״פוטו פרג'״, סקירה

השחקן קובי פרג' עובר לתפקיד של במאי סרט תיעודי ומצטרף לתת-הז'אנר הכי נפוץ בארץ – עיסוק בעבר המשפחתי מזווית אישית, מתוך שאיפה לגילוי סודות ולחשבון נפש, גם של היוצר וגם של בני משפחתו המבוגרים ממנו. לא עשיתי בדיקה סטטיסטית, אולם דומני כי יש יותר סרטים כאלו מסרטים תיעודיים על הסכסוך הישראלי-ערבי. לא על כולם שומעים משום שאף על פי שכל משפחה אומללה בדרך שלה, לא כל סיפור אישי מעניין את הקהל הרחב, שלא לדבר על כך שלא כל יוצר יודע להעביר את הסיפור שלו בדרך מרתקת. ואילו ״פוטו פרג'״ לא מסתפק בהקרנה בפסטיבל ירושלים ובמועמדות לפרס אופיר בקטגוריית הסרט תיעודי הארוך, אלא יוצא להפצה מסחרית בבתי הקולנוע, ברשת בתי הקולנוע לב ולא בסינמטקים בלבד. אמנם רשת לב מרבה השנה להפיץ סרטים תיעודיים ישראלים (מגמה מבורכת כמובן) אבל תחושתי היא שהיא מפיצה רק סרטים שהיא בטוחה במידת העניין שיעוררו בציבור, וכי יש סיכוי גבוה שיהפכו ללהיטים. אחרי ששחררה סרטים של יוצרים ותיקים כמו האחים היימן (פעמיים) ושמעון דותן, כעת לב מפיצים סרט ביכורים של שחקן אשר מוכר בציבור הרחב בעיקר מתוכניות סאטירה ותוכניות ילדים. הם יודעים מה הם עושים.

משפחת פרג' הייתה (וייתכן שבחלקים מסוימים בציבור עודנה) שם דבר בתרבות הישראלית. משפחה של עולים מעיראק שכללה חמישה אחים, חמש אחיות ודוד בשם נורי חביב, שהפך בישראל מבמאי קולנוע מוערך בארצות המזרח לבמאי שהמבקרים משמיצים. משפחה זו הפכה להיות אימפריית הצילום המפורסמת במדינה, כולל אזכור ב"שיר הפרחה". המותג "פוטו פרג'" כל כך חזק עד כדי כך שהוא שרד במידה מסוימת גם בעידן הדיגיטלי בו אנו חיים. המשפחה יכולה להוות סמל לסיפור הצלחה ישראלי של עלייה מעוני לאושר. אבל כמו כל סיפור משפחתי טוב, יש בו גם סכסוך סבוך וקשה. גם בשל ההצלחה וגם בשל המחלוקות, ולא פחות מכך בשל העיסוק בצילום, יש בסרט הרבה אמירות אשר נוגעות לא רק למשפחה הפרטית, אלא גם לשינויים אשר חלו במרוצת השנים במדינה ובעולם.

הדבר החשוב ביותר שיש להבין לגבי משפחת פרג' הוא ששם המשפחה המקורי כלל אינו פרג', אלא פרי. אלא שהאח פרג' פרי, בכור הבנים (יש לו שתי אחיות גדולות יותר), לקח אחריות על המשפחה ובעיקר פרש חסותו על עסקי הצילום, אשר נקרא על שמו – ומכאן פוטו פרג'. כאשר העסק הפך למשפחתי, שינו שאר האחים את שמם לשמו על מנת להיות מזוהים עם ההצלחה. פרג' פרי ראה בעצמו דמות דומיננטית הן כיזם והן כאמן – הוא היה מעודכן בענייני טכנולוגיה והכניס לארץ את הצילום בצבע ואת הפיתוח המהיר, מה שהפך את החנות (ומאוחר יותר את המפעל) של האחים למבוקש במיוחד לצילום פרטי.

