הסרט לפרקים שונים לפני עונות השנה. לא בהכרח מדובר בסרט בו חלומות מתגשמים, גם אם הסרט מטיף להליכה בעקבות החלום, לא משנה מה הסיכויים או מה כמות הסבל שההליכה אחר החלום תגרור. לוס אנג'לס של הסרט היא עיר של כוכבים, עיר של חלומות ואשליות ומתחת לכך גם עיר של מציאות ולא מעט דברים שאופטימיות, שאפתנות וכישרון לא יכולים לתקן.

עלילת הסרט למעשה עוסקת במפגש בין מוזיקה לקולנוע, דרך הדיון בהתאהבות כפי שהיא נחוות בקולנוע ההוליוודי המסורתי. מיה, צעירה השואפת להיות שחקנית נפגשת עם סבסטיאן, מוזיקאי ג'אז שרוצה לפתוח מחדש מועדון מיתולוגי. כיאה לקומדיה רומנטית (וסרטים מוזיקלים רבים היו קומדיות רומנטיות) הפגישות הראשונות שלהם משלבות בין משיכה מתחת לפני השטח ועקיצות גלויות, בדרך לסיפור אהבה ולעזרה הדדית של כל אחד מהם בהכוונת הקריירה של האחר. חוץ משני הגיבורים הללו, אין ממש דמויות אחרות בסרט. כלומר, יש עוד הרבה אנשים, אבל כמעט בלי יוצא מן הכלל הם קיימים רק על מנת להאיר משהו בזוג הגיבורים. זהו סרט שבורא עולם שהוא מחווה לסרטים, ולא עולם ריאליסטי, עוד דבר אשר מייצר ניגוד בינו לבין רוב הקולנוע העכשווי.

יש בסרט חשיבות למראה ולצליל של כל פרט, אבל לרוב הדבר נוגע בעיקר ליופי החזותי ולייצוג החיצוני, ולא להיגיון הפנימי של הסצנה. ההיגיון של הסרט הוא ההיגיון של הרגש, ולא של הסתברות ההתרחשות או הנאמנות לתקופה בה הסרט מתרחש – זה סרט עכשווי מאוד והוא כולל אזכורים לתופעות של המאה ה-21, אבל הערגה שלו לשנות החמישים לפעמים באה לידי ביטוי גם במראה של אתרי הצילום. אולם, לא מדובר בסרט בו כל זוהר הוא רדוד. דרך הייצוג המלאכותי בדרגות שונות, הסרט דן בעולם בו אנו חיים ובשינויים אשר הוא עובר. החלפת דברי האהבה אינה סוף הסיפור בסרט, אלא רק נקודה יפה אחת באמצע, בין קשיים רבים והצלחות אחרות.

הדיאלוגים בסרט לא פעם מסבירים את אופי היצירה. למשל, סמוך לתחילת הסרט מנסות חברותיה של הגיבורה לשכנע אותה ללכת למסיבה הוליוודית, כאשר אחד הנימוקים הוא שיהיו שם כל הקלישאות של לוס אנג'לס ויהיה אפשר לצחוק על כולם. במידה רבה, הסרט מאפשר לנו את החוויה הזו של לצחוק על הקלישאות, אבל כמו הגיבורה, הסיבה האמיתית שאנו הולכים למסיבה ולסרט שהיא שבין כל הבוז והלעג, אנו אוהבים את הזוהר ואת היופי, מקווים למצוא את הסרט שיגע בנו או במקרה של הגיבורה – את האדם אשר יקדם את הקריירה שלנו. בנקודה אחרת בסרט, מיה שואלת את סבסטיאן אם מחזה שהיא עובדת עליו הוא לא נוסטלגי מדי והוא אומר לא להתחשב בסביבה וללכת עם הלב לכיוון הנוסטלגיה. במידה רבה, זה המוטו של הסרט – הצדעה לאנשים אשר מודעים לכך כי העדפה האמנותית שלהם מצויה בעבר ולא בתרבות של ימינו, אבל הם הולכים עם מה שהם מרגישים כנכון, עם הכיוון הנוסטלגי, מנסים להחיות מחדש את העבר המפואר.

הנוסטלגיה באה לידי ביטוי גם בהבלטת המכשירים דרכם נצרכת התרבות. הדגש הוא על מכשירים אנלוגיים כגון תקליטים או מקרנות פילם, שהשימוש בהם היום הוא נחלתם של מעטים יחסית, לרוב אנשים בעלי הערכה וכבוד להיסטוריה של האמנות ולשימור. הסרט חוגג את האמצעים הללו וגם מראה את החסרונות שלהם, כפי שהוא עושה עם כל דבר. ולמרות שכולו עטוף בנוסטלגיה על גווניה השונים, הסרט גם מודע לכך כי צריך לתפקד גם בהווה ולעשות התאמות לא נוחות לעולם המודרני, שגם בו דברים אשר נראים בהתחלה מרתיעים אבל הם בעלי יתרונות.

