״דוגמנית ושדים״ (The Neon Demon), סקירה

אורות הניאון תמיד נוכחים בסרטיו של ניקולס וינדינג רפן. נוכחותם היא אינה רק מקור לאסתטיקה היפנוטית ייחודית באמת ומשכרת חושים, ואינה נוכחות ריקנית למטרות אלו בלבד. אורות הניאון בסרטיו של רפן הם דמות מרכזית בפני עצמה. הם מעמתים ומנכיחים את התהוות תודעתן של הדמויות, והכרתן ברגשותיהן, יצריהן ומאוויהן העמוקים ביותר, ובהמשך את דחייתן של הדמויות מלהתעמת עם פנימיותן, המעוותת לרוב, עד להתפרצות הבלתי הנמנעת. במקרה של "שד הניאון" (אשר תרגמוהו לעברית כ"דוגמניות ושדים" וברשותכם אני מעדיף לקרוא לו בשמו המקורי) מדובר לא רק בתהליך ההתהוות התודעתית הזו. בסרט זה יש גם דיון כולל הרבה יותר בשאלות אודות מהות המרחב הקולנועי וייצוג קלישאות הנעורים והיופי הנצחיים. בנוסף ישנו גם הדיון על אותנטיות, והכרה של גיבורת הסרט, דוגמנית חדשה ועולה בסצינת האופנה בלוס אנג'לס, בייחודיותה הפנימית. כל זאת בזמן שהדוגמניות האחרות שעובדות לצידה מתחילות להכיר בחוסר האותנטיות והייחודיות שלהן עצמן. כאמור, הרבה מזה מגולם באורות הניאון ובכלל בפלטת הצבעים הנפלאה של הסרט, ועל כך בהמשך.

אני מעריך שהסרט והדעות הקוטביות מאוד שהוא גורר לא חמקו מרובכם. צפיתי בו לראשונה בפסטיבל הקולנוע בירושלים, בהקרנת חצות עם אולם מלא. כשהאורות נדלקו באולם עם תום ההקרנה בחורה צעירה שישבה באחד מהכיסאות הקרובים אליי קבעה בנחרצות לחבריה שמדובר באחד מהסרטים הגרועים שהיא ראתה בחייה. חלק מחבריה הסכימו עימה בעוד שחלק התווכחו, וכך החל ביניהם דיון מרתק ששקלתי לאזור אומץ ולהתערב בו. לאחרונה צפיתי בסרט פעם נוספת, והודות לאפשרות לצפות בו בשירותי ה-VOD ויציאתו על בלו ריי, זוהי הזדמנות מצוינת לכתוב עליו.

כאמור, הסרט עוסק בג'ס (אל פאנינג) נערה בת 16 שהגיעה ללוס אנג'לס ללא משפחה או קרובים (במהלך הסרט היא טוענת שהתייתמה מהוריה), ועושה את צעדיה הראשונים בעולם האופנה הריקני והרדוד. במהרה, סוכנת וצלם אופנה נחשבים מגלים בה התעניינות מפתיעה על חשבונן של דוגמניות אחרות. מכאן, כשהקנאה בוערת בקרבן של הדוגמניות הוותיקות יותר, כל האמצעים ייעשו כשרים על מנת לתפוס את מקומה של החדשה. ג'ס גרה במוטל עלוב ומוזנח עם בעלים מטיל אימה (קיאנו ריבס, באחת מהופעות חייו ואחת מהדמויות החולניות והדוחות ביותר שראיתי השנה) ובמקביל מנסה לפתח קשר עם צלם צעיר (קארל גלסמן). בפתיחת הסרט הוא מצלם אותה כשהיא מתחזה לגופה של נרצחת – דם מזויף ויפהפה זולג מצווארה. האסתטיזציה הזו של האלימות הקשה, הנפוצה לעייפה בלא מעט יצירות פוסט-מודרניות ניהיליסטיות, מהווה נושא נוסף, גם אם משני, הנידון לאורך כל הסרט.

