"אנגרי בירדס", סקירה

מלכתחילה, סרט הילדים "אנגרי בירדס" (The Angry Birds Movie) עורר כמה הרמות גבה. האמת היא שדי בצדק, אם כי אני חייב להודות שלי לא הייתה התנגדות אינהרנטית לפרוייקט. לא אכפת לי מכך שמדובר במוצר קר שהרווחים הם שאיפתו העיקרית הרבה לפני האומנות (אפשר להגיד את אותו הדבר על כל העולם הקולנועי של "מארוול", ממנו אני נהנה מאוד), לא הפריע לי באופן עקרוני שכל זה נועד למכור משחקים וצעצועים, וחוץ מזה, בעולם אחרי "לגו – הסרט", הבנו שאפשר לקחת את הרעיון המטופש ביותר ולעשות ממנו סרט כיפי ואפילו יותר מזה.

עם זאת, האופטימיות הזהירה לגבי הסרט, המבוסס על משחק האייפון הפופולרי והממכר בו צריך לקלוע בעזרת ציפורי קמיקזה במבנים של חזירים גונבי ביצים, התפוגגה בעקבות הטריילר – רצף של סצנות שמנסות להצחיק ולא מצליחות. היו לי שתי הזדמנויות לצפות בו, לפני סרטים אחרים שראיתי בקולנוע, ובשניהם היה אפשר להרגיש את האולם משתתק ולא לגמרי יודע מה לעשות עם עצמו.
ועדיין, טריילר הוא לא באמת ערובה לשום דבר, ולכן החלטתי לקחת הצ'אנס להיות מופתע לטובה, והלכתי לצפות בסרט האנימציה הקיצי "אנגרי בירדס", בידיעה שעלי להניח את המוח שלי בצד.

כמה דקות אל תוך הסרט ורוחי החלה לנוח עלי. נכון, לא צחקתי מהבדיחות, הדמות הראשית די השניאה את עצמה עלי, ולא ממש התעניינתי בסיפור, אבל חשבתי לעצמי שכסרט ילדים זה דווקא די נחמד. הצבעים חזקים, המדובבים המוכרים (צפיתי בגרסה האנגלית) עשו עבודה נחמדה למדי, ונדמה שכשעה וחצי של אקשן ובדיחות זה לגמרי יכול להחזיק. ניסיתי להזכיר לעצמי שזה סרט לקהל צעיר יותר, ולראות את זה דרך עיניו שלו.
בנקודת המפנה הראשונה של הסרט התחילה להתגנב תחושה לא נעימה. משהו בסרט הזה, במה שהוא מנסה לומר, בא לי לא טוב. מבקר הקולנוע של "ידיעות אחרונות", בנימין טוביאס, שישב לידי, רכן לכיווני בשלב ההוא של הסרט ואמר לי משהו. בגלל הצעקות מהמסך לא הבנתי את כל המילים שלו, אבל אחת בלטה לי במיוחד. "טראמפ". מאותו הרגע, הבנתי לאן הסרט לוקח ופי נפער.
בשבילי "אנגרי בירדס" הוא, מבחינה אידיאולוגית, אחד הסרטים הפסולים ביותר שראיתי השנה. ככזה, אגב, יכול להיות שבעוד כמה שנים יחשב כאחד החשובים שנעשו, כי הוא תפס את רוח הרגע באופן מצמרר. "ניצחון הרצון" מצמרר.

גיבור "אנגרי בירדס" הוא ציפור אדומה בשם רד (ג'ייסון סודייקיס), אשר נתון להתקפי זעם ולא מוצא את עצמו בקהילת הציפורים החביבה וחסרת היכולת לעוף בה הוא גר, וחי בגפו ליד הים. במילים עדינות פחות, לרד יש זוועה של אישיות. הוא מגעיל, תוקפני, מיזנטרופ, מעליב את כל הנקרים בדרכו ובאופן כללי לא מעורר שום תחושות חיוביות. לא עזר הפלאשבק התפור ששיבצו בסרט, על פיו רד סבל מהצקות בילדותו בעקבות גבותיו הגדולות והיותו יתום. אבל, היי, כמה סרטי אנימציה מתחילים עם דמות מחוספסת שעד סוף הסרט תלמד שכדאי להיות חביב ותמצא את הדרך להניח מאחוריה את האלמנטים הבעיתיים באישיותה? רק השנה פגשנו את ניק השועל מ"זוטרופוליס", ולפני זה היו לנו גרו מ"גנוב על הירח", אלזה מ"לשבור את הקרח", ראלף ההורס, הזקן מ"מלעלה" ועוד. כך שבוודאי זה יהיה התהליך של רד הציפור, מחריג לאהוב. הרי זה סרט ילדים, נכון?
לא יכולתי להיות יותר לא בכיוון.

