על דוד גרינברג – לקראת מיני-רטרוספקטיבה בפסטיבל ירושלים ובסינמטק תל אביב

דומה כי בקרב חובבי הקולנוע בארץ, דוד גרינברג הוא בו זמנית דמות מיתית ודמות נשכחת. מדובר באחד מן האבות המייסדים של אהבת הקולנוע בארץ, של הכתיבה המעמיקה אודות סרטים בישראל, של יצירת סרטים עצמאיים ושל הקולנוע הישראלי בכלל. אך גרינברג הוא גם דמות אשר דומה כי נותרה בשוליים, בטח מבחינת הזיכרון הרחב. אני שמעתי עליו קודם כל בתור ספק שמועה ספק אגדה, בטרם נתקלתי בחוברת אשר פירסם ומאוחר יותר בסרטים אשר עשה. ביניהם רק סרט אחד באורך מלא, שלא זכה להצלחה בזמן אמת וגם כיום נותר מוכר ליודעי חן בלבד, אף כי אני מכיר מספר מעריצים שלו ומניח כי ההקרנות הקרובות של סרטיו יקנו לו מעריצים נוספים. סרטיו יוקרנו בפסטיבל ירושלים במסגרת התוכנית "אמנות בצומת".

הקולנוען ואוצר הקולנוע הניסיוני חן שיינברג עומל בעת האחרונה על החזרת פועלו של דוד גרינברג לתודעה בקרב שוחרי הקולנוע, על מנת שיזכה להכרה רחבה כאחד מאנשי הקולנוע החשובים ביותר שפעלו בארץ. גרינברג פעל במספר תחומים: הקמת אחד ממועדוני הקולנוע הראשונים בארץ, בתל אביב של שנות החמישים, בו חשף לקהל הישראלי את אוצרת הקולנוע העולמי אותם ליקט במשך שנים ארוכות, גם לאחר תום עידן מועדוני הקולנוע (ושיטות והליקוט של גרינברג היו רבות ולא תמיד אתיות); בהוצאה לאור של כתב העת "אמנות הקולנוע" אשר עסק בהיבטים שונים של תעשיית הקולנוע, אך כיוצא משמו התמקד בקולנוע כמדיום בעל חשיבות אמנותית אשר ראויה לניתוח מעמיק; וכיוצר סרטים, אשר תר אחר שפה אישית משלו, בין אם עבד בתוך המערכת של סרטי תעודה הסברתיים, ובין אם יצר סרטים קצרים ביקורתיים או סרט ארוך עלילתי אחד אשר מנסה לייצר תמונה מורכבת של החיים בתל אביב, תמונה מלאה ביצרים אך יותר מכך בכאב ופספוס תמידי.

לרגל המיני-רטרוספקטיבה, יצא מחדש גליון אחד של כתב העת "אמנות הקולנוע", בתוספת המאמר המעמיק והמפורט של חן שיינברג על תולדות חייו ויצירתו של גרינברג, כולל פרטים וניתוח של כל הסרטים אשר יוצגו במחווה. אני ממליץ בחום לשוחרי הקולנוע לנסות לשים יד על הגליון המחודש, הן בזכות המאמר של חן והן בזכות הגליון העצמו שהוא חגיגה לקריאה, גם מן הבחינה הנוסטלגית וגם מבחינת איכות הכתיבה בו. מן הגיליון מצטיירת תמונה של האופן בו נחשף הקהל הישראלי לקולנוע בשנת 1961, כולל פירוט של כמות הסרטים מכל מדינה אשר הוקרנו (בהם סרט ישראלי אחד, "איי לייק מייק", אשר זוכה לביקורת אוהדת בכתב העת), דיווח מפסטיבל קאן (אך זה המוקדש לפרסומות, ולא זה הקולנועי והמפורסם), דיון בנעשה בהתאחדות בתי הקולנוע בארץ, וכתיבה על מיטב הקולנוע הלועזי אשר נחשף בארץ. המאמר הבולט בגליון מוקדש לשמחתי לאינגמר ברגמן, כאשר דן מירון מנתח לעומק את "תותי בר" ו"מעיין הבתולים" שהיו בשנת 1961 לסרטים הראשונים של ברגמן אשר זוכים להצלחה בישראל. הגיליון אף מעוניין לחשוף את הקהל גם לסרטיו הקודמים של ברגמן, דרך פילומגרפיה מלאה עד לאותה נקודה, וגם ביקורת על "שיעור באהבה" שהופץ אז בארץ באיחור ניכר. הגליון יושק במסגרת פסטיבל ירושלים ב-10.7 בגינת הסינמטק בשעה 17:00.

אולם, העיקר הוא תמיד הסרטים. לאחר ההשקה, בשעה 18:00, תוקרן בסינמטק תוכנית מסרטיו הקצרים הטובים ביותר של גרינברג, סרטים אשר נעים בין התיעודי לנסיוני ומדגימים כי גרינברג לא היה רק אוהב קולנוע, אלא אמן בעל אמירה מורכבת ומודעת לנעשה בקולנוע החדשני בעולם. כולל בזרמים קולנועיים אשר יש לי ספק האם הוצגו בזמן אמת בארץ. גרינברג לא רק מושפע מחידושי הקולנוע המודרני בסרטיו הקצרים, הוא מחדש בעצמו ומשתפר תוך כדי עשייה. כל הסרטים אשר יוקרו בתוכנית טובים, אבל לדעתי גרף האיכות שלהם עולה.

