פסטיבל ירושלים 2016 – "הדקאלוג" של קז'ישטוף קישלובסקי

במסגרת תוכניית הקלאסיקות של פסטיבל הקולנוע ירושלים, יוקרנו שני חלקים מתוך הפרוייקט הענק של הבמאי הפולני קז'ישטוף קישלובסקי, "הדקאלוג" (ההקרנה ב-12.7 בשעה 11:45). "הדקאלוג" (Dekalog) הוא סדרה של עשרה סרטים בני שעה, שנוצרו עבור הטלוויזיה הפולנית, אך זכו גם להקרנות בקולנוע. עם זאת, לא מדובר רק בסדרה של סיפורים נפרדים, אלא שכל סרט מתכתב עם אחת מעשרת הדיברות (לפי החלוקה הקתולית) והסרטים מתכתבים גם אחד עם השני, גם אם רובם אינם קשורים נראטיבית ועומדים בפני עצמם. זו סדרה של סרטים אשר מעלים דילמות אתיות, אבל לא מבקרים את הדמויות שלהן אלא בוחנים מחדש את מקומן של הדיברות בעולם המודרני, בו הן עומדות מול המציאות ומול ניגודים. כל סרט בסדרה מכיל כמה דימויים של קולנוע נהדר ופשוט, קולנוע מלא עצב על בני אדם שמנסים לשרוד ולעזור לזולת, אך ניצבים בפני דילמות בלתי אפשריות.

הקולנוע של קישלובסקי עושה שימוש נרחב מאוד בסמלים ובמוטיבים חוזרים, במיוחד בסדרת סרטיו זו. קשר מיסטי קיים בין הסיפורים, והוא מובע דרך דמות שמופיעה בלי לדבר בשמונה מתוך עשרת החלקים, מביטה על הדמויות כמו סמכות משגיחה שאינה מתערבת. קשר נוסף נובע מכך שכל הסיפורים מתרחשים באותו בית דירות גדול בוורשה. אבל הגדולה של היצירה היא היציאה שלה מן המימד הסימבולי ומן הדיון התיאולוגי, הפילוסופי או האתי, אל רגעים קטנים של קיום אנושי וקשר בין אדם לאדם. כל אחד מן הסיפורים נוגע בדרכו ברקימת קשרים ובניתוק מקרובים, בעיקר במסגרת התא המשפחתי.

הרעיון לסדרת הסרטים הגיע משותפו של קישלובסקי לתסריטים (גם של שאר סרטיו העלילתיים) קז'ישטוף פיסיביץ', שהוא בעיקר משפטן ופוליטיקאי, אבל בשיתוף הפעולה שלו עם קישלובסקי מתפקד כמעין שותף להעלאת רעיונות והעברת פילוסופיה לנראטיב. בפועל, את התסריט הסופי כותב קישלובסקי. בשיתופי הפעולה הקודמים שלהם עיקר העיסוק היה פוליטי, כאשר הסרטים ביקרו את המשטר הקומוניסטי של פולין. בסדרה זו, אשר נוצרה רגע לפני נפילת המשטר, הפוליטיקה כמעט אינה נוכחת, גם כאשר ישנו מסר פוליטי הנוגע לסוגיה גלובלית או לתקופת הכיבוש הנאצי ולא לקומוניזם, או לא רק לקומוניזם. הסיפורים נטועים באופן חזק בוורשה של שנות השמונים והשפה הקולנועית משקפת מעט מן העגמומיות של העיר, בעיקר דרך שימוש בצבעים קודרים לאורך כל הפרקים. אבל העיקר הוא לא המקומי, אלא דילמות נצחיות אשר בוחנות מחדש את עקרונות האמונה, ובמידה מסויימת את עצם נוכחות החוק בחיינו, בין אם מדובר בחוק דתי, מוסרי או חוקי המדינה, כאשר לפעמים ההיבטים הללו מתערבבים או עומדים בניגוד זה לזה.