כאמן, פרג' פרי הפך לצלם הפרטי המוביל, בעיקר של חתונות. מאוחר יותר הציג תעורכות צילום ממסעותיו לחלקים המרוחקים של העולם. מבחינתו, לא רק שהוא אמן בעל מגע ייחודי, הוא גם המושיע של המשפחה. לפי הסרט, הוא קיבע עמדה זו לא רק מתוך חשיבות עצמית, אלא גם במטרה לעזור לכל האחים אותם הוא אוהב. אלא שהם לא ראו זאת כך – לחלקם היו רעיונות שונים לגבי האופן שבו החברה צריכה להתפתח הן מבחינת המבנה הכלכלי והן במבחינת העיסוק באמנות הצילום. דרכי החשיבה השונות הובילו לפילוג אשר נמשך מסוף שנות השבעים ועד לשנים האחרונות, בהם יצא קובי פרג' לצלם את הסרט. קובי מראיין את הוריו ודודיו ומנסה לדחות את הרגע בו ייפגש עם הדוד המפורסם ביותר, זה שנמצא בלב הסכסוך.

אולם, מה שמעניין בסרט אינו רק הסכסוך והסיפור של המשפחה, אשר משולב בנקודות שונות בסיפורה של המדינה. מה שמעניין בו הוא העיסוק באקט הצילומי עצמו, הן מן הבחינה האמנותית והן מן הבחינה הטכנית. על אף כי הדבר כמעט ואינו נאמר במפורש, הסרט בעיקר מהווה הצדעה לצילום האנאלוגי בתקופה הדיגיטלית אשר מוחקת אותו מן העולם. הצדעה הן לתהליך הטכני והן לרגישות האמנותית של צלמי הסטילס. לכן, הסרט עובד רגשית בזכות הצלילה לעבר של המדיום עצמו – העיסוק ביופי האנאלוגי נעשה בסרט שמוקרן דיגיטלית.

את הסרט צילם בן דודו של קובי פרג', רועי פרג'. מה שמעלה את השאלה האם הרגישות לאסתטיקה עברה גם לדור הצעיר. יש בסרט כמה פריימים מועצבים להפליא, אבל דומה כי רוב הזמן יוצרי הסרט שואפים שהווה לא יאפיל על העבר. וכך, התמונות היפות במיוחד נותרות בסטילס, כאשר לי לפחות נדמה שהתמונות הישנות יפות במיוחד, גם בגלל ערך נוסטלגי. ״פוטו פרג'״ לוקח אותנו לעידן שנראה רחוק גם דרך תשדירי הפרסום אשר היללו את עבודתו של "האמן פרג'" והיכולת שלו למצוא את היופי בכל כלה. אין ספק כי גם עולם הפרסום עבר לעידן אחר. אבל בסרט שורדים לא רק שיירי הסכסוך שלא ניתן להעלים, אלא גם שרידי האמנות של המשפחה, אשר עוברים הסתגלות לתנאים של העולם החדש.

בגלל שאגו וכבוד משחקים תפקיד לא קטן בסכסוך ובסיפור הסרט, קיימת סכנה כי יפול למלכודת של הפיכה לשיר הלל לגדולה לא רק של דור האחים המייסדים, אלא גם של יוצר הסרט עצמו. אולם, קובי פרג' משלב בסרט אירוניה דקה הן ביחס לעצמו והן ביחס לדור הוותיק יותר, מה שמעניק גוון מסוים של צניעות ואולי אף ביקורת עצמית ליצירה כולה. גוון זה הפך עבורי את הסרט לחווית צפייה חיובית ומסעירה לפרקים, אף על פי שפה ושם ניכר שעדיין יש בו בוסריות מסוימת במלאכת טווית הסיפור לקהל. בעיקר ישנה חזרה מסוימת על אירועים דומים וכמה סצנות אשר אינן עובדות.

אולם, באופן יפה וחכם, קשה להצביע גם בתום הצפייה על רגע אחד שגרם למשבר שבמרכז היצירה. אולי פשוט מפני שכרגע אין אחד כזה, רק הצטברות של מתחים פנימיים והבדלים דקים בהשקפת העולם אשר גורמים לקרע. יש בו הרבה משחקי כבוד אבל דומני כי תאוות הממון אשר מניעה סכסוכים משפחתיים רבים אינה כה דומיננטית בו. הפגם המסוים (והחלקי מאוד) באופן בו הסרט מספר את הסיפור יכול גם הוא להוות מקור כח ביצירה, שכן הוא מעמת בין שתי אופציות נרטולגיות – יש סיפורים שאפשר לספר באופן מתמשך בכתב או בסרט באורך שעה וחצי, אבל יש אנשים אשר צריכים להעביר עולם שלם באמצעות תמונה דוממת – ולא פעם הם מצליחים.

/// תודה לבתי קולנוע לב על התמונות, מתוך ארכיון משפחת פרג׳ ומעדשתו של רועי פרג׳