סרטים חדשים: ״ג'נקשן 48״, ״אני זוכר״, ״הבת״, ״הכל הולך״

ארבעה סרטים חדשים פותחים את חודש מאי העמוס לעייפה בקולנוע ואירועים, רק אחד מהם מתכתב עם העובדה שמחר יצויין בישראל יום הזיכרון לשואה ולגבורה. לפני שנעבור להדממה של יממה כדי לכבד את התאריך, הנה טיזינג לסקירות שיגיעו במהלך הסופש. עוד שווה להזכיר שבסינמטקים מתחילים שני אירועים החודש – ״ימי קולנוע אוקראיני״ שיציגו סרטים חדשים וגם ישנים ביותר (מוזמנים ומוזמנות לטקסט של עופר על אלכסנדר דובז׳נקו) וגם ״שייקספיר חי״ המציין 400 שנה למותו של המחזאי, למרבה האירוניה, ובו יוקרנו גרסת פיטר ברוק ל״המלך ליר״, ״הסערה״ של דרק ג׳רמן, ״המלט״ של לורנס אוליבייה ו״רומיאו ויוליה״ של פרנקו זפירלי, אם למנות כמה דוגמאות. על פינת הפלוס אוותר הפעם, ונעבור ישר לסרטים החדשים.

״ג'נקשן 48״ (Junction 48) הוא הסרט הישראלי לשבוע זה, או הערבי-ישראלי-אמריקאי ליתר דיוק. את התסריט כתבו אורן מוברמן (״השליח״, ״מחוץ לזמן״), היוצר ישראלי שפועל בארה״ב, והראפר-כוכב תאמר נפאר שמביא כאן סיפור של בן דמותו מהעיר לוד. מי שביים הוא אודי אלוני (״מחילות״) וגם בגזרת העריכה יש שחקן חיזוק – מלבד יצחק צחייק הוותיק, חתום על עריכת הסרט גם העורך ההוליוודי ג׳יי רבינוביץ׳, שהוא אחת הסיבות בגינה ״ג׳נקשן״ זכה להשוואות ל״8 מייל״. סיבה נוספת היא העלילה, המספרת על ראפר צעיר המבקש לפלס את דרכו לצמרת המוזיקלית בזמן שסביבו עולמו מתפרק, חבריו סוחרים בסמים למחייתם ואהובתו מנאר (סמר קופטי) מבקשת להתגבר הן על הביישנות שלה והן על משפחתה השמרנית ולעלות על הבמה כדי לשיר לצד אהובה. כתבתי לעכבר העיר על ״סטרייט אאוטה לוד״, סרט שנהנתי ממנו כהוגן מסיבות שמבקר הקולנוע שבי התקשה להבין, ולא נשאיר אתכם ואתכן בלי סקירה גם כאן בסריטה.

״אני זוכר״ (Remember), יכול להישמע אף הוא כסרט ישראלי. מדובר בדרמת מתח על קשיש בשם זאב גוטמן, שחברו לבית האבות מקס רוזנבאום שולח למשימה אחרונה – למצוא ולהתנקם באיש שהרג את משפחותיהם באושוויץ לפני עשורים רבים. אלא שהסרט מתרחש בארה״ב וקנדה, ביים אותו אטום אגויאן (״המתיקות שאחרי״, ״שבויה״) על-פי תסריט ביכורים של בנג׳מין אוגוסט, ואת שני התפקידים שמניתי מאכלסים כריסטופר פלאמר (בתמונה לעיל) ומרטין לנדאו הוותיקים. הדרך הכי טובה לתאר את הסרט שמצאתי היא כשילוב ביזארי בין ״ממנטו״, ״הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם״ וגם ״זה בוודאי המקום״. ביאור לקומבינציה הזו אפשר למצוא בביקורת השנייה שלי לשבוע זה בעכבר העיר.

״הבת״ (The Daughter) לוקח אותנו לאוסטרליה, שם מבוססת העלילה, שמתחילה עם חזרתו של כריסטיאן (פול שניידר) אל עיירת הולדתו אחרי שנים בגלות ארה״ב. הוא עושה זאת לכבוד חתונת אביו (ג׳פרי ראש), הלוקח לו לאישה את מנהלת משק הבית הצעירה שלו (אנה טורב). כריסטיאן מתאחד עם חברו משכבר הימים אוליבר (יואן לסלי), שעדיין מתגורר עם אביו (סם ניל) אבל כעת כבר נשוי (למירנדה אוטו) ואב לבת (אודסה יאנג) ונמצא במקום אחר בחיים מאיך שכריסטיאן זוכר אותו. כנהוג בסרטים מסוג זה, חזרתו הביתה של בן העיירה מערערת לא רק את יסודות חייו שלו, אלא גם מציפה סודות חבויים אצל כל מי שהוא פוגש. הסרט מבוסס על מחזה של הנריק איבסן בשם ״אווז הבר״, ומי שעיבד אותו לתסריט וביים כאן לראשונה הוא השחקן סיימון סטון. עופר ינסה לעשות חסד עם הסרט המאוד פגום הזה, עליו לא הסכמתי לכתוב.

״הכל הולך״ (Just Before I Go) חגג לפני שבוע שנתיים לבכורתו בפסטיבל טרייבקה, ושנה להפצתו המסחרית בארה״ב. כך שכבר יש לו משהו במשותף עם ״כיפה אדומה״ שעלה לאקרנים בשבוע שעבר. הוא גם מתקשר לפחות בנקודת הפתיחה שלו לסרט הקודם בפוסט זה – בחור שב אל עיירת הולדתו לאחר שהוא חווה פרידה מבת זוג, מה שמוטט אותו נפשית עד כדי רצון למות. אלא שככל שהוא מבקש להתעמת עם המקום ועם האנשים שהפכו אותו למי שהוא ולטענתו הביאו אותו למצב הזה, כך הוא נגרר פנימה אל החיים שהשאיר מאחור ואולי אפילו מוצא סיבה לחיות. בתפקיד הראשי מככב שון וויליאם סקוט (לנצח סטיפלר מ״אמריקן פאי״), ועל כס הבמאית יושבת לראשונה בקריירה קורטני קוקס (לעד מוניקה מ״חברים״), כאשר על הכתיבה אחראי תסריטאי הטלוויזיה דיוויד פיבוטי. אני לא מבטיח שנכתוב על הסרט הזה, אבל אי אפשר לדעת. נסיים עם תמונה ממנו.