פסטיבל מנהיים-היידלברג 2016 – דיווח שני: ״Anomie״, ״Neither Wolf Nor Dog״, ״Another Time״, ״Reykjavík״, ״How Most Thing Work״

לא מכבר דיווחתי כאן על החווית שלי כשופט בפסטיבל הסרטים מנהיים-היידלברג. אולם, בפוסט הראשון כתבתי רק על חלק קטן מן הסרטים שראיתי בפסטיבל, והכרזתי על עוד מספר סרטים שעוררו בי עניין. בסרטים אלו אעסוק בפוסט זה. השניים הראשונים נבדלים מיתר הסרטים, שכן הם לא השתתפו בתחרות אלא במסגרת "תגליות בינלאומיות", אשר מאפשרת גם הצגת סרטים שאינם סרטי ביכורים – ואלו היו שניים מן הסרטים שהכי אהבתי בפסטיבל. לאחר מכן, עוד כמה סרטים בולטים מן התחרות.

Anomie
אנומיה

המונח אשר נתן את שמו לסרטו של הבמאי הרוסי ולדימיר קוזלוב מתייחס למצב בו הנורמות המוסריות-חברתיות אינן נוכחות, או לא מהוות תפקיד של ממש בחיי היחיד. או, במקרה המתואר בסרט, שתי בחורות צעירות אשר סיימו לא מכבר את התיכון ולא ממש יודעות מה לעשות בחייהן הבוגרים, פרט לכך שהן יודעות כי כל המבוגרים אשר נותנים להן עצות פשוט לא רלוונטיים עבורן. הסרט מכיל לא מעט מבוגרים אשר נותנים להם עצות, עם או בלי היכרות מוקדמת עם הצעירות, ולרוב מבלי להבין את עולמן של הנערות ואת מצבן המרדני-אך-עדין.

מלבד העצות, הסרט מתקדם בקצב איטי ונע בין אפיזודות שונות אשר לוקח זמן עד שהן מתחברות למהלך. הדבר מתאר גם היעדר תכלית או יעד, וגם היעדר כל נוכחות של מוסר, אבל בעיקר התפרקות הדרגתית של חברות מסיבות שונות – פערים באופציה לגבי העתיד ופערים ביכולת להשיג בחורים. כאשר הבחורה היותר דומיננטית מחליפה מפגשים מיניים מזדמנים בחבר קבוע, הקנאה מתחילה לשחק תפקיד וסוחפת את החברות לכיוון לא צפוי. במהלך זה טעון עיקר כוחו של הסרט הצנוע אך המחושב הזה.

קוזלוב יצר סרט לא ארוך (רק מעט יותר משעה) שמצולם בשחור-לבן אשר בעיקר נותן תחושה של דלות לעיר הרוסית בה הסרט מתנהל – עיר שיש בה הרבה תושבים, אך שום מימד של זוהר או התרחשות מסעירה, מקום שהזמן שכח. הנוער, שיש לו גישה לידע לגבי שאר העולם המודרני, פשוט מרגיש לא שייך לשם. חוסר השייכות הזו מוביל למקום מסוכן, שכן כאמור אין כל כללי מוסר או הכוונה שהצעירים מקשיבים לה. זהו סרט שדן בפערי דורות קיצוניים ומסוכנים וגם בכאבי התבגרות, והתרחקות מאדם אשר פעם היה קרוב. הקצב המדוד ומיעוט האירועים מקנה לסרט אמינות, גם כאשר הוא מתאר אירועים קיצוניים.

Neither Wolf Nor Dog
לא זאב ולא כלב

הסרט הזה מתרחש במדינת צפון דקוטה, אזור בארה"ב אשר כמעט ואhנו נראה בקולנוע. הסרט כולו עוסק בנתינת במה למי שקולם לא ממש נשמע בהיסטוריה האמריקאית – הילידים. אלו שבקולנוע הקלאסי היו אינדיאנים והיו אויב, או הפוגה קומי. הסרט עושה זאת לא באמצעות סצנות קרב או עימות של ממש בינם לבין הרוב הלבן השולט, אלא באמצעות ניסיון לכתיבת הסיפור שלהם על מנת שישמע.