לקראת ההקרנה בפסטיבל ירושלים צפיתי שוב בכל חלקי הסדרה ומצאתי את המפגש המחודש מרענן ומעמיק. כמעט בכל פרק מצאתי רגע שהפעים אותי מחדש, גם אם יש בסדרה מספר פרקים בעייתים יותר עבורי. צפייה מרוכזת גרמה לי לשוב ולקבוע כי סרטים אלו הם פסגת היצירה של הבמאי הפולני, יצירה אשר מכילה לא רק דיון בדת ובמוסר, אלא גם סוג של עצב קיומי נוגה. כל פרק מסתיים בפייד כואב לשחור, קוטע את הקשר עם הדמויות באמצע כאשר הן עוד זקוקות לגאולה.

מסקנה אישית נוספת שלי היא ההבנה המחודשת כי הפרקים שיוקרנו בירושלים, פרקים 5 ו-6, עומדים בפני עצמם כיצירות מרתקות בעלות קצב ייחודי משלהן, ומהווים אולי את שני הפרקים הטובים ביותר בכל המכלול, או לפחות שניים מחמשת הפרקים הטובים ביותר. את שני הפרקים שיוקרנו ניתן גם להשוות לגרסאות יותר ארוכות שלהן, שקישלובסקי יצר לקולנוע כחלק מהסכם עם המפיקים. לאחר הצפייה המחודשת, אני חש כי הגרסה בת השעה (זו אשר תוקרן בירושלים) טובה יותר בשני המקרים, בטח במקרה של פרק 5. לכן, אתחיל את הסקירה הפרטנית שלי בסרטים שיוקרנו בירושלים, בטרם אעבור לסקירה כרונולוגית. בסוגריים ארשום את הדיבר הרלוונטי, אף כי קישלובסקי עצמו לא רשם זאת ביצירה.

פרק 5 (לא תרצח)

חציו הראשון של פרק זה ערוך בצורה ניסיונית יותר משאר פרקי הסדרה (בגרסה הארוכה, העריכה קונבנציונלית יותר). הפרק עוקב אחר שלוש דמויות אשר אין ביניהן כל מגע תחילה: נהג מונית נרגן; צעיר מרדן אשר מחפש מה לעשות עם עצמו, רוצה לפתח תמונה מן העבר ומתחיל באקטים של אלימות אקראית; ופרקליט במהלך מבחן הסמכה. למעשה, מן הפרקליט אנחנו מקבלים רק נאום אשר מעמיד ספקות לגבי ענישה אלימה, והוא מניח שאין בענישה כוח הרתעתי, אלא מימד של נקמה. הדבר נוגע במיוחד לגבי הסיבה לבצע עונש המוות, ובשאלה האם בעונש זה אין עבירה על העיקרון של "לא תרצח", גם במקרה של ביצוע פשע אלים במיוחד. יש לציין כי זהו סרט מחריד בתיאור היבש שלו של האלימות – יש סצנת רצח ארוכה ותיאור ארוך של הוצאה להורג. ספוילרים במקרה הזה לא רלוונטים למקרי המוות, כי דומה שהסרט דן בהם עוד לפני שהם מתרחשים. ההפתעות של הסרט הן צנועות יותר ונוגעות לאקטים של חמלה אשר כן מתבצעים בו, לצד תיאור יבש ולא קצר של אלימות ממנה אין מנוס. בסרט הקצר, מדובר ביצירה אשר נעה בין רגעי שיא, כמו מציגה טענות (וטענות סותרות) לגבי סוגיות הענישה. זהו סרט עם עלילה סגורה מאוד, אבל הוא כולו מתמצא בזעקת כאב מהדהדת ופתוחה.

פרק 6 (לא תנאף)

