הפינה האסיאתית: סקירה על אלוף הקופות הסיני – ״בתולת הים״

הקדמה: בפינה האסייתית אסקור סרטים חדשים שנעשו באסיה ובדרך כלל, לצערי הרב, לא זוכים להפצה מסחרית בארצנו. מדובר בתעשיות קולנוע מפוארות שמוציאות תחת ידן הן שוברי קופות מסחריים והן סרטי ארט-האוס מינימליסטיים. כששוק הקולנו הסיני הופך לגדול בעולם, מופנה הזרקור באופן טבעי לסרטים האסייתים ומטרתי היא לחשוף את הקורא לחלק מאותן יצירות יוצאות דופן.

לפני שאסקור את הסרט "בתולת הים" (The Mermaid), כמה נתונים על שוק הקולנוע הסיני בימינו, שאפשר לקרוא לדרך בה הוא מתנהל "צעד קדימה, שניים אחורה". כבר בשנת 2017 תעקוף סין את ארה"ב ותהפוך למדינה עם הכמות הגדולה ביותר של מסכי קולנוע (למעלה מ-40 אלף, למתעניינים). בעקבות החלטה מודעת של השלטון הסיני עוד בשנות ה-90 לקדם את הקולנוע במדינה, ההשקעות בקולנוע גדלו במספרים חסרי תקדים וכיום בכל יממה נפתחים 22 בתי קולנוע בסין.

הצפי הוא שסין תהפוך ב-2017 גם לשוק הקולנוע הגדול בעולם מבחינת הכנסות ממכירת כרטיסים. בנוסף, הממשלה הסינית גם מעודדת הפקת סרטים על ידי הבטחת הכנסה מינימלית למפיקים ולמפיצים, וגם שאר העולם לא נותר אדיש: האתר בוקס אופיס מוג'ו החל להתייחס לנתוני השוק הסיני, וחברות אמריקאיות מקימות חברות בת בסין. את ״קונג פו פנדה 3״ כבר הפיקו חלקית בסין ,שלא לדבר על סצנות או חלקים שלמים בסרטים שוברי קופות, שבאופן ״חשוד״ מצולמים בסין או מופקים בגירסא מיוחדת לקהל הסיני. אין ספק שהענק הסיני מרים את ראשו הקולנועי בגאון.

מול בום כלכלי וקולנועי זה ניצבת הצנזורה הסינית, שהופכת את תהליכי הפקת הסרטים לקשים ביותר. זכור במיוחד המקרה של ז'אנג יימו שהציג לצנזורה תסריט פיקטיבי של סרטו המופתי "סיפור חיים" (To Live), *** ואז נענש במעצר בית של חמש שנים ("סיפור חיים" לא הוקרן עד עצם היום הזה בסין). תסריטאים סינים מתלוננים על הליכי משא ומתן מסובכים ומייאשים עם פקידי השלטון שנמצאים בכל סט כמעט, והופכים את הליך יצירת הסרטים לפעמים לכמעט בלתי אפשרית.

בשוק סרטים שכזה, שמצד אחד יש לו לגיטימציה לפרוץ והוא אכן מנפיק יצירות מופת כמו ״פחם שחור, קרח דק" ומצד שני עסוק כל הזמן בחיכוכים עם השלטון והצנזורה, פועלים בימינו מגוון רחב ביותר של יוצרים. הפתרון של חלק מהם הוא לייצר קולנוע שעל פניו הוא עקר פוליטית. זהו קולנוע שניתן לקרוא לו עממי והוא שונה מאד מסרטי הארט-האוס של ז'נג יימו וצ'ן קאיגה. כזה הוא הקולנוע של יוצר "בתולת הים" סטיבן צ'או. הבמאי, שפעל גם בהונג-קונג וטאיוואן, ידוע בזכות השילוב המרתק שהוא רוקח בין קומדיות סלפסטיק לבין אמניות לחימה מזרחיות (כפי שעשה בסרט ״Kung Fu Hustle״ למשל). צ'או, שכיום מייעץ לשלטון הסיני בענייני תרבות, הפך ליצרן להיטים לשוק הסיני וסרטו "מסע למערב" שבר את כל שיאי ההכנסות בסין – עד שהגיע "בתולת הים", סרטו החדש.

