בעקבות "שיר אהבה" – חמש חתונות ולוויה אחת (ברקע)

הרעיון לפוסט זה התחיל בעקבות סרט שפספסתי במהלך פסטיבל חיפה וצפיתי בו לאחר כמה ימים בסינמטק תל אביב. לדעתי זהו אחד מן הסרטים הכי טובים שראיתי מן היבול השנתי של הפסטיבל, והרגשתי שיהיה זה נכון לכתוב גם עליו בבלוג, גם אם באיחור.

מדובר בסרט שיר אהבה (Lovesong) של הבמאית הקוריאנית-אמריקאית סו יונג קים. הסרט עוקב אחר ידידות ומשיכה בין שתי נשים אמריקאיות. הראשונה היא שרה (ריילי קיו, שמשחקת בימים אלו גם בתפקיד שונה לחלוטין ב״אמריקן האני״) היא אם צעירה שכל דקות הפתיחה של הסרט מוקדשות לאופן בו היא מגדלת את בתה בת השלוש, בזמן שבעלה מצוי בנסיעת עסקים ארוכה. לאחר פתיחה זו, היא פוגשת מחדש את מינדי (ג'נה מאלון) חברה ותיקה מימי ההתבגרות והקולג', שממשיכה לחיות חיי רווקת סוערים, פחות או יותר. השתיים יוצאות למסע מאולתר, בחברת הילדה. שרה עוסקת בהורות, מינדי מפלררטת עם גברים, ושתי החברות מנסות לחדש את הידידות ולומדות פרטים אינטימיים זו על זו ולבסוף אף מקיימות מגע מיני שאת המשמעות שלו הן מנסות לצמצם. אולם, זמן קצר אחריו, מינדי עוזבת את המסע.

כל זה מהווה רק הקדמה לחלק המהותי של הסרט, המתרחש כעבור שלוש שנים של נתק. מינדי מתחתנת ושרה מגיעה לחתונה, יחד עם הבת שגדלה ושכחה לחלוטין את מינדי. חלק זה הוא החלק הארוך יותר בסרט ודומה כי קורה בו פחות מבחינה עלילתית – מדובר במסיבת חתונה במשך מספר ימים בנאשוויל, כולל הרבה הכנות, מסיבת רווקות וסעודת חזרה לטקס. לכאורה, מינדי מתחתנת עם חתן אדיב שאוהב אותה ועל הלילה ההוא בעבר לא מדובר באופן ישיר, אבל הסרט כולו דן בחברות ובאהבה מפוספסת. הודות למשחק המציון של כל שחקניות הסרט (שגברים כמעט ואינם נראים בו) ובעיקר של קיו, כל חלק ממסיבת החתונה בסרט נראה אמין ומדכא דווקא בגלל האווירה החגיגית אשר עוטפת אותו. יותר מכך, אין הרבה מה לנתח בסרט המקסים זה, רק להמליץ לקוראים לנסות לצפות בו בהזדמנויות הבאות.

מה שכן, הסרט גרם לי לצאת למסע בקרב חתונות עצובות בקולנוע. נתתי לעצמי כמה מגבלות, והראשונה היא בלי חתונות בהם יש אקטים אלימים במהלך הטקס עצמו (דוגמת ״להרוג את ביל״). שנית, הרשימה היא רשימה אישית שלי והיא אינה מצעד סצנות החתונה הגדולות בקולנוע בכל הזמנים, אלא סוג של רשימה של סרטים אשר קשרתי בעיקר דרך התודעה שלי. לבסוף בחרתי להיעזר בכותרת הפוסט בסרט חתונות שמאמין באהבה, סרט שונה באופי שלו מן החתונות בהן אעסוק בפוסט זה (אם כי גם הוא לא לגמרי מאמין בקדושת הנישואין). זאת מתוך מחשבה כי כל חתונה מייצגת גם דור אחר של עשייה קולנועית וסוג אחר של דיון ואמירה. בסיום אציע גם נספח הדן בקולנוע הישראלי.

תאוות בצע
Greed
(1924)

