דוקאביב 2016: ״כיסאו של האב״, סקירה של יעל

״כיסאו של האב״ (Thy Father's Chair), סרטם של הבמאי אנטוניו טיבאלדי והעורך אלכס לורה, שמוקרן בימים אלה בפסטיבל דוקאביב, הוא סרט נקי על נושא מלוכלך. הסרט עוסק בנושא שהוא מכרה זהב עבור כל יוצר דוקו – זוג תאומים זהים, שהם גם אגרנים, המתגוררים יחדיו בבית הוריהם המתים. אבל למרות הנושא המרתק, נדמה שהיוצרים לא מצליחים להישיר מבט כן אל הדמויות שלהם, והתוצאה נותרת שטחית ומפוספסת.

הסרט מספר את סיפורם של אברהם ושרגא, זוג תאומים זהים יהודים-אורתודוקסיים, המתגוררים יחד בחדר שינה יחיד, בדירת הוריהם בברוקלין. השניים הם אגרנים כפייתיים, והם למעשה חיים תחת הררי זבל ולכלוך, בין מקקים ופשפשים אין ספור. הסרט עוקב אחר תהליך הפינוי של הבית, בניצוחו של חנן – אחראי הפרוייקט מטעם חברת הניקיון – איש עם עצבים מברזל, שמתפקד כאב אוהב וקשוח. כל תהליך הפינוי למעשה נכפה על האחים על ידי הדייר בקומה למעלה, שמסרב לשלם שכר דירה כל עוד המצב נשאר כמו שהוא. נדמה שיחסם של התאומים אל המצב הוא אמביוולנטי: אברהם, התאום הדומיננטי יותר, מחוייב לתהליך למרות הקושי שניכר בו, ושרגא, שמעיד על עצמו שהוא אלכוהוליסט, נעדר רוב הסרט מן הבית, או שותה לשוכרה.

הסיפור של התאומים מרתק, ושאלה אחת דחופה, בוערת, נשארת עם הצופה אחרי הצפייה: מה קרה שם? איך הם הגיעו למצב הזה? התשובה, או לפחות המפתח להבנת הסיטואציה, כנראה גלומים ביחסים המרתקים בין התאומים, אשר נראים כמו השתקפות אחד של השני, וחיים יחד, בחדר שינה אחד, קבורים תחת זבל וטינופת. גם טיבאלדי, במפגש Q&A שנערך אחרי ההקרנה, איבחן שהתשובה כנראה נמצאת בהיאחזות שלהם זה בזה, וביחסיהם הסימביוטיים. הוא סיפר שכשראה אותם יושבים מולו על כיסא, הם נראו לו מחוברים – כמו תאומים סיאמיים – לכדי אדם אחד. אין ספק שזו התמה המעניינת ביותר בסיפור, ולפי תשובתו של טיבאלדי, נדמה שהוא הבחין בכך. אבל למרות זאת, הסרט לא מעמיק בחקר היחסים בין השניים, ולראייה, לא זכור לי יותר משוט אחד בו היו שניהם ביחד בפריים.

על פני התבוננות מעמיקה ביחסים בין התאומים, היוצרים בחרו להציג את דמות האב הנעדר – אשר כיסאו המיותם זכה לשם הסרט – בתור מפתח מרכזי להבנת הסיטואציה. כך, בסוף הסרט אברהם יושב על כיסאו של האב, שלפני כן אמר שהוא לא יודע אם ״מותר לו לשבת עליו״, במה שאמור להוות סגירה תמטית לסיפור. זה בעצם מעין ״הפי אנדינג״ הוליוודי: הבית נקי ומסודר, ורוחות הרפאים של מרות האב הנעדר באו על משכבן – ה״בעיה״ נפתרה. מכיוון שיחסם של התאומים אל האב נעדרים לגמרי מהסרט, נוצרת התחושה שזה פתרון אינסטנט לבעיה שהיא עמוקה, סבוכה, אפלה ומרתקת הרבה יותר.

נדמה שטיבאלדי מרגיש לא בנוח עם פלישתו לבית התאומים, פלישה שבמקרה של אנשים שביתם הוא מבצרם היא אלימה במיוחד. במה שיכול להיתפס כסינמה וריטה, או קולנוע מתבונן ולא מתערב, המצלמה נותרת זהירה וחששנית, מתנצלת על עצם קיומה. אבל זו הבעיה בדיוק – פעולת הצילום היא במהותה אקט אלים, וסרטי תעודה הם נצלניים ממהותם; במיוחד סרטים שעוקבים אחרי דמויות גבוליות, או שוליות, שההסכמה שלהן להיות מצולמות או מתועדות, גם היא עומדת בספק. זו בעיה אינהרנטית לקולנוע התיעודי, בעיה שאי אפשר להתחמק ממנה, שיוצרי דוקו נאלצים להתעמת איתה חזיתית, ולהישיר אליה מבט. אבל נדמה שמרוב כוונות טובות של היוצרים שלא ליפול לאופורטוניזם נצלני, ומרוב ניסיונות להתחמק משאלות כאלה של אתיקה וניצול – הם מנסים להישאר סטריליים בטיפול בנושא שהוא הכל מלבד סטרילי. הם מביטים ולא מתבוננים בדמויותיהם, הם מסיטים מבט; ובכך הם מבצעים מעשה שחוטא לדמויותיהם, ואפילו מפר את אמונן, באופן עמוק.

הסטת המבט הזו של היוצרים ממושאי הסרט שלהם צורמת במיוחד דווקא בגלל הנושא. סיפור האגרנות של התאומים הוא סיפור שאין בו הפרדה בין פנים לחוץ, והסיפור הפנימי של הדמויות הוא סיפור הבית שמקיף אותן – מראה הבית כמראה הנפש. הם מתפלשים בזוהמה שמקיפה אותם מכל עבר, והיא פיזית, דחופה. אפילו עקיצות הפשפשים על גופם יכולות להיתפס כדימוי מעגלי לנפש שמקרינה את עצמה על בית, שבתורו מקרין את עצמו, בצורת עקיצות – בחזרה על גוף. גם היותם תאומים, זוג אנשים שחולקים פנים וגוף, היא איזושהי זרות מהותית, גרוטסקית; וגם היא נמצאת שם, בבוטות, מול עינינו. המצלמה של טיבאלדי נמנעת מחדירה, מפלישה, מגועל; ואנחנו לא באמת רואים – לא את הזוהמה, לא את הזבל, לא את היחסים, ולכן גם לא את הדמויות.

הסיפור הפנימי והמרתק של התאומים מגיח בין החרכים של הפוליטיקלי קורקט, של הכוונות הטובות, ושל ניקיון הכפיים. הסיפור הזה הוא מלוכלך, כואב, ופיזי להחריד. בהפעלת מבט מתחמק המסרב להעמיק בסיפור על שלל מורכבויותיו, היוצרים עושים עוול לדמויות, ומפספסים את אנושיותן, עם כל הכאב והיופי שגלומים בה. היוצרים צוללים למעמקי הלכלוך אבל מסרבים להתלכלך, והתוצאה זהירה, מהוססת ומוסרנית – ולכן היא גם נצלנית – שזה בדיוק מה שהיוצרים ניסו להתחמק ממנו בבחירתם בגישה זו.

הקרנה נוספת:
יום ו' 27.05 19:15 סינמטק 3