סקירה על ״Ryuzo and the Seven Henchmen״ של טקאשי קיטאנו

טקאשי קיטאנו מוציא סרט חדש והעולם שותק.

למשך תקופה קצרה בסוף שנות התשעים ותחילת המאה ה-21, כשקיטאנו יצר סרטים מסוגננים ודן בערכי המשפחה היפנית, ניתן היה לצפות בבתי הקולנוע בסרטים כמו "קיקוזי'רו" או "זיקוקין די-נור" (שאף נבחר על ידי מבקרי הקולנוע בארץ כסרט העשור של שנות התשעים). אבל מאז שהוא יצר כמה סרטים קשים לעיכול ("הטקאשים" למשל) ואז רחמנא לצלן חזר לסרטי הפשע שלו –יוק. דוגמה הפוכה הוא מצבו הנוכחי של הדרלינג האוריינטלי הבלתי מעורער בארצנו – הירוקאזו קורה-אדה. מאז שעזב את המתים ואת בובות המין נהפך למאמי של יפן בישראל, ומן הסתם גם סרטו החדש, "אחרי הסופה", ששוב עוסק ביחסים בתוך המשפחה, יוקרן אצלנו בקרוב. מעניין מתי יסור חינו.

כתבתי כאן בזמנו על "Outrage" של קיטאנו ועל המשכו "Outrage Beyond" וכעת הגיע זמנו של סרט הגנגסטרים החדש שלו "ריוזו ושבעת נושאי כליו" (Ryuzo and the Seven Henchmen). הסרט, שאם היה דובר אנגלית, צרפתית או איטלקית היה בוודאי יוצא להקרנות מסחריות בארץ, עוסק באחד הנושאים הפופולאריים היום בקולנוע – הגיל השלישי.

ריוזו מן הכותרת הוא איש יאקוזה מזדקן שחי עם בנו הקונפורמיסט, לו יש עבודה מסודרת וחיים שלווים ושקטים. כשנוכלים צעירים מנסים לעבוד על הגנגסטר המזדקן ולהוציא ממנו במרמה מיליוני ין, מחליט ריוזו שזה הזמן לחזור לעניינים. הוא מארגן את חבורתו הוותיקה (יאקוזה-לשעבר כמוהו ששימשו בעיקר בתפקידים נמוכים ועשו את העבודות השחורות עבור הבוסים שלהם) וביחד הם מחליטים לחזור לעולם הפשע הישן והטוב (לדעתם). אותה חבורה של נוכלים שניסתה לעבוד על ריוזו מנסה להטיל את אימתה על השכונה שבה הוא גר, והגיבורים הזקנים יצטרכו להתעמת איתם ולהוכיח להם שזה שאתה זקן לא אומר ששכחת איך לירות ולחתוך, ובעיקר לא שכחת את היותך יאקוזה.

סרטי היאקוזה שהחלו ביפן עוד בימי הקולנוע האילם היו, עד לשנות השבעים, סרטים שהיללו את המאפיונר בעל חוש הכבוד. אלו התחלפו בסרטים אלימים על גבול הניצול שהפכו את איש המאפיה היפנית לבן-בליעל אמיתי שיורה ולא חושב לרגע. האלימות המופרזת וחוסר התחכום הביאו להתדרדרות הז'אנר, שכמעט ונעלם, ואז זכה לתחייה מחודשת ביצירותיהם של במאים כמו טקאשי מייקה וכמובן קיטאנו.

קיטאנו בן ה-68, שמופיע בתחילת ובסוף הסרט כמפקח משטרה, מביים קומדיית פשע אבסורדית וחוזר לתחילת הקריירה שלו כסטנדאפיסט המפורסם ביפן. הייתה זו תקופה שבה נודע קיטאנו כאלוף ההומור הבוטה והגס. הסרט מזכיר יותר את סרטו הנהדר והמופרך "גטינג אני?", שהיה מורכב מאפיזודות קומיות ופחות את סרטי היאקוזה האלימים שבהם התמחה קיטאנו בתחילת דרכו, ואליהם שב בתקופה הנוכחית של הקריירה שלו.

בחלוקה גסה ניתן לחלק את יצירתו של קיטאנו לתקופת סרטי המאפיה, לסרטים האקזיסטניאליסטיים, לסרטי החזרה למקורות, לסרטים האומנותיים ולאחרונה חוזר קיטאנו למקורות ועוסק שוב בנושאים שעניינו אותו בתחילת דרכו – עולם הפשע והמאפיה היפנית. אלא שבסרטו ה17 כבמאי נדמה שהוא כבר לא נמצא בשיא כוחו. בהשוואה למכלול עבודתו, "ריוזו ושבעת שכירי החרב" הינה יצירה פחותת ערך ותנופה, שלא מנסה לומר דברים עמוקים מדי על העולם בו אנו חיים.

בכל זאת, זהו קיטאנו – וגם יצירה שאינה מהווה שיא קריירה אצלו עדיין טובה בהרבה מיצירות של במאים רבים שאין ולא יהיה להם את התחכום והחדות שמאפיינות את האיש המאד מוזר הזה. אפיזודת רבות בסרט מצחיקות עד דמעות ובאותה מידה נלוות להן גם מרירות של אדם שמבין שהוא כבר לא צעיר. הסצנה שבה פוגש ריוזו את חבריו הותיקים מהיאקוזה, וכל אחד נזכר בצעירותו בפלאשבק בשחור לבן, נהדרת במיוחד, וגם סצינת הסיום מופלאה.

בתפקיד ריוזו מככב השחקן הותיק (בן 74) טטסויה פוג'י, שזכור מ״אימפריית החושים״ וגם מסרטי פשע יפניים משנות השבעים (סדרת "החתול העזוב", למשל). פוג'י נועץ שיניו בתפקיד הבן-זונה הזקן שנהנה מכל רגע בתור הגנגסטר שחזר לסורו, אך בתוך תוכו הוא כבר אדם יותר מעודן שמבין את רצונו של בנו לחיות חיים ישרים ושקטים.

הסרט מצטרף לשורה של סרטים על דמויות של מבוגרים המתכחשים לגילם (כמו כוכבי "R.E.D." לדוגמה). באפן סימלי, גמלאי היאקוזה מקיימים את מפגשם הראשון ליד פיסלו של מי שנחשב לאחרון הסמוראים, סינגו טקמורי. הם אמנם שמונה, אך הם בעצם שבעת הסמוראים של מנהיגם – ריוזו. כאלו שליחם כבר נס מזמן אבל בהישמע הקריאה הם מזנקים שוב לקרב. כלומר, לא בדיוק מזנקים, חלקם נעזר במקל הליכה.

בסיכומו של עניין, "ריוזו ושבעת נושאי כליו״, אינה יצירה חשובה, אפילו בגוף העבודה של קיטאנו, אך היא מהנה מאד לצפייה. לכן, חבל מאד שלא ניתן יהיה לצפות בה באופן מסחרי בישראל, וניתן רק לקוות שסרטיו ישובו למסכי הקולנוע.