סרטים חדשים: ״סופת חול״, ״ברידג'ט ג'ונס בייבי״, ״מלך שלי״, ״הזאב האחרון״

ארבעה סרטים חדשים מצטרפים בסופש זה אל בתי הקולנוע. שלושה מהם מציגים כוח נשי לפני ומאחורי המצלמה, ושניים מהם כבר חגגו יום הולדת שנה לפני שטרחו לבקר גם בישראל. אחרי שנתייחס לכל אחד ואחד מהם, יש עוד כמה ענייני קולנוע בימים הקרובים ששווה להקדיש להם תשומת לב.

״סופת חול״, לא רק הישראלי אלא גם המדובר שבסרטי הסופש, מתאים פעמיים לפתוח את הפוסט. סרט הביכורים של עילית זקצר עושה חייל בעולם מאז זכייתו בפסטיבל סאנדנס בראשית השנה האזרחית, ומגיע אל הקולנועים במולדתו עם כמות פרסים וחוזי הפצה בינלאומיים שלא היו מביישים את השמנת של הקולנוע האירופאי. אבל העלילה מתרחשת בכלל בדרום הארץ, שם מתקיים מאבק נשי בין-דורי בחברה הבדואית. גיבורת הסרט היא ליילה (לאמיס עמאר), שהוריה שלחו אותה ללמוד באוניברסיטה על מנת לרכוש השכלה  ולהיפתח לעולם, אבל היא מצאה גם אהבה אסורה. התזמון של מתי והאם לספר להורים לא יכול להיות נפיץ יותר, משום שביתה של ליילה בדיוק מתרחב באופן לא-קונבנציונאלי – אביה (הייתאם עומארי) מתחתן בשנית, כנהוג בחברה הבדואית. אשתו הראשונה היא אמה של ליילה (רובא בלאל-עספור), שנאלצת לקבל את הדין, אבל בתה מתקשה להכיל את הסיטואציה החדשה, בעידודה של אחותה הקטנה. כתבתי על הסרט לעכבר העיר, שם גם יצאתי בגילוי נאות אודות היכרותי האישית עם היוצרת, ועופר שיכתוב עליו כאן אצלנו בסריטה נמצא בסטטוס דומה לשלי. שנינו הרגשנו שזה לא סרט שאפשר לפסול כתיבה עליו משום סיבה. בטח לא כשאל טקס פרסי אופיר בשבוע הבא הוא מגיע כפייבוריט.

״ברידג'ט ג'ונס בייבי״ (Bridget Jones's Baby) מסמל אולי יותר מכל את ההתדרדרות המתמדת במתן השמות העבריים לסרטים. הסרט הראשון, ״יומנה של ברידג׳ט ג׳ונס״ (Bridget Jones's Diary), תורגם להפליא וללא התחכמויות בראשית המילניום. הסרט השני, ״ברידג'ט ג'ונס: עובדות החיים״ (Bridget Jones: The Edge of Reason) הלך על טקטיקת ״למה לתרגם כשאפשר להמציא״ הידועה לשמצה. בסרט השלישי פשוט כתבו באותיות עבריות את השם באנגלית. לו רק הייתה מילה עברית ל״בייבי״, וסליחה אם הטענות שלי גורמות לי להישמע כמו תינוק. בכל מקרה, בייביז, העלילה הפעם מוצאת את ברידג׳ט ג׳ונס (רנה זלווגר) בהריון עם בייבי, רק שהיא לא יודעת מאיזה בייבי הבייבי – האם האבא הוא מארק דרסי (קולין פירת') אהובה הישן, או הקראש החדש והסוחף ג׳ק (פטריק דמפסי). שהוא גם אמריקאי – יה בייבי! או אם לצטט את ג׳סטין ביבר שהתבטא בנושא: ״בייבי, בייבי, בייבי, הו…״. הבמאית היא שרון מגוויר, שחתומה גם על הסרט המקורי, ואת התסריט כתבו הלן פילדינג, גם היא מהקודמים, דן מייזר (הכותב הקבוע של סרטי סשה ברון כהן) ואמה תומפסון (השחקנית האהובה שחוטאת גם בכתיבה). אור כתב עליו לכלכליסט.