גם פרק זה מתעתע, שכן הוא מפתיע את השיפוט המוסרי שלנו, ומשנה את זהות הגיבור שלו באמצע. הסרט עוקב אחר טומק, אשר נוהג להציץ מדירתו לעבר שכנתו מגדה (שמות בעלי משמעות סימבולית) אשר מקיימת בדירתה מפגשים מיניים עם מספר גברים. טומק לא מסתפק רק בהצצה, הוא גם מתחיל הטריד ולשבש את חייה של מגדה, כאשר לדבריו הוא עושה את הכל מתוך אהבה. כאשר מגדה מגלה את זהות המטריד שלה, היא תחילה מנסה להשתחרר, אבל אז יוצרת קשר עם טומק הבתול שמוביל לדיון על הבדלי ההשקפות שלהם לגבי אהבה. עבור מגדה אין באמת אהבה ומין הוא פשוט הנאה פיזית. עבור טומק, גם מבט בלי רשות הוא אקט של אהבה בעלת מימד כמעט רוחני. האישה אותה הוא אוהב היא בגדר נס – לא ברור אם הוא בכלל רוצה לגעת בה על מנת שלא לערער את הטוהר של אהבה כלפיה, וכאמור מדובר בטוהר מפוקפק מאוד. דווקא כאשר הסבל של טומק גובר, הסרט עובר להתמקד במגדה אשר מבינה כי יסוד כלשהו חסר ביחסיה עם גברים. היא מנסה לבנות סוג של קשר עם טומק, אבל ייתכן שזה כבר מאוחר מדי, או מעולם לא היה אפשרי. בסרט זה, ההבדל בין הגרסה הארוכה לקצרה הוא גם נראטיבי – לגרסה הארוכה יש סוף אחר אשר צולל לתוך התודעה של מגדה ומעביר את מערך ההצצה שלב נוסף, בעוד לסרט הקצר סיום פשוט יותר לכאורה, אך לדעתי גם הוא מעביר היטב את המצוקה והמבוי הסתום. כמו כל פרקי הסדרה, המעבר למסך שחור בסיום הפרק מראה כי הסיפור הסתיים, אך התוצאות שלו מוסיפות לרדוף.

פרק 1 (לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי)

הפרק הפותח את הסדרה הוא גם אחד מן המרשימים שבה. האלוהים החדש הוא המחשב, או אולי המדע כולו, והיכולת של האדם להבין באמצעותו את העולם. אב חד-הורי בשם קז'ישטוף (לא רק השם של יוצרי הסדרה, אלא גם שם שפירושו "נוצרי") שם את מבטחו במחשב ולא בבני משפחתו האחרים. היעילות של המחשב מתגלה בשורה של הצלחות לו ולבנו, עד לרגע בו עליו לסמוך על המחשב בסוגיה מהותית יותר – מה שמוביל למהלך דרמטי כואב במיוחד אשר מראה כי לא הכל ניתן להגדיר באמצעות נוסחות. יש גם צירופי מקרים שלא ניתן להבין, קשר טלפתי שבכל זאת עובר למרות שהמחשב לא יכול להבין אותו. וגם המחשב יכול לטעות ולהיכשל, כמו המוח האנושי. לעתים המוח האנושי יובס מול המחשב (סצנה יפה עם רב-אמנית בשחמט מגדימה זו). חלב שנשפך מסמן את נקודת המפנה בסרט זה, וחלב יוסיף לקבל משמעות סימבולית גם בשאר הסדרה, אבל ייתכן כי הרגע המרגש ביותר בכל הסרטים מצוי כבר בסרט זה.

פרק 2 (לא תישא את שם אלוהיך לשוא)

פרק זה הוא סוג של יצירה משלימה לפרק 1, כאשר הפעם השאלה היא פחות לגבי נשיאת שם האל לשוא, אלא באמונה כי האדם עצמו (ולא המחשב) יוכל להיות אלוהים. מדובר גם ביצירה אשר קרובה מאוד ברמה למיטב של הסדרה. המפגש בסרט הוא בין רופא לאישה אשר גרה בקומה מעליו. הרופא בהתחלה קר כלפיה, אבל מגלה יחס אוהד בהמשך ואנו גם שומעים בהדרגה על מקרה כואב בעברו. האישה ניצבת בפני דילמה לא פשוטה: בעלה שוכב חולה במצב קשה במחלקה שמנהל הרופא, והיא לא יודעת האם יחיה או ימות. בנוסף, היא בהריון מגבר אחר. האישה אוהבת את שני הגברים בחייה, אבל לא יודעת למי תישאר נאמנה. אם בעלה ימות, היא מעדיפה לגדל את התינוק עם הגבר השני; אם יחיה הבעל, היא מעדיפה לעשות הפלה על מנת שלא ידע על דבר ההריון. היא מבקשת מן הרופא לדעת מה הם סיכויי ההישרדות של בעלה, על מנת שתחליט האם להפיל את התינוק. הרופא מנסה לעזור לה ולבעל, אבל מתקשה לקבל את התפקיד של מי שיכריע בין חיים למוות, גם כלפי העובר וגם כלפי סיכויי ההחלמה של הבעל, אשר אינם גבוהים, אך גם אין וודאות.