"בתולת הים" שהגיע להכנסות המדהימות של למעלה מחמש מאות מיליוני דולר (רובן בשוק הסיני) הפך לסרט הסיני בעל ההכנסות הגבוהות ביותר אי פעם. מדובר בקומדיה רומנטית בדיונית, העוסקת בטייקון-פלייבוי המתאהב בבתולת ים, שחיה במפרץ שאותו רכש כדי להגדיל את אימפריית הנדל"ן שלו .שבט בתולות הים (שיש בו גם גברים, בתולי ים או משהו כזה) שולח את בתולת הים כדי שתרצח את הטייקון – אבל במקום זאת, האהבה פורחת .עוד בסרט: אילת-הון סינית יפה וחורשת רעות, שרוצה את הפלייבוי (ואת המפרץ) לעצמה, המון שכירי חרב, וחברים תימהוניים של הטייקון.

בסין של ימינו נדמה שקפיטליזם כבר אינה מילה גסה. הטייקון נוסע במכוניות מפוארות, גר באחוזה מדהימה (שבה משכשכות צעירות מעורטלות למחצה) ועושה רושם שהוא נהנה מכל רגע. כדי למתן מעט את הקריצה הברורה ואולי גם את הסגידה למערב, מוצג הטייקון ברב הסרט כקריקטורה. אולי הוא בכלל לא כל-כך בטוח בעצמו, והוא גם מספר לבתולת הים שלמעשה הוא "בחור פשוט שאיכשהו עלה לגדולה". ואולי בעצם, במדינה ששואפת לקפיטליזם במרכאות אפשר למכור לצופה גם את סין כארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

בלי שהשלטונות ישימו לב, הבמאי מנגח כמה מיתוסים ומקובלויות סיניות, וגם לועג להליך התיעוש המזורז שעובר על המעצמה. למשל, בסצנה משעשעת הוא לועג לאופרה הסינית, כשהטייקון ובתולת הים שרים זה לזה בפגישתם הרומנטית וקולם הולך ומתעצם. כשהטייקון ממהר להציל את אהובתו הוא נתקע בפקק ורוטן "יותר מדי מכוניות במדינה הזו". אולם, מתחילת הסרט המסר העיקרי הנובע ממנו, מעבר ל"האהבה תנצח", הוא המסר האקולוגי. ובמדינה שמתעלמת מחוקים בין-לאומיים, מסר שכזה הוא די חתרני. הסצינות בהן יוצאים שכירי החרב והטייקונית הרעה לצוד את בתולת הים ושבטה, יכולות להיות מפורשות כמחאה כנגד התערבות המשטר בחיי האזרחים. יהיה המסר כזה או אחר, הפירוטכניקה בסרט היא שמרשימה. ניכר בכל סצנה ובכל צילום כי הושקעו מיליונים רבים של דולרים בהפקה, והספינה הטרופה שבה גרה בתולת הים נדמית כאתר דיסני לגיטימי.

הביקורת (גם מחוץ לסין) יצאה מגדרה והיללה את הסרט, ואכן ניתן למצוא בו סוג של קסם מסוים, יחד עם יש קטעים די משעשעים. אך כמכלול, הסרט היה עבורי אכזבה מרה. לטעמי, צ'או הלך רחוק מדי כדי להשביע את רצון הקהל ובדרך ויתר על תחכום. הסרט מהנה ברמה מאד בסיסית והאקסטרווגנזה שלו יכולה לשמש אסקפיזם נהדר לקהל הסיני, אבל אני בספק אם צופה מערבי יהנה ממנו באותה המידה. מבקר הקולנוע של ורייטי כתב כי לא ייתכן שסרט כמו "בתולת הים", שהרוויח חצי מיליארד דולר, יזכה להתעלמות גורפת במערב. ללא ספק, הגיע הזמן שהקהל המערבי יכיר בחשיבות הסרטים האסייתיים בכלל ובשוק הקולנוע הסיני בפרט. "בתולת הים" הוא לא הסרט שיוביל את המחנה בדרך ללגיטימציה של הקולנוע האסייתית במערב, ולכן השאלה היא – מי יהיה זה שירים את הכפפה ואיך?

בפינות הקודמות:
סקירה על ״החלילן״ הדרום-קוריאני
סקירה על ״Ryuzo and the Seven Henchmen״ של טקאשי קיטאנו
לקראת שבוע הקולנוע הקוריאני של 2015
סקירה יפנית כפולה על "Beyond Outrage" ו-"Rurouni Kenshin"