סקירה כפולה: ״טרולים״ ו״אגורות״

מבין כל הסקירות הכפולות שעשיתי בבלוג זה, הפעם אני עוסק יותר מתמיד בסרטים אשר נראים כמנוגדים זה לזה. הראשון שבהם הוא סרט אנימציה הוליוודי עתיר תקציב וכוכבים, השני הוא סרט תיעודי שנעשה בתקציב זעום ועצם העובדה כי הוא זוכה למספר מצומצם של הקרנות בסינמטקים נראית  כהישג. לא היה זה הוגן להשוות בין שני הסרטים, אשר נבדלים לא רק  בתקציב, אלא גם בשאיפות ובשימוש שלהם בדרכי ההבעה הקולנועית, ברמה הגדולה בהרבה מן הניגוד בין סרט אנימציה לסרט מצולם. אבל הניגוד הכי בולט בניהם הוא זה אשר יוצר עבורי את ההקשר.

״טרולים״ הוא סרט שמיועד לילדים ובעיקרו הוא שיר הלל לאושר, שמחה ותקווה. ״אגורות״ הוא סרט על ילדוּת, אבל לא באופן האידאי בו היא נתפסת בקולנוע. הסרט התיעודי מציג ילדות בתוך מציאות אכזרית במיוחד, מציאות כך כך קשה עד שאין דרך לתאר אותה פרט לאופן הטבעי, גם אם הרבה יותר קשה לתפוס אותה מאשר את הפנטזיה הטהורה אשר מציע הסרט הבדיוני מבין השניים. 

טרולים
Trolls

מקור המילה "טרול" הוא במיתולוגיה הנורדית ומדובר בעצם בשם כללי למפלצות דמויות אדם, כאשר במקור לרוב הייתה להם קונוטציה שלילית, אבל לא תמיד. לכן, הטרול יכול להיות יצור מאיים וגדול, או קטן וחיובי. לסקור את כל הווריאציות של היצורים בתרבות תהיה משימה ארוכה מדי לתקופת חיים אחת. אבל הסרט החדש מבוסס על אחד מן הייצוגים הכי חיוביים של טרולים – הבובות אשר עיצב תומאס דאם הדני בשנת 1959. מדובר בטרולים קטנים אשר משמשים כקמע למזל טוב במקור. הבובות זוכות להצלחה מחודשת בערך פעם בעשרים שנה: בשנות ה-70, בשנות ה-90 וכעת הגיע הזמן לקאמבק חדש, מתוחזק על ידי סרט האנימציה של אולפני דרימוורקס, אשר צמאים למותג שיהיה גם חדש עבורם וגם מוכר לקהל. עוד לפני הצפייה בסרט, נדמה כי מדובר בשידוך מוצלח עבור כל הצדדים: הבובות מספיק מוכרות על מנת לייצר עניין בקרב ילדים והורים, והסרט מן הסתם יזניק מחדש את המכירות.

לאולפני דרימוורקס נותרה הבעיה הפעוטה של בניית העלילה סביב מותג של בובות. על התסריט חתומים ג'ונתן אייבל וגלן ברגר, סוג של תסריטאים/מפיקים קבועים של מחלקת האנימציה באולפנים, לכן סביר להניח כי מי שקיבל את הקרדיט הוא רק חלק מצוות הכותבים. על הבימוי הופקד מייק מיטשל (ביחד עם הבמאי השותף וולט דורן), וביחד הם יצרו עלילה שנראית כמו שילוב של הרבה סרטים ילדים מן העבר. האופי החיובי של הבובות הכתיב את המקום בו חיים הטרולים כמקום שמח, בו יש חיבוק כל שעה. על מנת לתת אפיון יותר ספציפי, הטרולים אוהבים לשיר ולרקוד לצלילי שירי פופ שונים ומוכרים, מה שהופך את הסרט לעוד אחד שנראה כמו מיקסטייפ של שירים אשר אהובים על הבמאי, אחד מן הטרנדים הבולטים של התקופה הקולנועית האחרונה, ופחות או יותר גם הלב של סרט האנימציה הזה. אני חושב שכמעט כל הקטעים הזכורים מן הסרט קשורים בקטעי השירה, והביצועים החדשים ללהיטים המוכרים של כוכבי הסרט יכולים להוות מוקד עניין נוסף. גם אם לא מדובר ברשימת שירי הפופ הכי מסעירה אי פעם, הסרט עושה עבודה סבירה בביצוע שלהם, לפחות בגרסה דוברת האנגלית בה צפיתי, עם הקולות הערבים של אנה קנדריק וג'סטין טימברלייק (ועוד רבים וטובים).