פרק 3 (זכור את יום השבת לקדשו)

השבת מתרגמת אצל קישלובסקי לכל יום חג, והקדושה היא לבלות אותו עם הקרובים והאהובים. הסרט מתרחש בחג מולד, בו נהג מונית נאלץ לנטוש את אשתו ומשפחתו לטובת מאהבת מן העבר, אשר זקוקה לו לכאורה על מנת לנסות ולאתר את בן זוגה. אך למעשה, גם היא פשוט זוקה למישהו שהיא תוכל להרגיש קירבה אליו ביום זה של השנה, בהיעדר משפחתה משלה. בסרט הזה הקונספט לדעתי מבריק, אך לביצוע לוקח קצת זמן להתניע – אבל כאשר הסרט מתרומם, הוא מספק חלק שני מפעים.

פרק 4 (כבד את אביך ואת אמך)

בפרק זה, סטודנטית צעירה למשחק מוצאת מכתב אשר אמה השיארה עבורה בטרם מותה. האם נפטרה מספר ימים לאחר הולדת הבת, ואביה של הנערה גידל אותה לבדו, אבל המכתב אשר נשמר בסוד מן הבת במשך שנים מעלה את השאלה האם הוא בכלל אביה. האישה הצעירה חשה רדופה על ידי דמותו של האב במערכות היחסים שלה עם גברים וכאשר עולה האפשרות כי הוא אינה אביה הביולוגית, האפשרות למפגש מיני עימו נראית רלוונטית, מה שמוביל למפגש טעון מאוד עם אותו אב והופך את הסרט למטריד באופן שבו הוא מתמודד עם הטאבו של גיליוי עריות, אבל גם לא בדיוק מתמודד עימו. הסרט גם שואל שאלות לגבי היכולת של ילדים לצאת לדרך עצמאית מול הורה דומיננטי, גם במצבים שגרתיים יותר. זהו אחד מן הסרטים בתוך המאגר שאני חש כי היו יכולים להיות טובים יותר לו היו מעט יותר קצרים – כל הסרטים הם באורך של כמעט שעה והסיפור היפה של הסרט הזה פשוט לא זקוק לכך.

פרק 7 (לא תגנוב)

הגניבה מתבצעת בתוך התא המשפחתי והיא כולה נובעת מאהבה, וגם בשאלה של סמכות הורית וגניבה מגנב. במוקד הסרט אישה צעירה אשר בתה בת ה-6 גדלה במחשבה כי סבתה היא אמה וכי אמה האמיתית היא אחותה. הסבתא החליטה על העמדת פנים זו על מנת שהמשפחה לא תעמוד בחרפה של לידה בגיל ההתבגרות. אולם הבת/אם האמיתית כבר לא מסוגלת לעמוד בכך, חוטפת את הילדה ואחרי שנים יוצרת קשר עם האב הביולוגי. ההורים/סבים מחפשים אחר הילדה, שהיא נקודת אור בחייהם. יותר מכל סרט אחר בסדרה, הפרק זה בנוי כמו סרט מתח של ממש – עד לנקודה בה קישלובסקי לא הצליח לשלב בו את הדמות אשר חוזרת בכל הפרקים. בניית מתח אינה תחום המומחיות של קישלובסקי, שיותר טוב בשימוש בסמלים והעמדות בשוט הבודד, לכן יש גם חריקות במהלך פרק זה, אבל הוא מצליח לסחוף בזכות תצוגת המשחק של כל השחקנים, בעיקר זו של מאיה ברלקובסקה בתפקיד האחות/אם החוטפת, תצוגת המשחק הכי בולטת בפרוייקט העתיר בתצוגות משחק בולטות.

