פסטיבל קאן 2016: דיווח שני מהתחרות – ״מותק אמריקאית״, ״טוני ארדמן״ ו״פטרסון״

כבר ביומיים הראשונים הבנתי שתיק הגב שהבאתי, הנוח למדי לקילומטראז׳ שעושים בקאן, יצטרך לפנות את מקומו לתיק הצד השנתי של הפסטיבל שמחולק לכל דורש. בשנה שעברה אפילו מחשב נייד אי אפשר היה להכניס לתיק הרשמי של הפסטיבל, והפעם הטעות תוקנה ויכולתי לבחור בין לא להרגיש את הכתפיים שלי במהלך היום (בעיקר את הימנית) לבין לעמוד בתורים לשמירת חפצים לפני ואחרי כל סרט. לא רק אוכל ושתייה הם מחרימים בכניסה לאולמות הפסטיבל, אלא אפילו את תיק הגב שלי לא נתנו לי להכניס פנימה הפעם. זמן העמידה בתור לשמירת החפצים הצטרף לכל שאר התורים בהם צריך לעמוד בקאן: לסרטים, לשירותים, לקפה, למקום במסעדה או בדוכן מזון. ובמקום בו לפעמים צריך לבצע בחירות כמו לשתות או להתפנות, לא יהיה מוגזם להגיד שכל דקה חשובה – הגעה מאוחרת לתור לסרט וקיימת סכנה להישאר בחוץ, או לשבת במקומות איומים. ולמרות שהשנה כולם הסכימו שכמות המבקרים בריביירה פחתה משמעותית, זה עדיין סיוט מתמשך להתנייד בטיילת או סביב ארמון הפסטיבל, ומרוב צפיפות לפעמים מרחק של כמה עשרות מטרים לוקח דקות שלמות. אני לא ממש בטוח מה הסיבה לטירוף הזה, אבל תוצאה אחת שלי היא שהסרטים הופכים לאוויר לנשימה, ניצחון הרוח על החומר. הכל נהיה שווה את זה אם הסרט שטרחת לכבודו אשכרה מצדיק את המאמץ, ולכן את הדיווח השני שלי לסריטה אקדיש לשלושה סרטים מהתחרות הרשמית שחיבבתי במידה זו או אחרת.

מותק אמריקאית
American Honey

אנדראה ארנולד (״דרך אדומה״, ״מחוץ למים״) רק הולכת ומקצינה את הסגנון שלה, ונדמה לי שזה הסרט הכי קשה לצפייה מבין כל מה שהיא עשתה, או לפחות היה כך עבורי. ראשית בגלל הנטייה שלה לדרמה מעוכבת ומעוקרת, שבעיבוד שלה ל״אנקת גבהים״ חשבתי שהגיעה לשיא אך מסתבר שהפסגה היא ״מותק אמריקאית״. הסרט קרוי על-פי סלנג המשמש לתאר בחורות מדרום ארה״ב, ויש אפילו שיר בשם הזה שמעטר את הפסקול. הסרט הוא תיאור של תקופה בחייה הגיבורה, ואם יש בו עלילה היא הרבה פחות חשובה לבמאית מאשר לצלם חבורת נערים ונערות שרים שירי פופ עכשוויים, או רודפים זה אחרי זה במעגלים לאחר שאחד שלף את איבר מינו לעבר חברו. הפסקול מאוד דומיננטי ונוכח, והוא מעניק לסרט גם הרבה כוח וגם את אפקט הטקסיות, שכן רוב הדמויות בסרט הן של לבנבנים ששומעים מוזיקה שחורה ובטוחים שהם חיים כמו מי שכתב ושר את המנוני הראפ הקשוחים.