"מכירה כללית", סרטו הראשון של גרינברג (נכתב וביום בשיתף עם דוד מילשטיין ובהפקה עצמית של גרינברג) נוצר בשנת 1959 והוא מזכיר את סרטי "הקולנוע החופשי" אשר נעשו זמן קצר קודם לכן, בבריטניה. הדגש הוא על תיאור חיי האדם הפשוט ולא על המסר אשר מאדיר אותו או מבקר אותו, אף כי הסרט נעזר בהרבה אירונה ובביקורת לא מעטה, בעיקר דרך שימוש בקריינות אשר נראית מעט פארודית, ועריכה אשר מקשרת בין נושאים. אבל מעל לציניות, הסרט מלא באהבת אדם, במקרה זה בני אדם אשר סוחרים וקונים בשוק הסיטונאי הישן של תל אביב (אשר פעל בקרבת המקום בו שוכן היום הסינמטק), ומבלים בקולנוע ובמעדונים הסמוכים. כמו סרטי הקולנוע החופשי, גם גרינברג תיאר את תרבות הריקודים לצלילי מוזיקה קלה, בתקופה בה הרוק היה נחלתם של מעטים בלבד הארץ. הסרט גם מדבר, גם אם לרגע קט, גם על כך שבני אדם הם יכולים להיות אף הם רק סחורה ולא רק קונים, ומעלה את השאלה על טבעו של המסחר והאם יש גבולות למה שניתן לשווק.

בסרטו השני, ״מוכשר בלי ראש״ (1963) המסר הביקרותי חד וברור יותר, אף כי הסרט אינו נעזר כלל בקריינות או דברי הסבר, פרט לכותרת. הסרט מתאר לאורך 12 דקות שעלולות להיות קשות מדי לצפייה לצופים רגישים, את הנעשה במשחטת תרנגולות, אשר פועלת בשיטה של סרט נע. יש ניגוד בין הצבעים העזים של הסרט והחיוך של חלק מן העובדים לבין מה שעובר על העופות בתהליך של השחיטה הכשרה, בסרט אשר מקפיד על בניית קומפוזיציות מעניינות ועריכה דינמית, אשר הולכת ומגבירה קצב לקראת שיא אשר מגיע בסיום היצירה. מדובר בסרט פיוטי, אשר מושפע אמנם מסרטים דומים בתולדות הקולנוע אבל מחבר בין כיוונים שונים בקולנוע הניסיוני. בעיקר, מציג הסרט את הכשרות באופן אשר ספק רב אם נראה כה מגוחך קודם לכן בקולנוע הישראלי.

״שער הגיא״ (1965) כבר הופק בשיתוף עם שירות הסרטים הישראלי, אך הוא מציג מבע אישי יצירתי ונוגע לא פחות. עם מעט דברי הסבר, הסרט עובר מצילומים של שער הגיא בתקופת עשיית הסרט, כולל כלי הרכב המשוריינים שנותרו שרופים בצדי הדרך והטבע המתחדש, לצילומי ארכיון של ירושלים הנצורה. המצלמה מחייה את הצילומים הישנים על ידי כך שהיא נעה על פני התמונה, והזיכרון הטראומטי נותר בו זמנית קפוא בתודעה ונע בדינמיות על ידי השינוי במבט, העריכה העוברת בין זמנים, והמוזיקה המודרניסטית אשר מחברת את כל הגורמים. זהו סרט הנצחה נטול פאתוס, אשר מעמיד במרכז את הכאב ואת השבר, את גדרות התייל ואת הרעב, לאוכל וגם לרוגע, אשר הסרט מעלה ספקות לגבי היכולת לשוב אליו לאחר מלחמה, גם בחלוף שנים רבות.

מתוך ״שער הגיא״ (צילומסך)

אבל בכל זאת, השיא של הרטרוספקיבה הוא הסרט הארוך היחידי, ״איריס״ (1968). הסרט יעמוד במרכז התוכנית השנייה שתוקרן ב-12.7,  בשעה 17:45. לא רק שמדובר בסרט עלילתי, אלא שההיבטים הנסיוניים בו חוברים להיבטים מסחריים יותר אשר הופכים אותו למרענן לצפייה גם כיום ולאחד מן הסרטים הטובים ביותר של הקולנוע הישראלי בשלהי שנות ה-60 ובכלל. במידה רבה, יש דמיון בין הסרט לבין ״שלושה ימים וילד״ של אורי זוהר אשר הוקרן בפסטיבל ירושלים אשתקד. הדמיון אף מגיע למידה מסוימת של ספרותיות בטקסט (זוהר עיבד את א.ב. יהושע, גרינברג כתב תסריט מקורי), צילום שחור-לבן יפהפה של דוד גורפניקל, ודיוקן של גבריות אבודה במפגש עם דור צעיר יותר. אלא שסרטו של גרינברג מתאפיין במבט יותר מעמיק וגם ביקורתי על הגיבורים של היצירה והקשר שהוא מתאר בין גבר בן 40 לנערה בת 16 בה הוא מתאהב מטריד בהרבה, אבל כולל גם לא מעט קטעים של יופי קולנועי הנובע מרגעים ליריים ונוגים.

