• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • סרטים חדשים: ״אימוג׳י הסרט״. כן, באמת
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 34
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 33
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

סרטים חדשים: ״ג'נקשן 48״, ״אני זוכר״, ״הבת״, ״הכל הולך״

4 במאי 2016 מאת אורון שמיר

ארבעה סרטים חדשים פותחים את חודש מאי העמוס לעייפה בקולנוע ואירועים, רק אחד מהם מתכתב עם העובדה שמחר יצויין בישראל יום הזיכרון לשואה ולגבורה. לפני שנעבור להדממה של יממה כדי לכבד את התאריך, הנה טיזינג לסקירות שיגיעו במהלך הסופש. עוד שווה להזכיר שבסינמטקים מתחילים שני אירועים החודש – ״ימי קולנוע אוקראיני״ שיציגו סרטים חדשים וגם ישנים ביותר (מוזמנים ומוזמנות לטקסט של עופר על אלכסנדר דובז׳נקו) וגם ״שייקספיר חי״ המציין 400 שנה למותו של המחזאי, למרבה האירוניה, ובו יוקרנו גרסת פיטר ברוק ל״המלך ליר״, ״הסערה״ של דרק ג׳רמן, ״המלט״ של לורנס אוליבייה ו״רומיאו ויוליה״ של פרנקו זפירלי, אם למנות כמה דוגמאות. על פינת הפלוס אוותר הפעם, ונעבור ישר לסרטים החדשים.

״ג'נקשן 48״ (Junction 48) הוא הסרט הישראלי לשבוע זה, או הערבי-ישראלי-אמריקאי ליתר דיוק. את התסריט כתבו אורן מוברמן (״השליח״, ״מחוץ לזמן״), היוצר ישראלי שפועל בארה״ב, והראפר-כוכב תאמר נפאר שמביא כאן סיפור של בן דמותו מהעיר לוד. מי שביים הוא אודי אלוני (״מחילות״) וגם בגזרת העריכה יש שחקן חיזוק – מלבד יצחק צחייק הוותיק, חתום על עריכת הסרט גם העורך ההוליוודי ג׳יי רבינוביץ׳, שהוא אחת הסיבות בגינה ״ג׳נקשן״ זכה להשוואות ל״8 מייל״. סיבה נוספת היא העלילה, המספרת על ראפר צעיר המבקש לפלס את דרכו לצמרת המוזיקלית בזמן שסביבו עולמו מתפרק, חבריו סוחרים בסמים למחייתם ואהובתו מנאר (סמר קופטי) מבקשת להתגבר הן על הביישנות שלה והן על משפחתה השמרנית ולעלות על הבמה כדי לשיר לצד אהובה. כתבתי לעכבר העיר על ״סטרייט אאוטה לוד״, סרט שנהנתי ממנו כהוגן מסיבות שמבקר הקולנוע שבי התקשה להבין, ולא נשאיר אתכם ואתכן בלי סקירה גם כאן בסריטה.

״אני זוכר״ (Remember), יכול להישמע אף הוא כסרט ישראלי. מדובר בדרמת מתח על קשיש בשם זאב גוטמן, שחברו לבית האבות מקס רוזנבאום שולח למשימה אחרונה – למצוא ולהתנקם באיש שהרג את משפחותיהם באושוויץ לפני עשורים רבים. אלא שהסרט מתרחש בארה״ב וקנדה, ביים אותו אטום אגויאן (״המתיקות שאחרי״, ״שבויה״) על-פי תסריט ביכורים של בנג׳מין אוגוסט, ואת שני התפקידים שמניתי מאכלסים כריסטופר פלאמר (בתמונה לעיל) ומרטין לנדאו הוותיקים. הדרך הכי טובה לתאר את הסרט שמצאתי היא כשילוב ביזארי בין ״ממנטו״, ״הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם״ וגם ״זה בוודאי המקום״. ביאור לקומבינציה הזו אפשר למצוא בביקורת השנייה שלי לשבוע זה בעכבר העיר.

״הבת״ (The Daughter) לוקח אותנו לאוסטרליה, שם מבוססת העלילה, שמתחילה עם חזרתו של כריסטיאן (פול שניידר) אל עיירת הולדתו אחרי שנים בגלות ארה״ב. הוא עושה זאת לכבוד חתונת אביו (ג׳פרי ראש), הלוקח לו לאישה את מנהלת משק הבית הצעירה שלו (אנה טורב). כריסטיאן מתאחד עם חברו משכבר הימים אוליבר (יואן לסלי), שעדיין מתגורר עם אביו (סם ניל) אבל כעת כבר נשוי (למירנדה אוטו) ואב לבת (אודסה יאנג) ונמצא במקום אחר בחיים מאיך שכריסטיאן זוכר אותו. כנהוג בסרטים מסוג זה, חזרתו הביתה של בן העיירה מערערת לא רק את יסודות חייו שלו, אלא גם מציפה סודות חבויים אצל כל מי שהוא פוגש. הסרט מבוסס על מחזה של הנריק איבסן בשם ״אווז הבר״, ומי שעיבד אותו לתסריט וביים כאן לראשונה הוא השחקן סיימון סטון. עופר ינסה לעשות חסד עם הסרט המאוד פגום הזה, עליו לא הסכמתי לכתוב.

