פסטיבל ניו יורק 2016 – דיווח על סרט הפתיחה: ״ה-13״ (The 13th)

פסטיבל הקולנוע ה-54 של העיר ניו יורק, ממנו אדווח בשבועיים הקרובים לסריטה, נפתח אמש (30.9) עם הסרט הנכון בזמן הנכון. כבר בשלב הכרזת הליין-אפ של הפסטיבל, היה ברור שיש כאן גם הכרזה מסוג אחר – להתחיל פסטיבל קולנוע המתקיים כמה שבועות לפני הבחירות בארה״ב עם סרט התוקף נושאים פוליטיים מעצם הגדרתו, זו כבר הצהרה עוד לפני שמישהו ראה אפילו פריים ממנו. זה אפילו עוד יותר מובהק במקרה של סרט דוקומנטרי חדש של הבמאית אווה דוברניי, שנחשבת לתקווה הנשית והשחורה שאמריקה (או של חלקים ממנה) כה נואשים לראות מצליחה. הצלחה שהייתה אמורה לקרות לה לפני שנה-שנתיים עם ״סלמה״, שבהחלט עורר תהודה מסויימת אבל לא כבש בסערה את טקס האוסקר כפי שחזו לו, אלא הסתפק בזכייה בודדת בפרס השיר המקורי הטוב ביותר. יכול מאוד להיות שדווקא השנה תהיה השנה של דוברניי בזכות ״ה-13״ (The 13th), שאחרי הצפייה בו אין ספק לא רק למה נבחר לא רק להיות סרט הפתיחה של פסטיבל ניו יורק, אלא גם מדוע נבחר להיות מופק בידי נטפליקס – זה עשוי להיות הסרט שיכניס גם אותם להיסטוריה של האוסקרים.

סרטה של דוברניי תוקף לכאורה נושא בודד, גדול מימדים ככל שיהיה – השיעור ההולך וגדל של כליאה בארצות הברית, ספציפית של מיעוטים. ארה״ב היא אמנם ״ארצם של החופשיים״, אבל אחוז גבוה מאזרחיה שלה נמצא מאחורי סורג ובריח – רבע מהאוכלוסיה הכלואה של כדור הארץ נמצאת בארצות-הברית, שמצידה מהווה כחמישה אחוזים מן האנושות. אלה הנתונים עימם נפתח הסרט, שאכן מגיע בהמשך לתהליכים שעברו על בתי הכלא האמריקאיים, מה שהוביל להכפלת מספרם של האסירים כמעט פי חמישה מאז ימי ניקסון ורייגן ועד לימינו. בארה״ב כמו בארה״ב, אם יש גרף המצוי בעלייה לא פרופורציונלית אפשר להיות בטוחים שמישהו לא רק ינצל את המצב, אלא גם תיכנן אותו היטב וכעת סופר את השטרות.

אבל סרטה של דוברניי לא מסתפק רק בהצגת הנתונים וחשיפת המנגנון שעומד מאחוריהם, אלא חוזר לאחור אל תקופת העבדות ובונה בעזרת עשרות מרואיינים מתחומים שונים נראטיב לפיו העבדות מעולם לא הסתיימה – רק עברה טרנספורמציה. על-פי נקודת המבט הזו, התמונה המצטיירת היא של חברה שיש לה מה להרוויח מגזענות, בדגש על הקורבנות ועל המחיר שמשלמים כל מי אלה שנולדו למעמד שאינו השולט. זה מתחיל בתיקון השלושה-עשר לחוקת ארצות הברית, שהעניק את שמו לסרט. בזכותו העבדות הפכה לאסורה על פי חוק, אבל הוא גם מכיל יוצא מן הכלל לאיסור זה – מקרה בו מדובר בעונש על ביצוע פשע. לטענת הסרט, הפירצה הזו בתיקון, שהיה אמור להיות חגיגה של חופש עבור קהילה מדוכאת, מנוצלת עד תום כדי להפוך את צאצאיה של אותה קהילה, יחד עם מיעוטים נוספים במדינות השונות, לפושעים ואויבי הציבור, ומאוחר יותר לעבדים מודרניים.

הסרט הינו עמוס פרטים ורעיונות, בתוכן ובצורת ההגשה שלו כאחד. ראשית ישנם הראיונות, המצולמים בסביבות שונות ותעשייתיות או אורבניות עם המון מרחב סביב המרואיין או המרואיינת ובעיקר מעליהם, כדי להזכיר בכל רגע שהחופש אינו מובן מאליו. עוד טריק צילומי שמוסיף דרמטיות הוא תנועות מצלמה, דבר די נדיר בסרטי תעודה המסתמכים על ״ראשים מדברים״, שמעניק תוקף לדברים. את המלל הרציף מצליחה היוצרת, בשיתוף עם העורך הקבוע שלה ספנסר אייבריק, שזוכה כאן גם לקרדיט של כתיבה לראשונה בקריירה, לטוות בטבעיות לכדי רשת של הקשרים בה משפטים מקפצים ממרואיין למרואיינת. כל זה נעשה ללא צורך בקריין-על, כאשר הפוגה מוזיקלית מתבצעת מדי פעם בפעם באדיבותם של שירי מחאה מסוגים שונים, בעיקר היפ-הופ. לעיתים המילים מגובות באינפוגרפיקה ואנימציה להעצמת המסרים והמספרים, וברגעים אחרים הן מלוות בתצלומי ארכיון מכל הזמנים, החל מימי העבדות ועד דור היוטיוב. אגב, הקטעים העכשוויים יותר היו מהקשים ביותר לצפייה עבורי, במיוחד כשהם מגיעים בצרור.