״מלך שלי״ (Mon Roi) הצרפתי מגיע אלינו מפסטיבל קאן. 2015. שם זכתה עמנואל ברקו בפרס השחקנית הטובה ביותר, בתיקו עם רוני מארה של ״קרול״, וסימנה בכך עוד שיתוף פעולה מוצלח עם הבמאית-שחקנית מייוואן אחרי ״פוליס״. מייוואן גם כתבה את התסריט, במשותף עם אטיין קומאר (״על אלים ואנשים״, ״הטבחית של הנשיא״). ברקו מגלמת את טוני, שתאונה בחופשת סקי שולחת אותה להחלמה ארוכה במרכז שיקום, שם יש לה זמן להרהר בקשר התובעני וההרסני שניהלה ואולי גם להשתקם נפשית בזמן שגופה נרפא. ונסאן קאסל ולואי גארל מאיישים את התפקידים הגבריים, ועופר יאייש את תפקיד הכותב גם על הסרט הזה.

״הזאב האחרון״ (Wolf Totem) גם הוא סרט מודל 2015 שמוצא את דרכו לאקרנים בישראל רק כעת. עלילתו מתרחשת בשנת 1967 ומתמקדת בסטודנט מבייג׳ינג (בגילומו של שאופנג פנג), הנשלח לחיות בין נוודים מונגוליים ובוחר לאמץ לו גור זאבים, אויביו של חבריו החדשים. הסרט הינו הפקה סינית-צרפתית, עליה מפקד הבמאי הוותיק ז׳אן-ז׳אק אנו (״שם הוורד״, ״אוייב בשער״), שבעבר הוחרם על ידי סין בעקבות ״שבע שנים בטיבט״. כמעט עשרים שנה אחרי והוא היה קרוב לייצג את הסינים באוסקרים, אבל המדינה ויתרה עליו ברגע האחרון ושלחה את הסרט בעל השם המלבב ״לך מפה, מר גידול!״ (מיותר לציין שהוא לא עבר שלב). עוד בעניינים חובקי תבל, ״הזאב האחרון״ מבוסס על ספר ג׳יאנג רונג, אותו עיבדו למסך מלבד הבמאי גם אלן גודאר, לו וויי, וג׳ון קולי, שאינו צרפתי ולא אסיאתי כי אם סקוטי. מעניין איך יצא להם.

מה עוד קורה?

פסטיבל הקולנוע החברתי בלוד – יתקיים זו השנה השנייה ברציפות, והפעם במתכונת מורחבת, החל מיום שלישי ה-20.9 ועד שישי ה-23.9. את החגיגות יפתח הסרט ״ישמח חתני״ המועמד לחמישה פרסי אופיר, שיוקרן בטרום-בכורה המקדימה את עלייתו לאקרנים בסוף החודש. במשך ארבעת ימי הפסטיבל יוקרנו בין היתר: ״ג׳נקשן 48״ המתרחש בלוד, גם הוא מעונת האופירים הנוכחית, הסרטים ״דם צרפתי״ ו״חוליגנית״ שייתכן וזכורים מהתוכניה של פסטיבל ירושלים, הדוקומנטרי ״החולמים מבבילון״ שכיכב בפסטיבל דוקאביב, ״מדינת ג׳ונס החופשית״ שהספיק לעשות סיבוב בבתי הקולנוע, וגם כמה בכורות כמו זו של "מאנה" דובר האמהרית, ו״מי את״ של אריאל כהן, המיועד לנשים חרדיות, אבל כפי שהוכיח סרטו הקודם של הבמאי, ״טאקע מאמע״, יכול לעניין קהל רחב יותר. ברוח החברתית, כרטיסים לסרטים וליתר הפעילויות של הפסטיבל ינועו בין 10 שקלים לחינם, ועל שאר האטרקציות הצפויות כמו כן על מועדי ההקרנה אפשר ללמוד בעמוד הפייסבוק של האירוע.