הקולנוע האילם נטה יותר לשימוש במטאפורות ובסמלים, דבר שבלט גם אצל אריק פון שטרוהיים, אחד מן הבמאים האגדיים והלא מתפשרים שפעלו בהוליווד אי פעם, וגם אחד מן האויבים הראשונים של ערכים שמרניים. סרטיו הרבו לדון במין (עד כמה שניתן באותה תקופה) ונישואין אצלו לא היו מאושרים. ב-1924 הוא ביים את סרטו הגדול ביותר, לפחות מבחינת שאיפות – עיבוד לספר ״מקטיג״ של פרנק נוריס, שבחזונו של הבמאי היה אמור להיות באורך של קרוב ל-10 שעות. האולפנים שחררו בזמן אמת גרסה בת 80 דקות אולם עם השנים הסרט שוחזר לגרסה בת 140 דקות, ואפילו לגרסה בת כ-4 שעות שכוללת את כל העלילה, אם כי רובה צומצמה לתמונות סטילס ודברי הסבר. בכל מקרה, גם בגרסת השעתיים וקצת ניתן לחזות בנישואין הלא בדיוק חגיגיים של רופא השיניים מקטיג ובת זוגו טרינה, שהקשר ביניהם החל כשהוא גנב אותה מידיד שלו ויכל לבצע בה את זממו בעודה מחוסרת הכרה על כיסא הטיפולים שלו. ביום החתונה הלא-מאוד-מפוארת שלהם, ניתן להבחין בתהלוכת לוויה אשר עוברת מבעד לחלון – הקשר ביניהם נחרץ את דינם. יחד עם האיחוד בעיני והחוק, טרינה גם זוכה בסכום כסף גדול, מה שגורם לתאוות הבצע שבכותרת לנצח כל זכר לאהבה או תשוקה מינית. סצנת החתונה אינה ארוכה במיוחד (גם לא בתכנון המקור) אך היא מבטאת את המסר של הסרט – מקטיג מראש צועד בנתיב שיכול להוביל רק לכאב ואכזריות והחתונה היא רק טקס, כמו טקס היציאה מן העולם.

עולמו של אפו
The World of Apu
(1959)

על סרטו של סטיאג'יט ריי ההודי-בנגלי כתבתי כאן לא מזמן לקראת רטרוספקטיבה חלקית מסרטי במאי, אבל זה בהחלט סרט שניתן להקדיש לו יותר מטקסט אחד בשנה. זהו גם בוודאי סרט שממשיך את הקו של הסרט הקודם ברשימה, בכך שהוא מראה את החשיבות של הטקס עצמו, חשיבות שלא ניתן לפגוע בה בחברה המסורתית, גם לא במחיר של פגיעה בחתן ובכלה. אפו הוא סופר עני מרוד אשר נוסע לבקר בחתונה כפרית. אלא שהחתן בורח אחרי שהכלה כבר טוהרה לקראת הטקס, ועליה להתחתן עוד בעודו יום. אפו הוא הצעיר היחיד המתאים באזור, ובניגוד לרצונו הוא הופך לבעל בחתונה שיש בה יופי ופאר סגנוני, אבל בעיקר עצב בקרב שני בני הזוג. ואם, אולי, לכלה היו תקוות, כאשר בתום הטקס היא מגיעה לחדר הדל בכלכותה בו עליה לחיות עם בעלה – ניתן לחוש את תחושת השבר שלה. בזמן הנישואין שלהם הבעל והאישה מרגישים כמו עונש הדדי, אבל תסמכו על ריי שידע לפתח את נקודת ההתחלה הזו לסיפור אהבה יפה בכל זאת, אם כי לא ליותר מדי זמן.

הסנדק
The Godfather
(1972)

הסצנה הכי מפורסמת בדיון זה ואחת מסצנות החתונה הכי ידועות בתולדות הקולנוע, גם היא מציעה טקס מפואר והצצה לתרבות של האיטלקים-אמריקאים. בניגוד לסצנות האחרות, קשה לי לחשוב כי מישהו ירגיש בה עצבות. אולם, החתן והכלה, אשר אומרים להיות מרכז הטקס, כלל אינם העניין, עד כדי כך שאפילו לקח לי קצת זמן להיזכר כי בתו של דון ויטו קורליאונה, קוני, מתחתנת עם קרלו. רק בהמשך הסרט נדע עד כמה אהבה יש בזוגיות זו, אם בכלל (הוא בהחלט מתעלל בה). אבל החתונה היא בעיקר טקס שנועד לפגישות עסקים בהם ויטו קורליאונה מתרכך וניתן לבקש ממנו כמעט כל דבר – ורוב הבקשות כוללת הרג מסוג זה או אחר. כך, החגיגה העשירה, הנוצצת, ועתירת הפולקלור פותחת לא רק חיי נישואין, אלא מעגל אלימות בלתי נגמר. "אני מאמין באמריקה" הן המילים הראשונות בסרטו של פרנסיס פורד קופולה והן נאמרות בחדר אשר נמצא בסמוך לחגיגה, בעוד הסרט ינסה לפורר את האמונה באמריקה בהמשך היצירה. אמונה ברומנטיקה, או בכנות בזוגיות, אין כבר מן ההתחלה ולא קשה לערער עליה.

הצעד המושהה של החסידה / על רגל אחת
The Suspended Step of the Stork
(1991)

למעשה, יכולתי למלא מצעד שלם רק בחתונות עגומות או אמביוולנטיות בסרטים של הבמאי היווני תיאו אנגלופולוס. נדמה לי שברוב סרטיו יש אחת כזו, ולרוב מדובר באחד מרגעי השיא של הסרט. אולם, בחרתי בסרט אשר מתרחש על גבול יוון-אלבניה ובחתונה שהאיחוד שבה הוא גם פרידה לנצח של הצעירה מן האב אשר גידל אותה (לא בטוח שמדובר באב ביולוגי). נהר מפריד בין שתי המדינות וחצייה שלו אסורה, פרט לאישור לכלה לעבור צד. מצד אחד היא שמחה להתאחד עם הארוס שלה, לו הובטחה מזה זמן רב. לא ממש ברור אם יש לה רגשות כלפי החתן, אך היא חשה מחוייבת לטקס. מאידך, היא חשה אבל על נטישת מחנה הפליטים בו חיה זמן רב, מקום שלא יכול להיות בית, אשר הפך לביתה. משני צדי הנהר האורחים נאספים, מבלי שלצד אחד תהיה יכולת לשמוע ממש מה מתרחש בצד השני. גיבור הסרט, אשר בילה לילה אחד עם הכלה ונקשר ריגשית למשפחתה, צופה מן הצד בטקס אשר נראה זר לעולם המודרני ממנו הוא בא – טקס שהוא גם גיחה של העולם המסורתי לקיום המודרני, וגם התרסה נגד מצב פוליטי וכל הפרדה בין מדינות. זה טקס בו כל הנוכחים עצובים, אבל הם חוגגים. ואצל הבמאי היווני הגדול, ייאוש נצחי אינו סותר חגיגה והתפעמות מן החיים.

רייצ'ל מתחתנת
Rachel Getting Married
(2008)

כמו רוב הסרטים שביים ג'ונתן דמי אחרי ההצלחה הגורפת של ״שתיקה הכבשים״, גם הסרט הזה די שנוי במחלוקת. אבל עבורי הוא אחת מן הפסגות ביצירת הבמאי. עבור הפוסט הזה הוא חשוב שכן מדובר בסרט שמראה זוג אוהב ומאושר, עד כמה שזוגות כאלו אפשריים בעולם. רייצ'ל באמת אוהבת את בעלה לעתיד והסרט מצליח להעביר תחושה זו. אבל הוא גם מראה פן אחר של החתונה – תמונות המראה שהיא מספקת למי שלא הצליח בחיים, כמו אחותה של רייצ'ל, קים (אן התאוויי, בתפקיד שגרם לי להעריך את יכולת המשחק שלה). לא רק שאין לה אהבה ארוכת טווח בחייה, אלא שהיא יכולה להציג רק סדרה של התמכרויות והרס המרכיבים אותם. המקרה של קים הוא קיצוני, אבל הוא מראה עד כמה צפייה בזוג אוהב ושליו יכולה לצרוב עבור מי שלא זכה במזל מסוג זה, גם אם הוא בעיקר רוצה לשמוח עבורם. כמו כן, החתונה בסרט היא חתונה בין-גזעית והסרט כמעט ולא מתייחס לכך בתור משהו מיוחד, מה שמקנה לו עוד נקודות זכות על שילוב בין תקווה שבאיחוד וייאוש של חיים שלא תמיד עומדים בציפיות.

נספח: מבחר חתונות מן הקולנוע הישראלי

גם הקולנוע הישראלי ידע שפע לא קטן של חתונות עגומות, או לפחות מוזרות. אפשר לציין את הכלה העצובה בחגיגה לעיניים של אסי דיין, שהמשורר שהוא גיבור הסרט הופך את החתונה שלה מפרובינציאלית ודלה לפארסה של ממש. ב״חתונה מאוחרת״ של דובר קוסאשווילי החתונה אינה מבטאת פרידה מן ההורים, אלא קבלה סופית של הגיבור את מלוא סמכותם. יש גם חתונת גבול משלנו ב״הכלה הסורית״, אותה הופך הבמאי ערן ריקליס לחגיגה של אבסורד. מהיבול של השנה הנוכחית, ״סופת חול״ של עילית זקצר נפתח בחתונה אשר מצד אחד מראה את העושר של התרבות הבדואית, ומצד שני מנציחה את דיכוי הנשים. השנה גם נוצר סרטו הקצר של נדב לפיד, ״מיומנו של צלם חתונות״ (בתמונה), סרט שמבצע פירוק מחדש של טקס הנישואין ותיעודו, הן בסרטי חתונות והן בקולנוע בכלל. הסרט של לפיד הוא תרגיל מבריק אשר מערער על מהות האהבה, האמת, הטקסים והתיעוד. הוא עומד לצאת בקרוב להקרנות בסינמטקים ואני ממליץ בחום על הצפייה בו.

* אין לראות בפוסט זה ביקורת כנגד עצם קיומם של טקסי חתונה שונים.