״הכל הולך״ (Just Before I Go) חגג לפני שבוע שנתיים לבכורתו בפסטיבל טרייבקה, ושנה להפצתו המסחרית בארה״ב. כך שכבר יש לו משהו במשותף עם ״כיפה אדומה״ שעלה לאקרנים בשבוע שעבר. הוא גם מתקשר לפחות בנקודת הפתיחה שלו לסרט הקודם בפוסט זה – בחור שב אל עיירת הולדתו לאחר שהוא חווה פרידה מבת זוג, מה שמוטט אותו נפשית עד כדי רצון למות. אלא שככל שהוא מבקש להתעמת עם המקום ועם האנשים שהפכו אותו למי שהוא ולטענתו הביאו אותו למצב הזה, כך הוא נגרר פנימה אל החיים שהשאיר מאחור ואולי אפילו מוצא סיבה לחיות. בתפקיד הראשי מככב שון וויליאם סקוט (לנצח סטיפלר מ״אמריקן פאי״), ועל כס הבמאית יושבת לראשונה בקריירה קורטני קוקס (לעד מוניקה מ״חברים״), כאשר על הכתיבה אחראי תסריטאי הטלוויזיה דיוויד פיבוטי. אני לא מבטיח שנכתוב על הסרט הזה, אבל אי אפשר לדעת. נסיים עם תמונה ממנו.

Just-Before-I-Go

תגובות

  1. אלעד הגיב:

    יפה שאתם מיידעים וממליצים, אבל אנא אנא מלאו חסר מעצבן שאולי אינכם מודעים לו.
    אתם מעדכנים מה קורה בפסטיבלים, דוקאביבים, סרטי סינמטק וקולנוע במרכז, אבל הלא רובנו נחשפים קודם כל לסרטים בערוצי הכבלים- במקרה שלי ערוץ 3 של YES. אין כמעט בתקשורת המלצות סדירות ומידע. מה שאורי קליין עושה, למשל, ב"גלריה" של יום שישי זה מעט מאוד, לא סלקטיבי ודי זניח. רוב ה"המלצות" שלו הן יותר "אזהרות" או סתם סרטים בינוניים.היכן מדור מיוחד ב"סריטה," שבאופן קבוע ימליץ על סרטים בYES ןב HOT???? רק דוגמה קטנה ומקרית: רק בדיעבד שמתי לב שב YES השבוע הוקרנו שני סרטים שלא בוקרנו באופן סדיר בארץ והם ממש מעוררי סקרנות: "עיר הילדים האבודים"- פנטזיה סוריאליסטית של הבמאי ז'אן פייר ז'נה ומארק קארו (סרט מ- 1995), והסרט "פניקס" שהוקרן בפסטיבל הקולנוע היהודי של במאי גרמני נחשב, עפ"י
    מה שקראתי- סרט מעורר עניין מיוחד! איפה העירנות שלכם??????

  2. אורון שמיר הגיב:

    ראשית אין צורך לצעוק, אנחנו מקשיבים.
    שנית, היה פעם מדור בסריטה של המלצות טלוויזיה, לפני ארבע שנים בערך ובניצוחו של עופר:
    http://srita.net/tag/המלצות-טלוויזיה/

    הבעיה היא שזה בלתי אפשרי לתחזוקה שוטפת מבחינת כמות הזמן שזה דרש, אז ויתרנו על זה די מהר. בכל פעם שיש משהו שווה לצפייה במיוחד, שלא כתבנו עליו, אנחנו מעדכנים, כמו שעשה אור עם ״היועץ״:
    http://srita.net/2014/09/26/the-counsellor-review/

    על סרטים שכבר כתבנו עליהם כשהוקרנו בקולנוע/פסטיבלים/וכו׳ אין סיבה לכתוב עוד פעם רק כי הם משודרים בטלוויזיה (תמיד באיחור), עם כל הכבוד. שתי הדוגמאות הספציפיות שנתת הן על סרט שכתבנו עליו בסיכום 2014 (״פניקס״) וסרט בן 20. כלומר שניהם חדשות ישנות לכל הדעות.

    כשנעבוד בסריטה במשרה מלאה, אפילו אם לא נקבל את המשכורת של אורי קליין אלא רק את החופש שיש לו, אני בטוח שנעדכן לא רק על מה משודר בטלוויזיה בישראל אלא גם נערוך סקירה של בתי הקולנוע בלפלנד. עד שזה יקרה, המשאב הכי יקר שלנו הוא זמן, ואנחנו מעדיפים להקדיש אותו לבכורות של סרטים, בטקסטים שממש לא הולכים לאיבוד אלא זמינים גם כשאותם סרטים משודרים בטלוויזיה/מגיעים לאוזן השלישית/וכד׳.

השאר תגובה