"מי יאהב אותי עכשיו?", סקירה

בבתי הקולנוע של תחילת אפריל 2016 מוקרנים זה לצד זה לא פחות משלושה סרטי תעודה ישראלים, "מיסטר גאגא", "פרינסס שואו" ו"מי יאהב אותי עכשיו?" לשמו התכנסנו.
אמנם הסרט השני מהמוזכרים למעלה מוצג רק במסגרת סינמטקית, אבל קשה שלא להתייחס לקבלה המבורכת של הקולנוע הדוקומנטרי בקרב מפיצי הקולנוע והקהל הרחב (עדכון: לאחר שבוע, גם "פרינסס שואו" עבר לבתי הקולנוע המסחריים של רשת סינמה סיטי). אבל יותר מכך, שניים מהסרטים האלו, "מיסטר גאגא" ו"מי יאהב אותי עכשיו?" הם מבית היוצר של האחים ברק ותומר היימן. זה אומר ששני סרטים של אותם יוצרים מוקרנים יחד באותו הזמן, דבר מה שבפני עצמו מרשים במיוחד, וסביר להניח שההצלחה הגדולה של "מיסטר גאגא" היא אחת הסיבות העיקריות מדוע רשת קולנוע לב בחרה לצאת בסמיכות גם עם הסרט החדש.
לא הייתי בטוח אם מדובר במשהו חסר תקדים, ולכן פניתי לבן אדם שהנחתי שיוכל לתת לי תשובה מהירה ומיודעת לשאלה הזו. עופר ליברגל, כמובן. הוא טוען שזה אכן מקרה נדיר בהפצה הישראלית, ששני סרטים של אותו יוצר מוקרנים במקביל מחוץ לסינמטקים, אבל לדעתו עמוס גיתאי כבר עשה זאת בעבר. שזה נשמע הגיוני. אני לא מתווכח עם עופר.

הפרויקט החדש של צמד האחים, שעובדים בקצב שעלול לגרום לראש להסתחרר, הוא סרט קולנוע שבקע מתוך הסדרה הטלוויזיונית שלהם, "משפחות". סער מעוז, גבר בשנות הארבעים שלו, שעזב את משפחתו הדתית והקיבוץ לטובת חיים בלונדון, שם גילה שהוא נשא HIV, היה אחד הגיבורים של הסדרה, וההיימנים בחרו בו כדי לטוות לו סיפור משלו ולהציגו בנפרד כסרט קולנוע.
לא ראיתי את פרקי הסדרה, אבל קל לראות מה משך את היוצרים בסיפור של מעוז. הוא חוצה יבשות, מתעסק בנושאים בוערים בחברה הישראלית והוא כולו נתמך במוטיב של אחריות אישית, משפחתית, אפילו לאומית.

גם סער וגם משפחתו המורחבת, הכוללת את אחיו ואחיותיו, כמו גם את אביו ואמו החיים בנפרד, עוברים רצף של דילמות ומשברים מעניינים מאוד, מלאים עד להתפקע במה שמוכנה "דרמה אנושית". אני בטוח שלא היה קל לברור מתוך כל האלמנטים הרבים שהמשפחה המורחבת הזו מייצרת, כדי ליצור רצף נהיר של סיפור, מבלי להתפזר.
בעיני הכוח של הסרט מופיע בדרך בה היוצרים בונים את דמויות המשנה. כמובן שמוזר להתייחס לסרט תיעודי ובמרכזו אנשים אמיתיים כמשהו ש"נבנה", אבל הרי ברור שכל שוט, כל אינסרט וכל סצנה בסרט נבחרו בקפידה על מנת לייצר איזשהו מהלך, ושום דבר לא נמצא שם סתם. ככזה, עיקר הצלחתו של "מי יאהב אותי עכשיו?" נוצר דרך מעבר בין נקודות המבט של הסרט, הדרך בה היוצרים יכולים להתל בנו בחוכמה, ולשנות את התפיסה שלנו לגבי הנמצאים על המסך.