הבמאי סטיבן לואיס סימפסון כתב את התסריט בשיתוף עם קנת' נרבורן, סופר שעיקר הקריירה שלו קשורה בתיעוד התרבות הנעלמת של הילידים. נרבורן עצמו הוא גם דמות בסרט (מגולם בידי השחקן כריסטופר סיווני). הוא מתחיל אותו הסרט כאיש משפחה שלא ממש עוסק בכתיבה, אבל עזר לערוך ספר של עדויות של ילידים בסביבת מגוריו במינסוטה. בעוד אשתו נמצאת בכנס, הוא פועל בניגוד לדחף הראשוני שלו ויוצא לפגוש גבר בן 90 בשם דן, יליד אמריקאי שאינו יודע קורא וכתוב ומבקש לספר את סיפור חייו, ואת התובנות הרוחניות שצבר לאורך השנים. המסע הזה הופך את הגיבור לקול שמתווך בין המיעוט אשר לא מצניע את זעמו לבין ההמון, וגם גורם לו להבין את מה שהיה חסר בחייו שלו. אך זה לא סיפור על גילוי עצמי והסרט נע קרוב לקלישאות אך מציג אותן באור חדש.

הארץ עצמה היא בעלת חשיבות בסרט – הנוף משקף את הסיפור שהאדם הלבן לא מסוגל להבין, גם אם הוא מסוגל לרמוס. לא מדובר בסרט שמשאיר טעם טוב, או גילוי של תרבות נידחת, אלא בכתב האשמה כנגד פשעי מלחמה ושכתוב ההיסטוריה, כנגד הזלזול בתרבויות שלא היו מצויידות בכלי נשק מתקדמים. גם אם אנו מודעים כי בסופו של דבר הספר נכתב (והסרט צולם), התחושה היא כי הדברים החשובים באמת כבר לא יכולים להוית מועברים וכי דן הוא ניצול נדיר של תקופה אותה רבים לא שרדו, שנים לא רבות לאחר רצח עם שבוצע על אדמת ארה"ב.

Another Time
זמן אחר

כותרת הסרט האיראני יכולה להתפרש בשני אופנים. ראשית, לו היו חלק מן האירועים המתרחשים בו קורים בנקודת זמן אחרת, אולי הגורל היה יכול להיות טוב יותר. אך באופן יותר מעניין, הסרט כולו מתאר סביבה אשר נותרה קפואה בזמן אחר, מחוץ לעולם בו יש לנשים זכויות וכבוד. הסרט לא משווה את עצמו למערב, אלא לטהרן, אשר נאמר כי בה דברים היו יכולים להתנהל אחרת.

הסרט מתחיל בלידה. כלומר, אנו שומעים אישה יולדת תינוק, אבל המסך מוחשך כולו – כי לאם התינוק אין ממש עתיד או מושג מה לעשות בימים או בדקות הקרובות. מדובר בנערה אשר נכנסה להריון מבלי להיות נשואה, דבר שיכול להיות שווה ערך לגזר דין מוות בלא מעט משפחות מן האזור. אף כי אמה של הצעירה (כלומר – הסבתא הטרייה) מנסה להיפטר מן התינוק, הצעירה מתעקשת לשמור עליו. בדיוק אז, אביה של הגיבורה משתחרר מן הכלא לאחר שהוחזק במאסר במשך שנה עקב מחאה נגד המשטר. והוא לא שמח על הרחבת המשפחה. הוא מנסה לאתר את זהות האב וכאשר בתו מסרבת לשתף פעולה, הוא מעניש אותה באופן שמסכן את בריאותה. אולם, מאוחר יותר הוא מנסה לפעול למענה, גם אם ההתעקשות שלה לשמור על קשר עם התינוק מסכנת גם את מעמדו שלו מבחינות רבות.

סרטה של הבמאית נאיד חסנזאדה משתמש בשפה קולנועית מצומצמת ובדומה לסרטים אחרים מאירן, נותן לא פעם דגש לפרטים אשר אינם מהותיים לעילה בעודו מסתיר לא מעט מנקודת המפתח עד לשלב מאוחר, גם אם הדברים ידועים לדמויות. הדבר תורם לדרמה חזקה על דיכוי נשים שאני אהבתי הרבה יותר מחבריי לצוות השיפוט, בעיקר בגלל שלדעתי גם דמות האב אינה חד-מימדית. בנוסף, מצאתי בסרט דמיון רב לסרט הישראלי ״סופת חול״ – בדומה לסרטה של עילית זקצר, גם בסרטה של חסנזאדה הסיפור של האישה הצעירה נחווה גם דרך אחותה בת ה-10 אשר רואה את עתידה העגום. בשני הסרטים גם מראים כיצד הנשים המבוגרות יותר מאמצות עמדה שמרנית.

״זמן אחר״ הוא סרט באורך 72 דקות והוא אינו אחיד ברמתו – חלק מן הרגעים הדרמטיים אינם אמינים ולא משוחקים היטב (אף כי השחקן אשר מגלם את האב בסרט זכה בפרס המשחק של הפסטיבל). אך עבורי הוא סיפק לא רק צוהר לנעשה בחלק לא מוכר של העולם, אלא גם אמר משהו על מאבק לחירות והליכה עם הלב, וגם על היכולת לאהוב את בני המשפחה אפילו כאשר הם עושים דברים אכזריים במיוחד.

