• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • ״קולומבוס״, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל חיפה
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

״לבד בברלין״, סקירה

30 בספטמבר 2016 מאת עופר ליברגל

החשיבות של סרטים העוסקים במלחמת העולם השנייה תמיד תביא קהל, אך בלא מעט מקרים היא גם מהווה מכשול הפוגע באיכות התוצאה הקולנועית. דוגמא לכך ניתן לראות בעיבוד של השחקן/במאי השוויצרי ונסאן פרז לספרו של הסופר הגרמני הנס פאלאדה, ״לבד בברלין״ (Alone in Berlin). הסרט והספר מבוססים באופן רופף על סיפור אמיתי של התנגדות לנאצים, מה שכמעט מבטיח את היכולת של היצירה לרגש חלקים נרחבים בקהל, וייתכן שבארץ במידה ניכרת יותר. אולם, הרצון להנגיש את היצירה הקולנועית לקהל רחב ככל הניתן הוביל לשורה של החלטות אמנותיות בעייתיות, שהופכת את התוצאה הסופית לרדודה ונטולת אמירה של ממש. לפחות עבורי, מדובר בסרט אשר לא הותיר כל סוג של חותם חיובי, שכן למרות חומר גלם מרתק הפוטנציאל לא מומש.

הספר, ששמו המקורי הוא ״כל אדם מת לבד״, נכתב זמן קצר אחרי תום המלחמה וזמן קצר לפני מותו של הסופר. פאלאדה ביסס את היצירה על תיק חקירת הגסטפו נגד אוטו ואליזה המפל, זוג גרמני מן המעמד הנמוך שבעקבות מות אחיה של האישה בתחילת מלחמת העולם השנייה, החל לפזר ברחבי ברלין גלויות אשר קוראת לציבור הגרמני לפעול נגד המלחמה ונגד היטלר. פאלאדה שינה את שמות הגיבורים לאוטו ואנה קוונגל ואת הנסיבות למרד לנפילה בקרב של בנם היחיד. בנוסף, פאלאדה הוסיף לעלילה מספר רב של דמויות משנה אשר פועלות בברלין של התקופה, כל אחת מהם נוקטת מידה שונה של שיתוף פעולה עם זוועות המשטר, או מתנגדת לו. פאלאדה ניסה בספרו לא רק להלל את מי שמחה נגד השלטון, אלא גם להראות את הסיכון ואת הבדידות שבפעולה זו מול כוחו של ההמון והבחירה האישית של רוב האנשים האחרים.

כאמור, הספר ראה אור כאמור כבר ב-1947, אבל עד לשנים האחרונות הפופולריות שלו הייתה בגרמניה בלבד. לאחרונה הוא תורגם לאנגלית (ולעברית) והפך לרב מכר בינלאומי. כך שההחלטה לעשות סרט על סמך הסיפור מיועדת בבירור לקהל הבינלאומי ומנסה לרכוב על ההצלחה המאוחרת. התוצאה היא סרט שאולי מנסה להצדיע לאנשים שהולכים עם צו מצפונם נגד כללי ההיגיון, ואולי גם סרט שמנסה להזהיר מפני שיתוף פעולה עיוור עם רצון הרוב והמשטר בימינו, אבל הוא עשוי בצורה מחופפת שמנסה להפוך את כל ההתחרשיות לברורות ולעתים אפילו לנעימות.

הדבר נובע בין היתר מן ההחלטה לגבי אורך הסרט. 103 דקות הן אורך נהדר מבחינת היכולת למכור כרטיסים, אבל זהו אורך בעייתי בעיבוד של ספר מורכב העוסק בנושא מורכב. כתוצאה מכך, הסרט מנסה להזדרז ולהעביר אירועים רבים בפרק זמן קצר, מה שגורם לכך שכל הדמויות בו, ללא יוצא מן הכלל, מעוצבות בצורה שיטחית לחלוטין וכמעט אין אף רגע בו הן נציבות בפני דילמה של ממש. כל דמות בוחרת את דרך הפעולה שלה ומתמידה בה. יש בסרט הרבה דמויות, אך רובן המכריע בעלות תו אופי אחד בלבד והן אינן עוברת שינוי. חלקן אפילו נעלמות מן הסרט לפרקי זמן ארוכים מאוד ואז חוזרת לפתע. הסרט ממש מתאמץ לא להיות ארוך מדי ולכן כמעט שום החלטה אינה מנומקת מבחינה פסיכולוגית או ערכית. זאת למרות שלא רק שני הגיבורים הראשיים, אלא גם הקצין אשר חוקר אותם, נדרשים לכאורה לבצע הכרעות לא פשוטות. ניתן לדמיין את הדילמות האלו, בזמן שבסרט הן חולפת תוך שניות ספורות.