יש לכך שלוש דוגמאות בסרט, שאפילו הוציאו ממני קריאות התפעלות מדי פעם. הראשון קשורה לאח הצעיר במשפחת מעוז. למרות שהוא נפקד מחלקו הראשון של הסרט, איפשהו לקראת האמצע המצלמה מכניסה אותו יותר ויותר לפריים. בהתחלה הוא ברקע, מביט במתרחש, אבל פתאום מקבל נוכחות רבה יותר. במפגשים המשפחתיים הוא אפילו מופיע בקלוז-אפים, חווה ובוחן את ההתנהלות של המשפחה שלו, ולכמה דקות יקרות בסרט, פתאום הופך לנקודת המבט שלנו, הצופים. פניו הענוגות ועיניו שמביעות תדהמה מההתנהלות המשפחתית, לפתע יוצקת לסרט רגישות אדירה. הנחמה היחידה בכל הקלחת הזו מגיעה ממנו, אפילו לפני שהוא פוצה את פיו. ודרכו פתאום אנחנו יכולים להבין שסער זוכה ליחס לא ראוי וקשוח מדי מהסובבים אותו. ההיימנים סוגרים את זה ברגע נהדר בו הוא מתחייב לעולם לא לנטוש את אחיו, ופתאום הכל נראה אופטימי יותר. מבחינה נראטיבית, הסרט היה מסתדר היטב גם בלעדיו, אבל הדרך בה הואמקבל את  המקום שלו, הופך להיות משמעותי מאוד.

דמות אחרת, משנית אפילו ממנו, קיבלה את הרגע הטוב ביותר בעיני של כל הסרט. מכיוון שאני רוצה לפרט עליה, אזהיר ממיני-ספויילר. זה לא פרט מידע שיפגע לכם בחוויה הכללית, אבל כן אחשוף את הפאנץ' של הסצנה הספציפית הזו. אז אם אתם מעוניינים (כפי שאני ממליץ) לחוות אותה לראשונה במהלך הצפייה, אתם מוזמנים לדלג לפסקה הבאה.
באחת הסצנות האחרונות של הסרט, יושב סער מול אחד מאחיו, זה שבהיעדרו קיבל עליו את "עול הבכורה". הוא גם המתנגד הקולני ביותר לחזרתו של סער לחיק המשפחה. סער לא לגמרי מצליח להוכיח אותו או לעמוד מולו, כנראה כי רגשות האשם שלו חזקים מדי. בכל הזמן הזה, יושבת גיסתו של סער, אשתו של האח המאוכזב, ומביטה בפנים חתומות במתרחש. הדרך בה הסצנה מתנהלת גורמת לה להחוות כמו הכוח השלילי שמניע את האח, כאילו היא זו שמטפטפת רעל לאוזנו ומסיטה אותו נגד אחיו הגולה. השתיקה שלה רועמת, מעוררת חשש. ואז, כשהעניינים נראים אבודים, היא לראשונה פוצה את פיה, פונה לבעלה ואומרת לו שהיא בכלל לא דואגת שסער יאיים על בריאות ילדיה. שמבחינתה מקומו של סער בחיק משפחתו.
זה רגע של בום שכמעט מעיף את ראשו של הצופה לאחור. מהמקום הכי פחות צפוי, לפחות על פי הסצנה הזו, באה השפיות, בא החיבוק.

הדמות השלישית שעושה את הסרט למשהו מורכב ומעניין, היא כמובן הדמות של כתרי, האבא למשפחת מעוז. צנחן כריזמטי ודומיננטי, שרוחו שוררת בכל רגע בחייו של סער, ואנו נחשפים אליה כבר בדקות הראשונות של הסרט דרך מכתב שכתב לבנו. את מה שאנחנו חווים בהתחלה כגבר ישראלי מיליטנטי ושמרן, הסרט מקלף לאט לאט ובכל סצנה וסצנה מציג פן אחר שלו. היה הרבה יותר קל לנו כצופים להתמודד רק עם חלק אחד באישיותו (כמו למשל, הטיפול הדמגוגי והמרגיז שעשו יוצרי "איימי" בדמות של אביה של הזמרת, שהפך אותו לרשע המתועב של הסרט מבלי להעניק לו מימדים נוספים), אבל "מי יאהב אותי עכשיו?" לא נותן לנו את הפריבילגיה הזו.
דרך דמות האבא אנחנו חייבים להתמודד עם העובדה שהחיים הם משהו מורכב הרבה יותר, שאנשים הם יותר מאיפיון בודד, שכל אדם נקרע עם עצמו בין פנים סותרות ומעשה אחד אינו מעיד על כל אופיו. אבא של סער הוא לעיתים המכשול, לעיתים היד המנחמת, לעיתים זו המרביצה (לא מילולית), ולעיתים הכל ביחד. בכל רגע על המסך הוא נחשף כמורכב יותר, וזה משפיע גם על כל הסרט מסביבו.