פרק 8 (לא תענה ברעך עד שקר)

פרק זה הוא בעל משמעות מיוחדת יותר בארץ שכן הוא נוגע בשואה בצורה ישירה. מרצה אורחת מארה"ב מצטרפת כמאזינה בקורס של מצרה ותיקה לאתיקה. במהלך דיון בסוגיות מוסר, האורחת מארה"ב מעלה סוגיה אשר מוכרת למרצה מן העבר – כאשר האורחת הייתה בת 6, היא הייתה יהודיה אשר חיפשה מסתור. המרצה עמדה בפני דילמה האם לעזור בהסתרתה ולבסוף החליטה למנוע זאת, בין היתר בטענה כי היא לא תוכל לשקר. המפגש המחודש שולח את שתי הנשים למסע אל העבר וההווה, כאשר עבור האישה המבוגרת יותר מדובר במסע של השלמה עם המצפון שלה, ועבור הצעירה מסע של הבנת עברה והנתיב בו עברו חייה. במהלך הפרק מובהר כי הילדה היהודיה גדלה להיות אישה נוצרית. גם פרק זה סובל מכך שאין בו די חומר לדרמה של שעה, מה שגורם לו להיות ארוך מדי. זאת למרות שקישלובסקי ניסה להילחם בכך על ידי הכנסת מוטיבים רבים והתייחסות ישירה לנושאים אשר עולים בפרקים אחרים, כולל פרטי עלילה. לכן, זהו כנראה הפרק היחיד שצריך לראות לפי הסדר – אחרי הצפייה בפרק השני ולפני הצפייה בפרק האחרון.

פרק 9 (לא תחמוד אשת רעך)

רופא לומד כי מצבו הרפואי לא יאפשר לו לקיים יחסי מין במשך שארית חייו. אשתו רוצה להישאר לצידו. בתחילה, הוא מעודד את אשתו לנהל רומן. אך כאשר רומן כזה אכן מתפתח, הבעל מתמלא ברגשות קנאה ומתחיל לרגל אחרי אשתו. האישה מבינה את כאבו של בעלה ומנסה לסיים את הקשר, אך הדבר אינו כה פשוט. פרק זה עוסק לא רק בבגידה בחיי הנישואין מזווית לא שגרתית ומעניינת, אלא גם מעלה מחדש דילמות והיבטים משאר הפרקים, מציג אירועים דומים מזווית חדשה. מהרבה בחינות, הפרק הזה סוגר את הסדרה – הדמות השותקת שמופיעה בכל הפרקים נראית בפרק זה מספר פעמים ולפרק זמן ארוך יותר. יותר מכל פרק אחר, יש בפרק זה גם היבטים של גאולה ותקווה, לצד אובדן, התפרקות פנימית וחיצונית ומשאלת מוות. בפרק זה קישלובסקי שואל אמצעים של מותחן בצורה מוצלחת יותר ומביא את היצירה שלו לשיא נוסף.

פרק 10 (לא תחמוד בית רעך…ועבדו ואמתו ושורו וחמרו וכל אשר לרעך)

הפיצול של "לא תחמוד" מביא לפרק שכולו עיסוק ברכוש ובתאוות בצע. הסדרה התסיימה בצורה הרמונית בפרק 9, ולכן פרק 10 יכול להיחוות כסוג של נספח, עם טון הרבה יותר קומי משאר הפרקים. שני אחים נפגשים בהלווית אביהם לאחר נתק ארוך, ומגלים כי אביהם הוריש להם אוסף בולים ענקי – השווה מיליונים. האחים, אשר כלל לא ידעו על האוסף, מתחילים לפתח פראנויה לגבי שלמותו מחשש לגניבות בשוק השחור והסוער של החלפת בולים. אחד מן האחים הוא זמר רוק אשר באחד משיריו מציע לעבור על הדיברות השונות, עוד אופן בו הסדרה מתכתבת עם עצמה. קישלובסקי פחות מצטיין בקומדיות, דבר אשר גם ניכר בפרק זה, שהוא יצירה חביבה בהחלט, אבל רחוקה מן העוצמה של הפרקים אשר קדמו לה.