הביטוי הבולט ביותר של נוסטלגיה בסרט הוא בתחום המחוות הקולנועיות. לפרקים, הסרט נראה כמו ערך אנציקלופדי של הסוגות השונות בתוך הסרט המוזיקלי ומחוות ליוצרים הבולטים בז'אנר – בעיקר הסרטים של ג'ינג'ר רוג'רס ופרד אסטר, או סרטי ג'ין קלי, עם כל הזוהר שהוליווד ידעה פעם לייצר ושאזל מנסה לשחזר. אם כי בסופו של דבר דומני כי הסרטים שהכי השפיעו על הטון של הסרט הם הסרטים של הבמאי הצרפתי ז'אק דמי, שיצר סרטים עתירי ג'אז וצבעוניות אבל גם מלאי מלנכוליה. ״לה לה לנד״ הוא סוג של שילוב של העצבות של סרטי דמי עם האופטימיות של הוליווד הישנה, בשילוב קפיצות קטנות לדיכאון הכבד אף יותר של המוזיקל האמריקאי של שנות השבעים. ולא רק הסרטים המוזיקליים מהווים השראה – גם סרטים רומנטיים אחרים, וכאמור, גם סרטים רבים אשר התרחשו בהוליווד עצמה, אם או בלי שירים. אולם, המחווה הכי יפה בעיניי בסרט היא דווקא ל״מרד הנעורים״ של ניקולס ריי, סרט שיש בו את המימד הגדול מן המציאות והיפה של הסרט המוזיקלי בלי קטעי שירה וריקוד, אלא עם דיון במצוקה אנושית וחוסר יכולת לתקשר ולאהוב.

על מנת לזגזג בין כל מקורות ההשפעה הללו וגם לייצר יצירה בעלת ברק מקורי, שאזל נדרש להפגין כישורים רבים ומגוונים בתור במאי. למזלו, מדובר ביוצר אשר הפגנת יכולת וירטואוזיות היא סוג של סימן היכר עבורו. את הסרט הוא פותח בקטע שהוא מחווה לפליני, בשילוב עם ריקוד של מאות ניצבים באמצע לוס אנג'לס, כאשר הכל מצולם במה שנראה כמו שוט ארוך אחד. בסרטו הקודם של הבמאי חשתי שיש משהו קצת יהיר ואולי אף רדוד בניסיונות של היוצר להרשים, אבל לסרט מסוג זה היכולת הראוותנית הזו מרגישה נכונה יותר, והיא אף הכרחית ונוכחת דרך שורה ארוכה של קטעים מוזיקליים מגוונים, אינטימיים יותר ושאפתניים לא פחות.

בנוסף, לא מדובר רק בכשרון מרשים של יוצר אחד. המוזיקאי ג'סטין הורביץ (משתף פעולה קבוע של שאזל) קיבל בסרט הזה סוג של פרויקט חלומות – כשם שהבמאי מתענג על סוגים שונים של קולנוע, המוזיקה נוגעת בגוונים וסוגות שונות בתוך הג'אז, תוך שילוב של כמה שירים יפים ומרגשים שנשמעים כמו שירים שיכלו להשתלב בסרטים של שנות השלושים עד החמישים, עידן בו להיטי הפופ הגדולים ביותר נכתבו לסרטים (וברובם היו השפעות ג'אז). על הצילום מופקד לינוס סנדגרן, הצלם של דיויד או. ראסל בשנים האחרונות – הצילום שלו דינמי וחופשי, משלב בין שוטים ארוכים לשימוש מוקפד ומגוון בתאורה טבעית ולא טבעית כאחד. העריכה היא של טום קרוס, משתף פעולה קבוע נוסף של שאזל וגם כאן דומה כי התיאום בין השניים עוזר לסרט. אחרי שהסרט הקודם של שאזל נסוב ברובו על שוטים קצרים, העריכה כאן יוצרת אשליה של המשכיות בין צילום לצילום, גם בקטעים אשר עוברים בין אתרי התרחשות שונים או רמות שונות של מציאות.