Jeder stirbt für sich allein / Alone in Berlin

בעיה נוספת היא ההחלטה שהסרט יהיה דובר אנגלית. באופן אישי, אני כבר לא מסוגל להאמין לסרטים שבשל הרצון להימכר להפצה בעולם בוחרים שהדמויות ידברו בשפה זו, אבל מבין כי תעשיית הקולנוע לא מתכוונת לחדול מכך. בסרט זה, השימוש בשפה נעשה באופן עילג לחלוטין – הדמויות מדברות אנגלית, אבל כותבות בגרמנית. בעוד הדיאולגים המרכזיים כולם באנגלית, ברקע ניתן לשמוע דברי תעמולה בגרמנית, מה שמקשה מאוד על קבלת העולם של הסרט כמקום אמין, או ככזה אשר אמור לייצג מציאות אשר אי פעם התרחשה. בנוסף, אותו זירוז של העלילה מוביל גם לכמה מקרים אשר נראים כמו אי-דיוק היסטורי מוזר. למשל – בעולם של הסרט, קרב סטלינגרד היה בעיצומו כשנה לאחר נפילת צרפת.

אחת מן הסיבות העיקריות למעבר לשפה האנגלית היא היכולת ללהק לסרט כוכבי קולנוע שימשכו קהל. שני השחקנים הראשיים, ברנדן גליסון ואמה תומפסון, הם אמנם שחקנים טובים מאוד רוב הזמן, אבל קשה לומר כי מדובר בשמות המביאים צופים לאולמות הקולנוע. בסרט זה, נראה כי הם אינם בטוחים איזה סוג של מבטא עליהם לעשות ונעצרים בערך באמצע הדרך בין האיים הבריטים לגרמניה, ולכן מתקשים למצות את יכולתם. השחקן הגרמני דניאל ברוהל, אשר מגלם את תפקיד החוקר, שהוא אולי הדמות היחידה בסרט אשר יש לה יותר מרגע אחד של שינוי או דילמה. הוא עושה עבודה מעט טובה יותר, אף כי גם במשחק שלו (ושל יתר שחקני המשנה) יש משהו מכני. נדמה כי הנושא משך את כל השחקנים אל הסרט, אבל התסריט המזדרז לא מאפשר להם לבנות דמות של ממש.

בבימוי שלו, פרז מנסה לגוון את השימוש בכלי המבע הקולנועי ולא להסתמך על התסריט בלבד. הדבר בא לידי ביטוי בכך שחלקים רבים בסרט מנסים לעשות שימוש בזוויות צילום יצירתיות, אך זהו שימוש שלא תמיד מנומק ולרוב נעדר תנופה. יש בסרט כמה קטעים טובים יותר של מתח או אימה והפתיחה שלו יפה וסבירה, אבל התוצאה סובלת מחסור אחידות ודומה כי הבמאי לא העז ללכת עד הסוף עם הקו האמנותי שבחר.

בעקבות כל אלה, הסרט מתקשה לספק אמירה ברורה לגבי החיים בגרמניה הנאצית. תחושת האימה והרדיפה עוברת לפרקים, אבל לעתים גרמניה נראית כמקום שליו למדי ונטול שנאה לאחר. ייתכן והסרט מניח כי הקהל שלו יודע שהנאצים הם הרעים ומודע לזוועות שעשו ליהודים ולמיעוטים אחרים, אבל למרות שהוא מכיל קטעים של רדיפת יהודים, בהיעדר זמן הצגה מספק השימוש בהם מצומצם למדי. ברגעים אלה, הסרט נראה כמו פארודיה מוקצנת על סרטי שואה, כאשר רק הנושא הטעון והכואב מונע ממנו להפוך למגוחך. כל זה מתסכל למדי משום שמלבד הפספוס ברמת הסיפור, ניכר גם לא מעט כישרון לפני ומאחורי המצלמה. אולם, כפי שכבר אמרתי, הרצון להגיע להרבה אנשים מונע מ״לבד בברלין״ להתרומם והופך את התוצאה הסופית לבינונית למדי, אם לא גרוע מכך.

alone-in-berlin

/// תודה לבתי קולנוע לב על התמונות מתוך הסרט

תגובות

  1. יוסי ק' הגיב:

    טרם ראיתי. השפה היא ממש לא מה שמשנה.

    1. לב הגיב:

      בברית המועצות היה מקובל מאוד לצלם סרטים על פי קלאסיקות אירופאיות עם שחקנים סובייטים ובשפה הרוסית. יכול להיות שעשו את זה בעוד מקומות, אני לא יודע (אולי באמריקה הלטינית). זה עבד מצוין, כי זה היה מסוגנן מאוד ובעיקר כי לא היה משהו אחר ולכן זה פעל עדיין במסגרת השהיית אי האמון. הסרטים על פי אוסקר ויילד ואגאתה כריסטי צולמו בסנט פטרסבורג או במוסקבה, לא באתרים המקוריים כמו ״לבד בברלין״ ודומיו, בלי מבטאים מזוייפים ועירוב הזוי של שחקנים זרים ורוסיים. אבל מה שעבד פעם מאחורי מסך הברזל לא בהכרח עובד היום. וסרטים כמו ״לבד בברלין״ או ״גנבת הספרים״ עושים את כל הטעויות האפשריות כדי להיכשל. סרטים עם יומרה ריאליסטית, חמורי סבר ומלאי חשיבות עצמית, בהם שחקנים בריטיים או אמריקאיים ידועים מזייפים מבטאים באופן מביך, ולצידם שחקנים גרמניים שמדברים באנגלית. אז כן יוסי, השפה הופכת לקריטית כאשר עושים בה שימוש פושע.

השאר תגובה