לאחר תקרית לא נעימה שפותחת את הסרט, רד חמום המוח נשלח לסדנת ניהול עצבים, שם הוא פוגש עוד שלוש ציפורים שגם להם יש כמה בעיות אישיות. בדיוק אז מגיעה ספינה מחשידה לחופי אי הציפורים הטרופי. מתוכה יוצא חזיר ירוק וצחקקן, וישר זוכה ליחס אדיב ונחמד מתושבי האי. אבל רד גיבורינו, הוא חושד בהם. לכן הוא מתגנב לספינה בעת לילה ורואה שיש שם בבטנה עוד עשרות, אם לא מאות של חזרזירים. כמו פליטים נרדפים, הם מחכים לרגע שיגיעו לחוף מבטחים. וכאשר זה קורה וההזדמנות מגיעה, להקת המהגרים הירקרקים והשונים-למראה פשוט משתלטים על האי, מזהמים אותו וישנים ברחובות.
רד מנסה להזהיר את כולם מהסרטן הזה בגוף האומה, אבל איש לא מקשיב לו. עד אשר מסתבר שהמסתננים שהגיעו מארץ רחוקה, בעצם זוממים – כמו במשחק – לגנוב את הביצים (אשר אליהם מתייחסים הציפורים כמו ילדים לכל דבר ועניין) ולאכול אותם.
כאשר חבריו לקהילה של רד מבינים כי הוא צדק כל הזמן, הם פונים אליו שינהיג אותם, והוא מלמד אתם לעשות את הדבר היחיד שהוא יודע – לשחרר את הזעם, להרוס, ובואו נגיד את האמת, לצאת למשימת התאבדות. אם חשבתי לרגע שרד יבין שהתנהגותו האיומה היא פסולה, קיבלתי את ההפך. לא רק שהוא מקבל הצדקה להיות תוקפני ומגעיל, הקהילה שלו מיישרת אתו קו, ולקראת הסוף מקהלת ילדים שרה לו שיר הלל שמרגיש כמו משהו מצפון קוריאה.

אני אסכם את העלילה למי שאיכשהו פספס: שלוותה של קהילה חביבה מופרת כאשר זרים מגיעים אל חופיה מצטופפים בתוך ספינות, מחריבים את הסביבה, והדרך היחידה להפטר מהם היא לצאת אליהם בהתקפי זעם ואלימות. לא רוצה להיות זה שהורס את המסיבה, אבל בעולם שאנחנו נמצאים כיום, מלא שנאת זרים, פחד מהגירה ואלימות בלתי נשלטת, אני לא חושב ש"אנגרי בירדס" הוא סרט שמתאים לילדים.

מה שמבלבל אותי הוא שאני לא בטוח אם יוצרי הסרט באמת הבינו שזה מה שהם עושים. הרי איך זה הגיוני? תסריטאי הסרט, ג'ון ויטי, הוא כותב ומפיק שלשמו נזקפים כמה מהיצירות החריפות והמתוחכמות של התרבות הפופולרית כמו "המשרד", "משפחת סימפסון" ו"המופע של לארי סנדרס". האם היה מדובר בזנופוב רפובליקני ושמרן כל הזמן הזה?
לכן התחלתי לשאול את עצמי שאלות, האם אני ירדתי פה מהפסים לגמרי והתחלתי להעניק לסרט משמעויות שאינן לו? האמת שהסיכוי הזה תמיד קיים, אבל אין רגע אחד ב"אנגרי בירדס" שלא גרם לי לחשוב שאולי אני מפריז. מצד שני, נדמה שהצופים המבוגרים בכל זאת עמדו לנגד עיני היוצרים, והם ניסו להכניס מיני בדיחות ש"רק המבוגרים יקלטו". למשל, רפרנס תלוש לחלוטין ל"הניצוץ" (כאילו שזה חדשני. זה נעשה יותר טוב ב"בובספוג מכנס מרובע: הסרט"), או רגע בו בספינת החזירים אפשר לראות עותק של הספר "50 גוונים של ירוק". קורע. כי החזירים קוראים ספרי פורנו. איזה צחוקים רצים פה.

ל"אנגרי בירדס" יש כמה קטעי אקשן והרפתקאות שעשויים לא רע, את סצנת ההשתנה הכי ארוכה שראיתי בסרט, ואת ג'וש גאד (אולף מ"לשבור את הקרח") שעושה פלאים גם פה. אם היו היוצרים מעבירים את גיבוריהם את התהליך החינוכי, אם היינו מבינים שאולי לא כל זר שנשטף אל חופינו הוא איום, היה אפשר להחליק את זה. אבל לא. מבחינתי הסרט הזה נוגד את רוב הערכים עליהם אני חי, אבל אולי זה מפריע רק לי. בואו נגיד את זה ככה, אם בסוף הסרט התגובה היחידה של ילדיכם היא "תקנו לי את המשחק", יצאתם בזול.