היחידה עם מוצא אתני שונה היא גם הגיבורה של הסרט, נערה בשם סטאר (סשה ליין בהופעת בכורה) שהחיים שלה בזבל באופן הכי מילולי שאפשר – בסצנת הפתיחה היא ואחיה החורגים הצעירים ממנה מלקטים את ארוחת הערב בפח אשפה גדול. ואן רועש ומלא שמחת חיים עוצר בקרבתם, פורק מתוכו לרגע חבורת צעירים במסע למכירת מגזינים מדלת לדלת. הבוגר שבהם (בגילומו המפתיע לטובה של שאיה להבף) מושך מיד את תשומת ליבה של סטאר, אפשר אפילו לקרוא לזה אהבה ממבט ראשון. לאחר פלירטוט הוא מתגרה בה שתצטרף אליהם למסע, תרוויח קצת כסף וגם תצא מהחור שבו היא מבלה את חייה. כשהיא ואחיה מגיעים הביתה קל לראות שנטישה היא מצד אחד לא אפשרית, או אפילו לא אחראית, אבל מאידך זה לא שהיא מוותרת על שום דבר מלבד גורל עגום. שארית הסרט מוקדשת לחוויות ההתבגרות של סטאר וחבריה החדשים במוטלים זולים, בנסיעות אינסופיות, בנסיונות להוציא כסף משכבות אוכלוסיה חדשות בממכר המגזינים, וכמובן בהתנסויות מיניות ורומנטיות.

עוד לפני תחילת ההקרנה, כשהבחנתי שהווילון בצידי המסך היה סגור למחצה, הנחתי שארנולד לא נוטשת את סימן ההיכר שלה – צילום דחוס הכולא את הדמויות בסיטואציה, ביחס מסך מרובע במקום מלבני (מה שנקרא 3:4). בהמשך, כשהחלו לרצד התמונות הראשונות אפשר היה להבחין מיד בהיפר-ריאליזם המפורסם של הבמאית. ציפיתי גם למשחק עם ציפיות הקהל, לקצב האיטי ולתחושת הסכנה התמידית, שכן הגיבורה שלה בודקת גבולות ועלולה ללכת רחוק מדי בכל סצנה שנייה בערך, אבל מה שלא ציפיתי לקבל הוא רפרנסים ל״מלחמת הכוכבים״. כמו בסרטיה הבריטיים של ארנולד, גם בהרפתקה האמריקאית הראשונה שלה הליהוק פשוט מבריק. הנערים והנערות הם פרצופים טריים (רובם בהופעה ראשונה או שנייה) ולכן מרגישים רעננים ואמיתיים. מצד שני יש בהם משהו עצוב ועייף מהחיים, עם הילה של ילדי אשפתות. להבף, בכיר הקאסט, עושה כאן את תפקידו הטוב ביותר מאז ״דיסטרביה״. הוא גם מוביל את אחד הנושאים המרכזיים של הסרט – השיווק ככוח מניע בחיים בכלל, ושיווק עצמי ככלי למשוך ולמגנט אחרים בפרט.

בסופו של דבר זהו כן מסע התבגרות סטנדרטי למדי, בו הגיבורה עושה דברים בשביל בחור, מבקשת להשיג את תשומת ליבו או לגרום לו לקנא כשאינה מצליחה בכך. אבל היכולת של ארנולד להנכיח את הדברים יוצרת הרגשה שממש אפשר להצטרף לנסיעה עם החבר׳ה האלה, יצורים שלא הייתי פוגש לעולם או אפילו מבלה יותר מרגע במחיצתם גם לו הייתי חייב. אני הראשון להודות ש-162 הן הרבה יותר מדי דקות לבלות עם הדמויות האלה, אבל אני גם חושב שהסרט הזה מקבל הרבה פחות אהבה בריביירה ממה שהוא ראוי לה. לכריסטי פויו כולם סלחו על האורך המוגזם בעוד אני קיטרתי קלות, אבל לארנולד סלחתי יותר בקלות. את הפסקול המשובח, שהתנגן בראשי הרבה אחרי ההקרנה, אני ממשיך לשמוע בזכות המיקסטייפ שרקח אבנר שביט, נסיך קאן, שזו גם הזדמנות להודות לו על חברותו וסיועו לפני ותוך כדי הפסטיבל.

טוני ארדמן
Toni Erdmann

אם כבר מדברים על סרטים ארוכים ועל הרעפות אהבה, אל ״טוני ארדמן״ הגעתי בהזדמנות האחרונה בהחלט בה יכולתי לצפות בו. היה ברור לי שזה אחד מהסרטים הבודדים בתחרות שאולי אפשר יהיה לוותר עליו – גם הוא בן 162 דקות, הפעם של במאית גרמניה בשם מארן אדה, שראיתי רק את סרטה הקודם ״Everyone Else״. אבל אחרי ההקרנות הראשונות החלו שברי הדעות המשתפכות שליקטתי, ואז הביקורות המהללות, ולבסוף ההודעה על שבירת השיא לממוצע הניקוד הגבוה ביותר בטבלת המבקרים של קאן עם 3.8 (השיאן הקודם היה ״מר טרנר״ של מייק לי עם 3.6). זהו מוניטין שיכול להרוג כל סרט, בטח ובטח דרמה מינורית על יחסי אב ובת כמו ״טוני ארדמן״. אבל יש סרטים שהם פשוט טובים מכדי לא לעמוד בציפיות. אז למרות שאני ממש לא מסכים עם הגדרות כמו ״יצירת מופת״ ושאר כתרים שכבר נקשרו לסרט הזה, אצטרף בשמחה למקהלה – אני לא יודע אם זה הסרט המצטיין בתחרות עד כה גם מבחינתי, אבל אני משוכנע שהוא פשוט חייב לצאת עם פרס כלשהו.

אם תוקרן דרמת היחסים הזו בין אב לבתו בישראל, אני בעד לקרוא לה ״אבא עושה בושות״. זאת משום שווינפרד קונארדי (פטר סימונישק) אמנם מבוגר מספיק בשביל להסתובב עם קוצב לב, אבל זה לא אומר שהוא מוותר על כרית פלוצים כדי לעבוד בעזרתה על אנשים, וגם סט שיניים תותבות אותן הוא דוחף לפיו כדי לסחוט חיוכים או מבטים נבוכים. יש לו גם ארסנל של בדיחות אבא, והמתיחוֹת שלו יוצרות בעיקר מתיחוּת בקרב בני משפחתו, במיוחד בתו אינס (סנדרה הולר). היא מגיעה הביתה לביקור בית לכבוד יום הולדתה, אותו אביה הלץ כמובן שכח, ועתידה לשוב לעבודתה כיועצת לחברה רומנית בבוקרשט מיד לאחר מכן. כאשת עסקים בעולם של גברים, אינס מרגישה צורך תמידי להוכיח את עצמה, וזה בטח לא עוזר שבימים הקריטיים של עסקת ענק מופיע בפתח ביתה בחו״ל אביה, שבגיח לביקור פתע. אינס סוחבת אותו לכנסים ופגישות בתקווה שיתנהג יפה, ומוודא שישוב לביתו שלו במהרה. אלא שהאב מפתיע שנית ומגיע מחופש לדמות שהמציא, עם פאה מגוחכת והשיניים התותבות, מציג את עצמו בפני חברותיה ועמיתיה בתור טוני ארדמן, יועץ וקואוצ׳ר. הוא מאמין שזו הדרך היחידה שלו להתקרב אל הבת שאולי כבר לא תבוא לבקר אותו יותר.

הימור סביר לפרסים עבור הסרט יהיו השחקן או השחקנית בתפקידים הראשיים, או אולי פרס הבימוי לאדה על הדרכת שחקנים שהיא פשוט פנומנלית. סימונישק והולר צריכים הרבה פעמים להחצין רגשות פנימיים ופרטיים, כמו בושה או אשמה, והם עושים את זה באופן כה מדוייק עד כי אי אפשר שלא להיקשר ולהתחבר אליהם. עבורי זה קרה ברמה כזו עד שממש דאגתי לגורל הדמויות אפילו אחרי שהסרט נגמר. אני מודה ובכלל לא מתבייש שגם ייבבתי קלות במהלך הסרט, ויותר מפעם אחת, פשוט כי הוא היה כל-כך יפה, מעודן ונכון. הגיבורים פשוט כל-כך משתדלים, היא לשרוד את היומיום שבחרה לעצמה והוא למצוא מכנה משותף עם הילדה שלו שגדלה, עד כי לא יכולתי להישאר אדיש לדרמה האנושית הקטנה-גדולה הזו. בהקרנה בה נכחתי גם נשמעו צחוקים מההשתטויות של האב, שבעיניי היו יותר נוגעות ללב מאשר משעשעות, וגם בסצנה אחת שלוקחת המבוכה לפסגות חדשות.

״טוני ארדמן״ הוא סרט פשוט מקסים עד דמעות על יחסי הורים-ילדים בעידן המודרני, שבו לעבוד קשה וכל הזמן אף פעם לא מספיק, מה שלא מסתדר להורים שחושבים שלילדים שגדלו אין זמן בשבילם בזקנתם. הוא לוכד היטב את הפער הבין-דורי ובונה מעליו בהדרגה ובגישושים גשר של אהבה וקבלה, ועושה חשק להתקשר להורים ולנהל שיחה מלב אל לב. בתקווה שעדיין נותר ערוץ תקשורת מהסוג הזה בתקופה בה פערי הדורות נראים כמתרחבים-לעד, אבל מוסד המשפחה הגרעינית עדיין רחוק מלפשוט את הרגל ומעמיד את כולנו בסיטואציות אותן מיטיב הסרט לשקף.

פטרסון
Paterson

מי שזכה לתור הכי ארוך בחצי הראשון של הפסטיבל הוא ״פטרסון״, סרטו החדש של יקיר קאן ג׳ים ג׳רמוש, שהציג השנה גם את ״תן לי סכנה״ (Gimme Danger), דוקומנטרי על איגי פופ ולהקת הסטוג׳ס (tקווה לתפוס אותו בישראל בהזדמנות). אני בטוח שאם הייתם מספרים או מספרות להמון האדם שעמד מחוץ לאולם דבוסי, שם מתקיימות הקרנות העיתונאים הראשונות, שהוא עתיד לראות את הסרט המצחיק ביותר בפסטיבל – רובם היו צוחקים כבר בשלב הזה. מצד שני, אפשר היה לחשוד כבר בשלב התקציר שמדובר בסוג של קומדיה אקזיסטנציאליסטית, ובכל זאת הצליח הסרט להתעלות מעל לכל הציפיות המוקדמות ויש בי תקווה קלושה שגם חבר השופטים יכבד אותו בפרס משני.

אדם דרייבר מגלם נהג אוטובוס מנומנם בשם פטרסון, המתגורר בעיירה המנומנמת ששמה פטרסון. הוא מאוד אוהב את אשתו לורה (גולשיפטה פרהאני), את כלבו מרווין, ואת השגרה שלו, המתוארת לנו בפרטי פרטים – מהקימה בבוקר, דרך יום העבודה והפסקת הצהריים לאכילת כריך, ועד החזרה הביתה והטיול הלילי הקבוע עם הכלב אל הפאב בפינת הרחוב, לבירה של סוף היום. הדבר היחידי שמשתנה ביום של פטרסון הוא כתיבת שיר חדש, או שיוף הטיוטה לשיר שכתב אתמול. פטרסון כותב למגירה, והשירים שלו מתארים אף הם את הרוטינה שלו, אם כי באופן אמנותי יותר. פטרסון הוא גם הדמות היחידה בסרט שכל יום שלה דומה לקודמו. זאת בעוד לורה מנסה ללמוד משהו חדש בכל יום, בין אם בעיצוב הבית, הכנת ארוחת ערב שטרם ניסתה או תחביבים מתחלפים כמו אפייה ונגינה. היא אפילו מחליפה את תמונתה בתיק האוכל של בעלה בכל יום, העיקר שאף יום לא ידמה לקודמו, ולדעתי היא גם המעצבת האמנותית של סרטי טים ברטון – כי יש לה פטיש ליצירות בשחור-לבן עם פסים וספירלות. גם דמויות המשנה המקיפות את פטרסון, מנוסעים מזדמנים באוטובוס וכלה בטיפוסים כמו מנהל העבודה הקוטר או הברמן ויושבי הפאב, כולם מאירים את שגרתו ומסייעים לו להבדיל בין הימים. כשזוגתו מתעקשת שיפרסם את שיריו ולא ישמור אותם רק לעצמו, שגרתו מתערערת.

דרייבר ממשיך בטרנד נוסף של התחרות השנה, מלבד אורכים מוגזמים של סרטים – תופעת ״שחקנים גרועים שפתאום משחקים טוב״. יש משהו מעודן ומאוזן בהופעה שלו, בזמן שקולו הנמוך והאינטונציה שלו מאוד הולמים את הדמות של פטרסון, המקריא את שיריו בראשו בהטעמה והדגשה לא רגילה, כמו של קצב הכתבה. שאר השחקנים מיישרים קו עם הטון האחיד של הסרט, ורובם מייצרים הופעות קומיות מעודנות, כאשר מי שגונב את ההצגה הוא הכלב מרווין, עם כמה מעשים שהוציאו את קהל העיתונאים משלוותו וגרפו מחיאות כפיים סוערות עוד באמצע ההקרנה. הסרט גם מלא מוזריות קטנות, ואל ההקבלה שבין שם העיר לשם הדמות הראשית מצטרף המימד הנוסף של הקולנוע, שכן זהו גם שם הסרט. ״פטרסון״ מלא בקישורים פנימיים שכאלה, כמו החלומות שלורה מספרת לבעלה עליהם שתופסים לפתע אחיזות שונות במציאות.

קצת כמו ב״הגננת״ של נדב לפיד, השאלה המרכזית לגבי הגיבור נותרת פתוחה לפרשנות אישית: האם השירים של פטרסון באמת טובים? האם הוא אמן, משורר? פטרסון לא תופס מעצמו ככזה, כלומר עובר על הכלל הראשון של המשוררים – הגדרה עצמית. הוא בהחלט מעריץ משוררים, בעיקר את וויליאם קרלוס וויליאמס, יליד העיר פטרסון, ניו ג׳רזי (אבל פחות מפורסם מאלן גינזברג, למשל, או יוצרים וכוכבים אחרים שמוזכרים בסרט). אם כבר, כדמות קולנועית פטרסון הוא יותר שיר מאשר משורר. אבל האם מדובר שיר הלל לאדם הפשוט ולרוטינות של החיים, או אולי לשירה ולאמנות שבנשגבותן מרימות אותנו מעל לשגרתי? פטרסון כותב את שיריו לעצמו, ולא מתלונן על שגרתו המונוטונית אלא דווקא מחבב אותה. אין לו רצון להכרה מהעולם, אולי רק מצד אשתו או סביבתו הקרובה, והיא זו שדוחפת אותו לשתף. בעיניי הסרט מזכיר כי החיים הם אוסף של רגעים החוזרים על עצמם לעייפה בשינויים קלים, ומי שמבחינים בשינויים האלה הם אמנים. הוא מפציר ליצור לא כדי להתפרסם ולגעת באחרים, אלא כדי להביע את עצמכם – ואז הקשר עם אחרים כמו יבוא מאליו, כבמטה קסם. לכן, גיבורו הוא אמן שיוצר למען עצמו, והעולם הוא זה שצריך ליישר עימו קו במקום להיפך. אם להמשיך את ההקבלות שעליהן בנוי הסרט, זהו תענוג גדול ליישר קו עם הסרטים של ג׳רמוש, שיש בהם משהו פרטי וייחודי, אבל הפעם גם אהבת אדם ונעימות שיכולים לגעת בכל מי שיצליח לא להשתעמם מלחוות שגרה של אדם (דרייבר) אחר.