ההאשמה החמורה שמבקריו של ״שד הניאון״ תלו בו היא רדידות, כלומר מחסור בעומק ובסאבטקסט, טענות שנשמעו גם בסרטו הקודם והמצוין של הבמאי – "רק אלוהים סולח" (ולמעשה עוד קודם לכן). אין ספק שהסיפור עצמו רזה והפיתוחים העלילתיים אינם מפתיעים או מקוריים במיוחד, ושרבים מן הדיאלוגים והביקורת שרפן מטיח, בברוטאליות ראויה, בעולם האופנה, הינם קלישאתיים ולעוסים. אך בעיניי זוהי הסתכלות צרה ואף מקטינת ראש, שמחטיאה את כוונותיו של רפן. מדובר בבמאי שמרתק ומסעיר לראות את התפתחות שפתו הקולנועית, ואת הדרך המדודה והאינטליגנטית בה הוא סיגל את הפורמליזם ונגיעות האוונגארד שסרטיו מהעשור האחרון משופעים בהם (נגיעות כאלו אפשר גם למצוא בטרילוגיה המוקדמת וההיפר-ריאליסטית שלו, "פושר").

רדידות הפיתוח של התסריט והעלילה, שרפן מודע ומכוון אליה, היא לכאורה מה שמעניקים לשד הניאון פן מופשט. אך למעשה, היא רק מעמיק את אמירותיו הרבות של רפן לאורך הסרט, והופכת על כנו את כל עצם המושג של סאבטקסט במובנו המיידי והמקובל. על כן, זוהי טעות להתייחס לסרט כפי שהוא נראה "על פני השטח", שכן אז בוודאי שהוא ייראה כחסר מורכבות. הרי מדובר בסרט שעלילתו ומהותה מתחרשות בצבעים החזקים והבוהקים השוטפים את המסך, בדימויים המופשטים של נפשה של ג'ס. דימויים אלה מדמים את ניסיון החיפוש הנואש שלה לייחודיות, וגם את הכרתה בכך שייחודיותה ואופייה הושחתו לא רק על ידי עולם האופנה, אלא גם בגלל פגיעה מינית קשה שהיא חווה מצד בעל בית המלון בו היא שוהה (כך פירשתי את הסצנה שהיא ספק הזיה ספק מציאות בה הוא פורץ לחדרה ותוחב אל פיה סכין). נדמה כי מרבית הדמויות מודעות לכך שג'ס היא סוג של אלה, והרצון של כולן הוא לקרוע את בשרה הממשי. ההתעמרויות הרגשיות שהיא עוברת מצד הדוגמניות האחרות ומצד דמויות נוספות במהלך הסרט הן כמו ניסיונות לחדור פיזית לתוכה או להיות כמוה ולקבל משהו מההילה שלה.

ואכן, לא אחת במהלך הסרט מושווית דמותה של ג'ס לאלה. אחת מהדוגמניות המפסידה לה תפקיד בקמפיין אופנה נחשק משווה אותה לשמש, וכך גם באחת הסצינות בה ג'ק (דזמונד הרינגטון), מצלמי האופנה הנחשקים בסצנה המקומית, שופך על גופה העירום זהב וצובע אותה בו. גם האיפור שמעטר את פניה באותה הסצנה מזכיר את השמש. אבל הסרט עצמו משווה אותה, בעיקר בחציו הראשון, לאלת הירח. בין האלות התקיימה יריבות נצחית בכמה מן המיתולוגיות, והיריבות הסימבולית הזו מתקיימת גם בתהליך התהוותה של ג'ס – מנערה תמימה וחסרת ביטחון בתחילת הסרט, לכזו אשר מוטמעת בה אותנטיות מזויפת ומתועשת, עד הבנתה וניסיונה למרוד בעיוות שמציע עולם האופנה. זאת מכיוון שתהליך זה מתנגש עם הרצונות הנפשיים הטבעיים והקמאים ביותר של התגבשות אופייה, אישיותה ומיניותה המתפתחות.

יופיה המרהיב והמיתי של ג'ס נהפך לחלק מהעצמי הפנימי שלה, והוא מתחיל אצלה תהליך של רתיעה ממנו ומעצמה לקראת סופו של הסרט. תוצאת ההתנגשות והניגוד בין שתי האלות בפנימיותה ונפשה של ג'ס מביא את אישיותה והתנהגותה למעין ראשיתה של מטמורפוזה פיזית וממשית, שבהמשך נקרעת לכאן או לכאן, ואי-הגיבוש של זהותה נתון באזור דמדומים תודעתי. פנימיותה הלא מגובשת של ג'ס מובילה עליה תוצאות הרות אסון, שמתגברות עם התעצמות קנאתן של הדוגמניות האחרות כלפיה. מה שקורה בחלקו האחרון של הסרט הוא בעיניי מעין טוויסט פוסט-מודרני מעוות ולא ישיר ל"שלוש נשים" המופתי של רוברט אלטמן (גם הרפרנסים לסטנלי קובריק ול״הניצוץ״ נוכחים מדי ולא חומקים מן העין).