Reykjavík
רייקיאוויק

הנה סרט שכמעט בלתי אפשרי לא לחבב. בתור התחלה, הוא איסלנדי. והוא גם סוג של קומדיה רומנטית לא בדיוק אופטימית, שהיא תענוג עבור סינפלים. הבמאי אסגרימור סווריסון הוא גם מבקר קולנוע והוא ביסס את הסרט על הזיכרונות שלו מן ההתפרקות של נישואיו. את דמותו הוא הפך לבעל חנות DVD המתמחה בסרטי איכות, סוג של ״האוזן השלישית״ בעיר אשר הסרט קרוי על שמה.

כתוצאה מכך, הסרט עמוס במחוות וציטוטים מסרטים, כאשר תמיד הוא דואג לציין מאיזה סרט צוטט מה שעכשיו נראה על המסך – הגיבור פשוט שם לב מתי חלקים מחייו נראים בדיוק כמו סרט של גודאר או וודי אלן. אני חש צורך לציין כי הסיטואציות הללו מוכרות לי באופן אישי. לצד המשחקים הקולנועיים, הגיבור מנסה להתגבר על קשיים כלכלים אשר הרחיקו ממנו את אשתו. בנוסף, לאחר הפרידה (שהיא אולי זמנית), אישה צעירה מאוד עם טעם דומה בסרטים מתחילה לחזר אחריו (כפי שאפשרלראות בתמונה הנוספת, בראש הפוסט).

מלבד משחק הטריוויה הקולנועי התמידי, הסרט שומר על קצב קומי טוב ויש בו סצנה אחת נהדרת של מפגש מקרי עם האקסית בעוד ברור כי בשני הצדדים הרגשות עדיין פועמים. מצד שני, דומה כי הוא תמיד נעצר רגע לפני חדירה לעומק הנפש או נגיעה בגדולה קולנועית של ממש. ויש בו גם כמה דברים שנותרו לא ברורים עבורי, כמו הבחירה לקרוא לסרט על שם העיר בה הוא מתרחש, שפרט לכותרות הפתיחה לא משחקת בו תפקיד מיוחד. אולי פרט לכך שאין באיסלנד אף עיר אחרת בה חנות DVD כזו יכולה להתקיים. משיחה עם הבמאי עלה כי אכן כבר שנים אין חנות כזו בעיר, אך כאשר הם הקימו אותה מחדש לצורך הצילומים הרבה תושבים הביאו רצון לשוב ולשכור סרטים.

 Como Funcionan Casi Todas las Cosas / How Most Thing Work
כיצד רוב הדברים עובדים

אחד מן הדברים ששמתי לב אליהם במהלך הפסטיבל הוא שרבים מן הסרטים ממשיכים את הקו של סרטים אחרים שיצאו מאותה מדינה. הסרט הארגנטינאי הזה הזכיר לי סרטי מסע אחרים שיצאו ממולדתו, או מאמריקה הלטינית – מסע אשר שם דגש על התחנות בדרך ולא רק היעד, מסע שיש בו משהו אופטימי מעצם מעבר המקום וגילוי חלקים פחות מוכרים במדינה.

גיבורת הסרט, סלינה, עובדת בדוכן אגרה בכביש בו כמעט כבר לא משתמשים, ומשלימה הכנסה בתור זמרת. לאחר שאביה נפטר במפתיע, היא מנסה להתחיל לעבוד בחברה בה עבד – בשיווק מדלת לדלת של ספר ששמו כשם הסרט, סוג של מדע פופולרי לא מעמיק במיוחד. סלינה יוצאת למסע במטרה למכור, אבל מתיידדת עם בנה של קולגה מנוסה יותר. לפתע נגלים לה פרטים לא יידועים על העבר של משפחתה, מה שמעניק למסע שלה תכלית אחרת.

זהו סרט שאין בו דבר חדשני או מקורי, אבל כמעט וגם אין בו דברים לא מדויקים. במבט לאחור, משהו ממנו נותר בי באופן בולט יותר משאר סרטי הפסטיבל, פרט לסרט לו הענקנו בסופו של דבר את הפרס. הסרט מתאר עולם שיש בו גוון קל של סוריאליזם, אבל הוא גם אמין למדי בתור תיאור של מקומות נשכחים. יש בו הומור, אבל בעיקר אחווה אשר מתגלה בדרכים רבות ובמקומות מפתיעים.