אך מעבר לכל אלו, במהלך כל הצפייה בסרט הייתה לי תחושה מאוד לא נוחה, ולאו דווקא בהכרח כזו שהיוצרים כיוונו אליה. הסיפור של מעוז, כפי שמופיע דרך הנראטיב שבנו ההיימנים (בעזרת סוללת עורכים, בראשם רון עומר, זוכה האופיר על עריכת "בית לחם"), מציב תחושה מאוד קשה של פוריטניות. כזו שהפתיעה אותי מכך שיצאה תחת ידם של היוצרים הספציפיים האלה.
בסופו של דבר, דמותו של מעוז – ועל אף שזה מובן מאליו, אבהיר שאני מתייחס לדמות כפי שהוצגה על המסך, ולא חלילה לבן אדם עצמו, על כל רגישויתיו וקסמו האישי – עוברת כמין ארכיטיפ של דמות שאנחנו מכירים מהקולנוע של לפני עשרים-ושלושים שנים, שאפשר לכנותו "הגיי העגום". זהו מישהו שנטייתו המינית דנה אותו לחיים עצובים, כך על פי הסרט, ולא רק זה, הוא אפילו הוא "הוענש" על חוסר אחריותו וימי ההוללות שלו בהדבקות באיידס, מגיפת ההומואים. המחלה הזו, על אף כל גילגוליה בראי הציבור מאז פרצה בתחילת שנות השמונים, היא בסרט עדיין עונש כמעט נוצרי, המשויך רק לקהילה הגאה. לי, ב-2016, קשה לקבל את הייצוג שלה באופן הזה.
יותר מכך, בשום שלב במהלך הסרט מעוז לא מתעמת עם דעותיהם הקדומות של אחיו, שחלקם מפחדים לתת לו לשחק עם ילדיהם מחשש לבריאותם. יכול להיות שהיוצרים יצאו מנקודת הנחה שהקהל, לפחות קהל היעד של הסרט, מגיע מהבית עם ההבנה שאיידס לא יכול לעבור כאשר דוד משחק עם אחייניו, מנשק אותם, או אפילו מדמם לידם במקרה קיצון כלשהו. אבל מכיוון שאף אחד בסרט לא מתייחס לפרטים האלו, נדמה כל הזמן שהחששות הארכאיים של המשפחה מוצדקים.
ישנו משפט אחד בודד שמגיע לקראת הסוף בו סער מתעמת עם אחיו ושואל אותו האם הוא קרא על כך באינטרנט, האם הוא קנה ספר על הנושא כדי להפטר מדעותיו החשוכות, אבל לא מקבל תשובה. אני הנחתי שזה יהיה הרגע בו סוף סוף סער יוכיח אותו – ואולי חלק מהצופים שלא שוחים בחומר – ויבהיר שהמחלה, קשה ואיומה ככל שהיא יכולה להיות, קיימת במיני שלבים שונים של בטיחות וסכנה, או שהסיכוי להדבק ממנה סתם כך הוא קלוש. אבל לא. האיידס ב"מי יאהב אותי עכשיו?" הוא האיידס של דרמות טלוויזיה מתחילת שנות התשעים. הוא פצצת זמן, עונש, שהגיבור החולה וההומו הביא על עצמו.

באופן כללי, העריכה של הסרט גרמה לי לראות את החיים ההומוסקסואלים כנהנתנים, בודדים, עם מעט מאוד נקודות של אור. הקאט הקשוח שמעביר אותנו למצעד הגאווה הלונדוני, חוסר היכולת של סער לעמוד על שלו מול משפחתו, התנועות הנשיות של חברי המקהלה הגאה כאשר ברקע מארש צבאי, החופש המסוכן שמביא הניכר אל מול העקרות הישראלית, כל אלו גרמו לי להיזכר בדרמות שראיתי בשנות התבגרותי, שגרמו לי לחשוב שכגבר גיי לעולם לא אוכל למצוא נחמה בארץ, וכל מגע מיני יתחיל ויסתיים בכי רע.
מיותר לציין שאלו התחושות והרגשות שעלו בי במהלך הצפייה, ואינן אמת מוחלטת וסביר שצופים אחרים יחוו באופן שונה. אני יכול לספר לכם רק על נקודת מבטי.

דמויות המשנה והיחס שלהן אל סער, הצליחו לפוגג מעט את ההתנגדות שלי בחלקו הראשון של הסרט בעקבות ייצוג החיים הגאים והאיידס. אך על אף הרגעים המרגשים האלו, ועריכת הדמויות שיכולה להיות בסיס לשיעורים מרתקים, נותרתי מתוסכל הסרט, כנראה כי ציפיתי למשהו פחות שמרני.