מכיוון שסרט על יצורים שמחים לא יכול לשמור על רמת עניין גבוהה לפרק זמן ארוך עבור רוב הגילים, הסרט מעמת את הטרולים עם יצורים מסוג אחר, שנראים כמו גרסה מעט יותר גדולה ועגמומית שלהם: הברגנים. הברגנים הם יצורים עצובים רוב הזמן, והם יכולים לשמוח רק כאשר הם אוכלים טרולים, או כך מספרת האגדה. משום מה, הברגנים חוגגים את השמחה שלהם רק פעם אחת בשנה, ביום בו הולכים לעץ בו חיים הטרולים, קוטפים אותם ואוכלים. אבל בראשית הסרט, הטרולים מצליחים לברוח רגע לפני יום האכילה, ועוברים לחיות במקום שליו יותר, רחוק מאוזני הברגנים.

אלא שכעבור 20 שנה, נסיכת הטרולים פופי, שהייתה פעוטה ביום הבריחה, עורכת מסיבה רועשת מדי, מה שמוביל לכך שכמה טרולים נחטפים לעיר הברגנים, שהפכה למקום יותר מדכא מסרט של ברגמן. בניגוד לדעת הסביבה, פופי לא מתכוונת לוותר על חייו של אף טרול ויוצאת לסכן את חייה שלה במסע להשבת השבויים, אך בלי תכנית של ממש. הטרול אשר מתלווה אליה הוא ברנץ', היחיד שהזהיר מפני רעש חזק מדי, ועושה רושם שגם הטרול היחיד שאינו מצוי במצב של שמחה רוב הזמן. כלומר, יש גם טרולים שיכולים להיות עצובים לפעמים, או אפילו רוב הזמן. מה שמרמז שייתכן וגם חייהם האפורים הברגנים כוללים עוד רגשות מלבד ייאוש, ובטח שיש ביניהם גם אנשים שהם טובים בפנים. למשל הנסיך גריסטל, והמשרתת שלו ברידג'ט (ייתכן ובגרסה המדובבת לעברית השמות שונים).

כלומר, הסרט הוא לא רק מסע להצלת הטרולים החטופים, אלא גם מסע להכרה עצמית ולהבנה כי החיים מורכבים מכמה רגשות משלימים. אבל הטון השולט הוא השמחה, ואם בשנה שעברה ״הקול בראש״ לימד את הקהל להכיר בערכו של העצב, ״טרולים״, הוא שיר הלל לשמחה ולאחווה אשר מנצחת את הכל ובסופו של דבר גוברת על כל רגש אחר. אף כי הסרט גם דן בעצב, טראומה, קנאה ותחושת כישלון, בסופו של דבר לשיר ולהיות שמח מוצג כמצב אידיאלי, וגם כקיום תמידי מתמשך. יש בכך מסר שילדים יאהבו, אך איני בטוח אם זה מוסר השכל מעמיק או נבון.