לכאורה, זהו סרט על הבוהמה התל אביבית, באופן אשר מזכיר סרטים דומים שנוצרו על ידי מה שמכונה ״במאיי הרגישות החדשה״. גיבור הסרט הוא עיתונאי בשם יואל (גדעון שמר) אשר נפרד מאשתו הדוגמנית. חברו למקצוע (שמוליק קראוס) מנסה להחזיר אותו לחיי הרווקות ולדחוף אותו לזרועות דוגמנית ממודל חדיש יותר. ניתן לראות את הסרט כמתאר התפרקות של חברות בין שני גברים, שאחד רודף אחר נשים והשני רדוף על ידי רגשותיו. יואל לא מתאהב באישה שחברו מייעד לו, אלא בנערה צעירה מדי בשם איריס (לאורה רמון), אשר מסמלת בעיניו תמימות אידאית, מגע נקי עם העולם. איריס נהנית מחברת העיתונאי והכרכים של הרומן הבלתי נגמר ז'אן כריסטוף שהוא משאיר לה, אך דומה כי היא חוששת מן השלב בו הקשר יהפוך גם לפיזי – יש בה צדדים רבים אשר נותרו בעולם הילדות וזה חלק ממה שמושך את יואל. למעשה זהו סרט על פירוק של הגיבור, אשר מונע על ידי יסודות מנוגדים ולאורך כל הדרך הורס את הדברים שהוא מנסה לשמר, ובעיקר פוגע באנשים היקרים לו.

לכן, איריס הוא סרט שמתפרץ למסך בפתאומיות וגם נקטע בפתאומיות. הפתיחה שלו (שהיא למעשה הסצנה האחרונה מבחינה כרונולגית) נעה בקצב מהיר וכוללת את הקריינות היחידה בסרט של אדם אשר הוביל את עצמו לתוך לולאה לא נגמרת של רגשות אשם. ייתכן והסרט כולו הוא הדגמה אשר מספרת כיצד הוא הוביל את עצמו למצב ממנו הוא לא יצא, לא מבחינה נפשית. מלבד הפתיחה הסיום, הסרט אמנם עושה שימוש בטכניקות של קולנוע מודרני ושל הגל החדש בפרט, אבל אני חש כי יש בו משהו יותר נוגה ורגוע, גם בתיאור של אירועים קשים או דרמות סוערות. זוהי אינה מעשיית מוסר, או סיפור אשר מעמיד במרכזו גיבור – יותר הרהור עצוב ומלא ביקורת פנימית של היוצר, יצירה בה גם כמה מדמויות המשנה זוכות לרגע אשר מדגים היטב את העצב שלהן.

אולי הדמות הכי מרגשת בסרט היא דמות אמו של הגיבור, אשר על מנת לחסוך ממנה כאב יואל לא מספר לה כי התגרש. את האם מגלמת השחקנית הגדולה חנה רובינא, בהופעה היחידה שלה בקולנוע המדבר – תיעוד נדיר של מי שנחשבת לגדולה שבשחקניות העבריות. יפה לגלות כי רובינא, אשר התפרסמה במשחק האקספרסיבי שלה, יודעת לאזן את ההופעה שלה כאשר היא נדרשת למשחק מול מצלמה (לא כל השחקנים בסרט הצליחו להפנים זאת), והיא מספקת הופעה מדוייקת אשר כוללת מספר מונולוגים מלאים בכאב עדין.

״איריס״ הוא במידה רבה סרט שרודף אחרי עצמו. כמו הגיבור שלו, גם הסרט מצוי במרדף אחרי משהו שכבר חמק, או שמעולם לא היה יכול להיות מושג. נדמה כי זהו סרט שתמיד נראה חדשני מדי ומיושן באותה מידה, סרט שלא מתאים ממש לאף תקופה ולכן אולי זכה לביקורות שליליות עם הקרנתו הראשונה. אבל זה סרט שתענוג לגלות מחדש.

גדעון שמר עם חנה רובינא, מתוך ״איריס״

/// תודה לחן שיינברג על התמונות מתוך ״איריס״ ועל הסריקות של מגזין ״אומנות הקולנוע״

/// כאן ניתן למצוא פרטים נוספים ולרכישת כרטיסים לרטרוספקטיבה במסגרת פסטיבל ירושלים.

/// בסינמטק תל אביב הסרטים יוקרנו בין ה-20 ל-22 בחודש יולי, כאשר מלבד הסרטים בהם דנתי, התיעודיים הקצרים מחד ו״איריס״ מאידך, יהיה גם בוקר שיוקדש לחלק מעבודות הטלוויזיה שיצר גרינברג בשנות השבעים, בהם הסרט "בין דם לדם" שבירושלים יוקרן יחד עם הסרט "איריס".