העולם הוויזואלי שרפן מעצב, בעזרתה של הצלמת הנפלאה נטשה ברייר, הוא כאמור המקור העיקרי בו מגולם הסיפור כולו, ואולי מהווה את אותו סאבטקסט שרבים מחפשים בסרט. כל מיזנסצינה מעוצבת בקפידה ונושאת בחובה משמעויות פסיכולוגיות ואסתטיות רבות, וכך גם עבודת הארט. בהרבה מאוד שוטים ניתן לראות ברקע או בצידי הפריים תמונות, פסלים וצבעים המטעינים את הסרט במשמעויות מיתיות ותודעתיות נוספות. הצבעים הבוהקים השוטפים את הסצנות, והיותם של אורות הניאון גיבור בפני עצמו ברגעים רבים, מעניקים לסרט מהות אסתטית ייחודית לכאורה, אך גם כזו שמעמיקה את זיוף האותנטיות של כמה מן הדמויות.

בנוסף, רפן ממשיך בסרט את כלל העיסוק שלו במרחב ובאיקונוגרפיה בקולנוע. את הדוגמה הטובה ביותר לכך ניתן לראות בסצנות המתרחשות במוטל בו ג'ס שוהה, אז עוסק הבמאי בייצוג המקום הפיזי והכל-כך אמריקאי הזה. רפן משתמש במוטל כאחת מזירות ההתרחשות וההתהוות המשמעותיות של הגיבורה שלו, ובמידה רבה משמש את תת-המודע שלה – אליו מתנקזים כל פחדיה ועימותה עם חרדותיה הקמאיות והעמוקות ביותר. התהוותם של כל אלה בין כתלי המוטל, וההיזכרות באין ספור סרטים אמריקאיים המתרחשים במקומות מעין זה, הם מקור לחרדה כל אמריקאית ("באג" של וויליאים פרידקין או "חדר פנוי" של נמרוד אנטל, הן שתי דוגמאות ראשונות ומיידיות הקופצות לראשי). המוטל מחדד את החקירה באיקונוגרפיה ודרכו הבמאי כמו מנסה לעמוד על מהות הדימויים הפופולריים בסרטים אמריקאיים רבים ועל קיבועם כנצחיים. הדרך בה הוא מוהל פנימה הן את מסורת הבי-מוביז שהוא כל כך אוהב והן במאים כמו בוניואל (רגעים רבים בסרט מזכירים את "כלב אנדלוסי"), לצד רגעים רבים נוסח דיוויד לינץ' – היא אינטילגנטית ומעמיקה. עם זאת, רפן לא מאפשר לכך להשתלט על היצירה ונשאר נאמן לסגנונו, שמסרט לסרט נדמה כמנסה לחפש ולהגדיר מחדש את האותנטיות שלו עצמו.

ניקולס וינדינג רפן הוא מהבמאים הייחודיים הפועלים כיום ובעיניי הוא מצליח לצקת תוכן שונה וייחודי באמת לתבניות הפוסט-מודרניות הכל-כך מוכרות לעייפה. הפורמליזם וסגנונו המופשט של הבמאי הם תגובה טבעית לעולם פוסט-פוסט-מודרני שאנו מצויים בו כרגע, עולם שהתעוות ומודע לעצמו יתר על המידה. ניתן להסתכל על הפילמוגרפיה שלו מהעשור האחרון ולראות בה קו רציף אותו הוא סיגל ובעזרתו בנה לעצמו בסבלנות הדרגתית את סגנונו המופשט, עד לנקודה שבה הפורמליזם מרגיש כחלק טבעי ונכון בעיניי ולא מאולץ. מלא יומרה אמנם, ובוודאי שהיא לא תמיד עובדת, אך לרגע לא מאולץ. "שד הניאון" הוא בעיניי מהסרטים הטובים של השנה החולפת. זהו אינו סרט שמספיקה צפייה אחת בו, ובעיניי הוא אף דורש כמה צפיות, וגם אז צריך להביא בחשבון שלא כל הסצנות והדימויים הרבים נועדו להתפענח. אני מבין את חלק מטיעוני מתנגדיו, אך תהיה זו טעות לפסול אותו כסרט שטחי-המתחזה-לעמוק ותו לא.