מעבר לכך, יש משהו לא משוייף בתסריט, הן מבחינת עיצוב הדמויות והן מבחינת שלד העלילה, בעיקר בחלקים הראשונים של המסע לעיר הברגנים. כאשר עיקר ההברקות של הסרט קשורות לשילוב של שירים מוכרים, עולה התחושה שאין לו יותר מדי מה להציע בתור יצירה ייחודית, מלבד הקאמבק לבובות החביבות. אמנם האנימציה בסרט מרהיבה, הוא מלוהק היטב, ויש בו מספיק בדיחות על מנת לגרום הנאה להורים ולילדיהם – אבל התחושה היא יותר מדי של סרט ילדים שנוצר בפס ייצור. יש בו גם לא מעט דברים המזכירים את ״הקופסונים (The Boxtrolls)״ של אולפני לייקה מלפני שנתיים, שהוא למעשה סרט הטרולים הקודם שיצא למסכים. יש לא מעט קווי דמוין בין הסרטים, מה שרק מדגיש עד כמה ״הקופסונים״ הוא יצירה מחושבת ועתירת דמיון, ועד כמה ״הטרולים״ נראה כמו צעצוע יעיל שיצא ממפעל אשר מייצר עוד דגמים דומים רבים.

אגורות

במעבר חד, אל סרט שמראה מציאות אשר נמצאת במקום קרוב מאוד אלינו. מציאות שרוב האנשים מנסים לסובב מולה את הראש ולהעמיד פנים שהם פשוט לא רואים אותה. אך הבמאי בדראן בדראן מעמיד את המצלמה שלו לפני המציאות הזו ולא מרפה – הוא יצר סרט שמראה מציאות קשה ועוקב אחר הגיבורים שלו לאורך מספר שנים, תוך שהמשפחה אשר ניצבת במרכז נעה בין עוני לבין ייאוש.

בדראן עוקב אחר משפחה פשוטה שחיה בכפר קטן בסמוך לטול כרם. בתחילה, אנו חוזים במאמציו הלא מאוד מצליחים של האב להתפרנס כגונב מתכות. השלב הבא, אשר מהווה את מרכז הסרט, מתאר את תרומת הילדים לכלכלת המשפחה: הילדים, אחד מהם עדיין בגיל הרך, חוצים את הגבול לישראל ועובדים כמקבצי נדבות בצמתים של ואדי ערה, פונים לנהגים אשר עומדים ברמוזרים. אני מניח כי רוב קוראי הבלוג הזה ניצבו בעבר מול ילדים דומים, גם אם גיבורי הסרט מבקשים נדבה בעיקר לאוכלוסיה הערבית. כפי שהסרט מראה, מדובר במקצוע שאמנם דורש מן הילדים עבודה קשה, אך הוא מקצוע לכל דבר, כולל מאבקים בין מתחרים וסוג של סדרן עבודה מבוגר.

ברגעיו הטובים ביותר, ״אגורות״ פשוט מתאר את השגרה של קיבוץ הנדבות, ההתרפסות בפני זרים, והתחושה כי אף סכום לא יהיה מספיק. בעיקר כאשר האח הבכור מבקר את ביצועי האח הקטן, סיטואציה שמעניינת מכמה בחינות – הבכור הוא בעל כוח רב יותר וניסיון בסיטואציה, אבל ימיו כילד מסכן בצומת ספורים, והסרט יעבור גם לשלב בו הוא מנסה להתפרנס בדרכים אחרות. הקולנוע של בדראן לא מייפה את המציאות בעזרת הטכניקה – הצילום לא אסתטי, העריכה רוב הזמן אינה דינמית, והעוני מוטח בפנינו.

אבל זה לא כל הסרט. בחציו השני, הסרט התיעודי הזה צובר קצב ותפניות בעלילה, כולל מהלכים שיכולים להיות שייכים לסרט מתח. ברגעים אלו, הטכניקה של בדראן הופכת לקולנועית יותר וניתן גם להבין מדוע העורכת, ענת צום-אילון, מקבלת גם קרדיט על שותפות לתסריט. מבלי לחשוף יותר מדי, אציין רק כי העבודה בכבישים היא לא דרך הפרנסה האחרונה בסרט, וכי בדראן עוקב אחר סיפור המשפחה לאורך שנים, כולל כמה רגעים של תקווה לדרך נוחה יותר לשרוד. אבל אין תקווה להתעשרות של ממש או ליציאה מתחתית הסולם החברתי – דומה כי לעניים ביותר תמיד יש מה להפסיד, גם כאשר אין להם דבר.