אחרי כל זה, הגיע העת לעבור לדיון בכישרונות אשר עבורם לכאורה אנשים הולכים לקולנוע – הכוכבים. אמה סטון וריאן גוסלינג שמככבים בסרט כבר הופיעו יחד בשני סרטים שונים בעבר (״טיפש, מטורף, מאוהב״ ו״יחידת גנגסטרים״), דבר אשר תורם לכימיה ביניהם, אשר נראית טבעית ומאפשרת לשניהם לחשוף מגוון רחב של כישורים במשחק, שירה וריקוד. לשניים יש מראה שיכל להתאים לתקופה של הוליווד הישנה (מה שלא בהכרח נכון לכל השחקנים המצליחים בימינו) ויכולת לעבור בתור בדרנים, דבר מהותי לסרטים מסוג זה. אבל שניהם גם טובים בקטעים הדרמטיים יותר. הדבר נכון בעיקר לגבי סטון, שבחלקים המוקדמים של הקריירה שלה התמחתה בעיקר בקומדיות ובשנים האחרונות יש שיפור ביכולת הדרמטית שלה ודומני כי הן מגיעות לשיא בסרט זה. מכיוון שהיא מגלמת שחקנית, מלבד הדמות שהיא מגלמת ועוברת לא מעט תהפוכות במהלך הסרט, היא מופיעה לרגעים קצרים בתור שורה של דמויות אחרות והיא מצליחה להעניק להן חיים בזמן קצר. כך, קטעים אשר יכלו להיות רק הפוגה קומית הופכים בזכותה לחזקים גם מן הבחינה הדרמטית.

למרות שפע המחמאות הללו, עדיין קשה להמליץ על הסרט בצורה גורפת. אחרי הכל, מדובר בסרט מוזיקלי ויש לא מעט צופים שלא מתחברים לסגנון, בטח בתקופה שבה הוא נדחק החוזה מן הזרם המרכזי של הקולנוע. הסרט אמנם מנסה להתמודד עם המעבר הבעייתי לשירה וריקוד, דרך הדגשת הזרימה הרגשית של כל סיטואציה, אבל יש צופים כי הדבר ירתיע אותם. בנוסף, רוב הנאמברים בסרט אינם קצרים ודומה כי הם נוצרו לא רק בידי מעריץ של הסוגה, אלא גם עבור מעריצים. רגע שעבור רבים יכול להיחשב לשיא הסרט, יהיה נאמבר ארוך ונטול מילים אשר מגיע לקראת הסיום, רגע אשר מראה כי המיוזקל הוא שילוב מוזר של הקולנוע הכי מסחרי וקולנוע ניסיוני. החלק הזה בסרט, אשר יהיה מפעמים ומרגש עבור צופים רבים, יהיה ארוך מדי ונמתח עבור אחרים. ויחסית לסרט מוזיקלי, מדובר בסרט באורך של יותר משעתיים.

אני חש כי חובבי הז'אנר לא זקוקים להמלצה על סרט זה, אשר מצליח לייצר נאמברים מוצלחים במגוון רחב של סגנונות – החל מקטעי הפאר הארוכים והמרהיבים שכבר תיארתי, דרך קטעי ריקוד זוגי ועד קטעים של אדם שר לבדו בחשכה, שהם אפקטיביים לא פחות. זה סרט שנדמה כמו קולנוע עבור חובבי קולנוע, סרט שמבקרים או אנשים בתוך הוליווד צפויים לאהוב קצת יותר מן הצופה הממוצע, מה שצפוי להיות מתורגם לכמות גדולה למדי של פרסים. סביר להניח כי כמות המועמדויות של הסרט לאוסקר תהיה קרובה למספר דו ספרתי. הדבר עלול לייצר סוג של ציפיות גדולות מדי מן היצירה, שיש בה משהו מפואר אבל גם אישי למדי. ובניגוד לחלק מן הביקורת המתלהבות, הסרט הזה רחוק מלהיות מעמיק או מקורי במסר שלו. יש בסרט משהו מענג וגם עצוב, מה שגורם לדחף לצאת בהצהרות מפוצצות לגבי טיב הסרט ולהגדיר אותו כאחד משיאי הז'אנר אי פעם או כיצירת מופת. אולם, אני חושב כי עדיף להתאפק מעט ולתת לו עוד זמן (ועוד צפיות). למרות כל הנקודות החזקות שלו, אחרי צפייה ראשונה אני יכול לחשוב גם על מספר דברים בעייתיים יותר ביצירה – בניסיונות להצחיק דומני כי הסרט מעט פחות חזק, ולא תמיד המלאכותיות המופגנת של הסרט עובדת היטב. אבל בנקודת הזמן הזו, מדובר בסרט שמרענן לראות בקולנוע, יצירה אשר מעוררת דחף להריע ולצפות שוב גם בה, וגם ביצירות אשר היוו השראה.