אנג'לה דייוויס, המרואיינת שזכתה להכי הרבה אהבה מהקהל בסרט ״ה-13״

עכשיו, דמיינו את כל המתואר לעיל בקצב מהיר למדי ובתחושה שכל רגע בסרט הוא שיא שצריך להתעלות על קודמו. כך, במשך 100 הדקות נזרקת ללא הרף עוד ועוד אינפורמציה, שחלקה הייתה חדשה לי באופן אישי, אודות הפרקים האפלים בהיסטוריה האמריקאית של 150 השנים האחרונות – מימי התיקון ה-13 ועד עלייתו של דונלד טראמפ, שזוכה בסרט לטיפול מכאיב למדי. בני הזוג קלינטון גם הם מוצאים את עצמם בקלחת: הילרי בתור מי שחזרה בה מדרכיה הרעות (ולכן ״ראויה״ יותר לנשיאות מטראמפ המוצג כגזען חשוך), וביל בתור מי שדווקא בכהונה שלו, אחרי שנות שלטון רפובליקני ארוכות וקשוחות עבור האוכלוסיה השחורה, הוביל שורה של חוקים שיצרו סט בעיות חדש עבור עניי עמו. זו הסיבה שכתבתי בתחילה על הרלוונטיות של הסרט, שלוקח את הנושאים המורכבים שהוא מנסה לפצח ורותם אותם לצרכים פוליטיים מבלי להתנצל על כך.

יחד עם זאת, בעיניי העיסוק הגזעי הופך את ״ה-13״ לסרט מפוספס בכל הקשור לנושא המקורי אותו תקף, שהרי הסיפור של אמריקה תמיד היה ותמיד יהיה עשירים מול עניים (הגזענות אצלם במקום השני אחרי הקפיטליזם, ואני כותב זאת כדעתי שלי בלבד). אבל ההסטה הזו מן העיקר ובניית הנראטיב לפיו העבדות בארה״ב מעולם לא הסתיימה, בין אם מצרכים כלכליים ובין אם משנאת האחר, יצרה יופי של סרט על ההיסטוריה השחורה, תרתי משמע, של האומה האמריקאית. סרט שכבר הפך לשיחת היום בפסטיבל, ואולי יתפשט משם אל כל החלקים במדינה, או אפילו בעולם.

בדיון שנערך עם היוצרת לאחר הסרט, בו התגלתה כאישיות כובשת וחכמה כמו שדה, אמרה דוברניי. כי תקוותה בחיבור עם נטפליקס היא להנגיש את הסרט לכל אחד. או במילים שלה: ״בזמן שבקומפטון אי אפשר היה לראות ׳סטרייט אאוטה קומפטון׳ ובסלמה לא ראו את ׳סלמה׳, כי אין שם בתי קולנוע הנגישים לאוכלוסיה, חשוב לי שגורלו של הסרט שלי יהיה אחר״. כנראה שהאינסטינקטים של מי שהחלה את דרכה בעולם הקולנוע כאשת יחסי ציבור (״אני, רובוט״, ״הנוסע״ ואפילו ״ספיידרמן״ בגלגולו הראשון בשנות האלפיים), עדיין חדים.

אבל האם סרטים באמת יכולים לחולל שינוי חברתי? אני עדיין ספקטי בעניין. מצד אחר, לספק אחלה ערב של אשמה לבנה הם יכולים ועוד איך, במיוחד כשהם עשויים לעילא ומרתקים לצפייה כמעט לכל אורכם כמו במקרה של ״ה-13״. בהמשך הפסטיבל אשוב להתעסק בקונטקסט הקולנועי יותר של הסרטים בהם אצפה, ואני יכול להבטיח כיוון שראיתי כבר לא מעט מן ההיצע השנתי עוד לפני שהפסטיבל החל רשמית, כך שיש לי כבר מושג כללי באשר לאוצרות. אבל למשך ערב אחד, ואחרי חודשיים בלבד בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות בכלל ובעיר שלעולם לא ישנה בפרט, נדמה לי שהחרדה של הרבה מאוד אזרחי ארה״ב לעתידם היא כנה ואמיתית, כך שעניין אותי לראות זאת משתקף לא רק בקהל, אלא גם מן המסך.

אווה דוברניי עונה על שאלות לאחר ההקרנה, כמונצח בזום מופרז של האייפון שלי