אלברטו סורדי – מגדולי הכוכבים של הקומדיה האיטלקית, זוכה החל מאתמול למחווה בסינמטיקים תחת הכותרת ״פיניטה לה קומדיה?״. אם גם אתם מתלבטים ואתן מתלבטות באיזה סרט לבחור, נסו את זה שעופר מקדים לו דברים בנושא הקומדיה האיטלקית בכללותה – ״תסביכים״. נדמה לי שזה גם הסרט היחידי במחווה בו מעורב דינו ריזי, שיקול מכריע בעיניי, אבל יכול להיות שתעדיפו את ״האם יצליחו גיבורינו״ של אטורה סקולה, או אולי את הסרט שביים סורדי בעצמו – ״חופשה אינטליגנטית״, השלישי שבסרטי החופשה המזוהים איתו גם הם. המחווה תימשך עד סוף החודש בסינמטק ת״א שאני תמיד נותן כדוגמה, לאחרים יש את הלו״ז שלהם, ובמסגרתה יוקרנו תשע קומדיות נוסח איטליה.

שרון עמרני ז״ל – בוגר המחזור החמישי של ביה״ס לקולנוע וטלוויזיה ע״ש סם שפיגל, היה אמור להיות כוכב זורח בשמי הקולנוע הישראלי, ונחשב להבטחה ענקית לפני מותו הטרגי בגיל צעיר. בית הספר של עמרני ז״ל לא שכח את הבוגר שלו, ויקיים ביום שישי ה-16.9 בשעה 12:00 בסינמטק ת״א אירוע לזכרו, במלאות 15 שנים למותו. באירוע יוקרנו שניים מסרטיו של היוצר בעותקים דיגיטליים מחודשים, ״אמא מתחתנת עם אברם״ ו״ל״ג בעומר״ עטור השבחים, וכן יושק מארז די.וי.די. עם מכלול עבודותיו של הבמאי וגם תסריטים שלא הספיק לממש לכדי סרטים, בתוספת סרטו התיעודי של יאיר רוה ״שרון עמרני – זכרו את השם״ אודות היוצר. פרטים נוספים באתר סם שפיגל.

אקי-נו – פסטיבל קולנוע יפני חדש מיוזמתו של סינמטק חולון, הוא אחת החדשות המשמחות של השבוע, למרות שהאירוע יתקיים רק בסוף אוקטובר. כבר עכשיו אפשר לספר שיוקרנו בו סרטיהם החדשים של הירוקאזו קורה-אדה, שנקרא ״אחרי הסערה״, ושל קיושי קורוסאווה, שבמקרה שלו מדובר בשניים – ״קריפי״ החדש יותר ו״מסע אל החוף״ מהשנה שעברה. עוד יוקרן ״הרמוניום״ של קוג׳י פוקאדה, זוכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן האחרון, מעשיית האנימה ״התעלומה של האנה ואליס״ וסרטים עם שמות חמודים מנשוא כמו ״יער קטן״, ״להיות טוב״ ו״א-קפלה״. מטרת הפסטיבל היא כמובן לחשוף את הקהל הישראלי לאחת התעשיות המעניינות והמגוונות בעולם, ומבחינתי גם לצאת קצת מהשבלונה של מגפת ״שבוע הקולנוע ה(הכנס ארץ רנדומלית)״ שלעיתים מובילה לתוצאה שחסרה עבודת אוצרות או סינון. סמוך יותר למועד הפסטיבל, שמשמעות שמו היא ״סתיו״ ביפנית, אני מקווה שנוכל לדון בו שנית וגם להמליץ על סרטים מבין ההיצע השנתי.

היקום הקולנועי של מארוול – הוא כבר באופן מוצהר מותג הסרטים המצליח ביותר, מה שרק הופך כל הזדמנות לצעוק כמה הסרטים שלהם מרגיזים בבינוניות שלהם לעוד יותר כיפית, וגם חשובה. לעזרתי נחלצו הפעם החבר׳ה מ-Every Frame Of paiting בסרטון מפורט ומנומק, אליו הגעתי דרך פרופיל הפייסבוק של שי רינגל, התוקף בעדינות החלטה אחת גורפת של האולפנים לאורך השנים. הסרטון מדבר על בחירות הפסקול חסרות ההשראה ונטולות הסיכון (פסקול במובן של הולחן במיוחד לסרט, בחירת שירים היא צרה בפני עצמה), אפילו אם מעורבים בהם מלחינים בסדר הגודל של דני אלפמן, אבל נוגע בעצם בבעיה המרכזית של המותג בכל רובד אפשרי: