"אקס-מן: אפוקליפסה", סקירה

לפעמים קצת קשה לזכור את זה בעידן סרטי הקומיקס בו אנו מצויים, אבל סדרת הקולנוע "אקס-מן" הייתה שם לפני כולם, אפילו לפני אירועי 11 בספטמבר, שכיבכול הובילו לצורך בעיסוק מוגבר בגיבורי-על בקולנוע. הסדרה הזו קיימת עוד לפני העידן שבו חברת מארוול הפיקה את העיבודים בעצמה (בשיתוף עם דיסני), וכך הדמויות של אקס-מן בקולנוע שייכות לחברת פוקס, שחולקת כמה דמויות עם מארוול-דיסני בהסכם מוזר. משנת 2000, היקום הקולנועי של אקס-מן קיים – כולל שישה סרטים העוסקים בקבוצה הגדולה של מוטנטים ועוד שלושה סרטי סולו המתמקדים בשמם בגיבור אחד, וולברין או דדפול.

למעשה, הסדרה הזו הקדימה מראשיתה את השלב בו נמצאות המתחרות שלה בתחום גיבורי-העל. בעוד החברות האחרות עמלות על מנת לחבר את הגיבורים השונים שלהם לנרטיב אחיד, באקס-מן, כולם היו נגד כולם כבר מראשית היקום הקולנועי. כעת הדבר מציב את הסדרה בבעיה, כי על פי מה שנהוג בהוליווד, כל המשך צריך להיות גדול יותר מקודמו, הן מבחינת השאיפות והן מבחינת גודל ההרס שהוא מציע. לאקס-מן יהיה קשה ללכת גדול יותר לאחר שבסרט הקודם, "אקס-מן: העתיד שהיה", היה לנו מסע בזמן, איחוד שני הקאסטים השונים של הסדרה לדורותיה, ושכתוב ההיסטוריה עד לנקודה בה שלושת הסרטים הראשונים מתחילת האלף, למעשה מעולם לא היו או יהיו במציאות של הסדרה מכאן והלאה.
לכן מנסים יוצרי הסדרה, בראשות הבמאי בריאן סינגר (שביים את שני הסרטים הראשונים והאחרונים במותג, ויש האשמות מחרידות לגבי מעשיו מחוץ לסטים) והתסריטאי/מפיק סימון קינברג (בסדרה מאז הסרט השלישי, את הסרט הרביעי רק הפיק), ללכת בסרט הנוכחי על גדול במיוחד, כפי שמרמז השם. אבל מסתבר שגדול יותר לא תמיד מנצח. למעשה, דווקא סרט כמו "דדפול", שמתרחש באותו עולם של הסדרה והלך, מבחינת סדר גודל הפקתי, על קטן יותר, התגלה כמרענן ומיוחד ממגוון סיבות. לעומתו, "אקס מן: אפוקליפסה" (X-Men: Apocalypse), נעזר בכמות גדולה מאוד של אמצעים על מנת לומר כלום.

הבעיה העיקרית היא שהסרט הזה מרגיש כמו לקט של דברים שעבדו בסרטים הטובים ולא כמשהו חדש באמת. בעקבות זאת, שמים פחות לב לעומקה של המטאפורה המוכרת על היחס לחריג בחברה והפחד מפני האויב, לשימוש בהומור ולאקשן הלא רע בכלל, ויותר לכל החסרונות של הסדרה, שיתכן ותמיד היו שם. אולם יותר מתמיד, "אקס מן: אפוקליפסה" מלא בסתירות הן ביחס לסרטים הקודמים (אני מדבר על סרטי הדור הצעיר של השחקנים) והן ביחס לעצמו. הוא מלא במונולוגים אשר מנסים להיות רצינים אבל מרגישים כמו פארודיה. הוא נעזר באפקטים שהם בו זמנית מרהיבים-אך-לא-מסעירים, ובשחקנים נהדרים שדומה כי אף אחד מהם לא מתקרב לשיאו בסרט.

וחבל, כי מדובר בסדרה שלדעתי מעולם לא מיצתה את הפוטנציאל שלה (אם כי התקרבה). ניתן לפרש את כל הסרטים כמאבק בין שתי גישות. מצד אחד עומד מגנטו, שמייצג את הגישה של הנקמה מתוך הכרח הישרדותי אשר מזוהה עם התנ"ך ולכן עם היהדות. דרכו עושה הסדרה שימוש נרחב בשואה, שימוש שהוא לעתים מעניין, לעתים מטריד, אך בסרט זה מגיע לשיא של חוסר טעם, כולל המשפט "מה שראינו באושוויץ זה כלום לעומת מה שקורה עכשיו". אם תראו את הסרט, המשפט אולי יראה יותר במקום, אבל מוטב היה אם יוצרי הסרט (חלקם יהודים) היו חושבים קצת יותר על השימוש בו.
הגישה המנוגדת למגנטו, היא של פרופסור X, שהוא סוג מקביל לישו – מטיף לקבלת השונה, מתחבר לכל אדם ואדם ומוכן לסבול עבור הזולת שוב ושוב.

לכן הסרט זה, מול שתי הדתות המוכרות, מאמץ נבל אשר מייצג דתות הקודמות למונוטאיזם. אפוקליפס הוא מוטאנט קדום שנע בין תרבויות שונות, הפך את עצמו לאל, וזרע הרס רב על מנת שרק החזקים ישרדו. יש שרואים בו השטן, אך הוא חושב את עצמו לאלוהים, והאמת כנראה באמצע. בכל מקרה, הוא יצא מכלל פעולה לפני 3,500 שנה, ועכשיו כת כלשהי שאין עליה הסבר של יותר משורה בסרט מעירה אותו. הוא חוזר, לומד את העולם שלנו ומבין כי כעת הוא יכול לגייס עוזרים שיעזרו לו להשמיד את העולם כולו באופן מיידי ובדרכים שלו.

הצרה היא שהדמות שלו, בעלת פוטנציאל רב, מוצגת בסרט באופן מגוחך מאוד בפתיחה, ולהוציא כמה קטעים של הפגנת כוח יוצא דופן, המצב לא משתפר. את אפוקליפס מגלם אוסקר אייזק, שחקן נהדר בדרך כלל – אבל דבר מהכשרון שלו לא ניכר בסרט הזה. התופעה הזו, כאמור, פוקדת גם שחקנים נוספים, אם כי יאמר שמייקל פאסבנדר וג'ניפר לורנס נראים כאילו הם באמת רצו להשתתף בסרט הזה. אפוקליפס משקף את עיקר הבעיות של הסרט הזה – שילוב של כובד ראש עם גיחוך והעדר הגיון פנימי. לבחירה בדמות שהיא ספק אל בתור הנבל, יכול להיות מימד חתרני, אבל דומה כי הסרט מפספס כל הזדמנות לעומק של ממש.

אם רוצים לדעת עד כמה מגוחך הסרט הזה, מספיק להסתכל על השפה בה בוחר מגנטו לתקשר עם הסביבה בזמן שהוא מסתתר תחת זהות בדויה בפולין. חלק מהזמן הוא מדבר פולנית שוטפת, אבל לפעמים הוא עובר לאנגלית כי צריך לתת נאום ארוך ובטוח שכל הפועלים במדינה הקומוניסטית (הסרט מתרחש בשנת 1983) יבינו זאת היטב. ואגב השנה – הסרט מתייחס לכך שעברו 23 שנים מאז אירועי הסרט הראשון עם הקאסט הצעיר – חוץ מברגעים בהם הוא מחליט להתעלם מכך. הגיון פנימי זה עניין לסרטים אחרים.

יחד עם כל הביקורת הזו, הסרט אינו כשלון טוטאלי ויכול להיות מהנה למדי, כי כאמור, מדובר בלקט של הסרטים האחרים. וולברין אומנם מופיע לסצנה אחת, אבל אנשים אוהבים אותו גם במנות קטנות. קוויקסילבר גנב את ההצגה בסרט הקודם והוא עושה זאת שוב בסרט הזה, הפעם בסצנה אפילו יותר ארוכה. גם רוז ביירן חוזרת והיא מאפשרת לג'יימס מקאבוי לפלרטט בחן, ג'ניפר לורנס היא עדיין ג'ניפר לורנס, וכל הדמויות יכולת לעשות דברים ממש מגניבים. הסרט גם מכיל עוד גרסאות צעירות לדמויות מוכרת מן הסרטים הראשונים והקומיקס, ובין המצטרפים החדשים לקאסט ניתן לציין את סופי טרנר כמי שעושה עבודה טובה בתור ג'ין הצעירה – כנראה שחקנים מ"משחקי הכס" מתשלבים היטב בעולם של הסדרה הזו.

זאת הסיבה שחלקים מהסרט בכל זאת די מהנים, או לפחות נסבלים. אם הקרב האחרון של הסרט היה קצר יותר בחצי, אפילו הייתי יכול להגדיר אותו כמוצלח. אבל למרות רגעים אלו, ככל שאני חושב על הסרט יותר הוא מסתמן כפרק החלש בסדרה כולה. יתרה מכך, הוא פשוט מיותר. בשביל ביצוע מחדש של דברים שאהבנו בסרטים קודמים לא ממש צריך עוד סרט קולנוע חדש, אפילו ם דומה כי הפעם היוצרים השתמשו בתלת מימד מעט טוב יותר.