״דרך קלוברפילד 10״, סקירה

בחורה צעירה, המגולמת בידי מרי אליזבת' ווינסטד (״סקוט פילגרים נגד העולם״), עוזבת את הדירה בה היא חיה. היא אורזת תיק קטן, מותירה מאחור את טבעת הנישואין ואת חייה הקודמים ויוצאת לדרך עצמאית. את הפתיחה הזו מלווה מוזיקה מאוד מודגשת שחיבר עבור הסרט בר מק'רירי, אשר גם בונה את המימד האפי שבהחלטה לעזוב וגם מתחילה למקם את הסרט בטריטוריה של סרטי אימה.

זוהי הפתיחה של הסרט החדש ״דרך קולברפילד 10״ (Ten Cloverfield Lane) וזה גם בערך כל מה שאני יכול לספר על העלילה מבלי להיכנס לספוילרים. קהל הקוראים מתבקש להאמין לי שאחרי שתי הדקות הללו יש עוד שעה וחצי של מותחן אימה די אפקטיבי, ולאחר מכן עוד כמה דקות די איומות לסיום. אם אתם בכל זאת מעוניינים לצפות בסרט, עדיף לא לדעת מה קורה אחר כך לאותה בחורה, מול מה היא צריכה להתמודד וכו'. בפסקאות הבאות אנסה לדון קצת בסרט מבלי לגעת במרכיבי העלילה כלל, אבל כן לעמוד על היתרונות והחסרונות שלו.

מדובר בסרטו הראשון של הבמאי דן טרכטנברג, על פי תסריט של ג'וש קמפבל ומתיו סטוקן. אם השמות הללו לא אומרים לכם כלום זה רק בגלל שאתם כנראה לא ההורים שלהם. בכל מקרה, דמיאן שאזל (״וויפלאש״) צורף לצוות הכותבים על מנת לשדרג מעט את הסיפור. השמות החשובים יותר נמצאים בעמדת המפיקים – דרו גודארד ובעיקר ג'יי. ג'יי. אברהמס. שני שמות הקשורים גם לסרט הקודם אשר נוסע את השם ״קלוברפילד״, השונה מבחינת סגנון העשייה מ״דרך קלוברפליד 10״ בכל דרך אפשרית. יחד עם זאת, דומה כי הקישור של אבהרמס לפרויקט אומר עליו לא מעט – כמו לא מעט פרוייקטים הקשורים בעבודתו של האיש, גם הסרט הזה נהנה ממעטה מיסתורין טרם היציאה לאקרנים, ודומה כי הוא דוחף את הקהל לבנות סביבו תיאוריות. בנוסף, כפי שכמעט תמיד מתגלה בפרוייקטים של אברהמס, התוצאה הסופית הרבה פחות מורכבת ממה שחלק מן המעריצים נוטים לספר והלל.

אבל לא שזה אומר כי מדובר בסרט לא טוב. כמעט לכל אורכו, ״דרך קלוברפילד 10״ מספק את הסחורה בכל הנוגע למתח ובידור. הדמות הראשית, זו של הצעירה אותה תיארתי, עוזבת את עולמה הישן מאחור ולכן במהלך הסרט היא סוג של מקבילה לקהל – היא יותר כל-אדם מאשר אישיות ייחודית, ודרכה אנו צריכים לבחור. להחליט איך לפרש את המצב לתוכו נקלעה, למי להאמין ומתי, כיצד ואיך לשתף פעולה עם המצב ולהתגבר על הקושי בו היא נתונה. היא סוכנת פעולה בלבד, עם מעט מאוד עומק פסיכולוגי או ייחוד לעומת בני אדם אחרים.

מלבדה, עוד שתי דמויות לוקחות חלק מרכזי בסרט. האחת היא דמותו של אמט (ג'ון גלאגר ג'וניור, המוכר מהסדרה ״חדר החדשות״), בחור צעיר ולא מבריק במיוחד אשר דמותו מועצבת באופן בסיסי ביותר. השנייה היא דמותו של האוורד (ג'ון גודמן, המוכר מהיותו שחקן אדיר), הדמות היחידה בסרט שעובדת על כמות גדולה של ביטים ויש מאחוריה רקע מורכב, עליו אנחנו מגלים פרטים בהדרגה. גודמן מתגלה בסרט הזה פעם נוספת כשחקן בעל עוצמה ייחודית, אבל גם צד רך הצץ ברגעים מפתיעים. הוא נושא את הסרט על כפתיו הרחבות, והוא מאוד מאיים ומעורר חשש, אבל לעתים דומה כי רק עליו ניתן לסמוך.

מבחינת סוג העשייה, הסרט נבנה על סוג של סתירה. מצד אחד זהו סרט קאמרי, עם שלוש דמויות בלבד רוב הזמן (ועוד כמה דמויות אשר צצות מדי פעם לרגע קט) המושתת על היחסים בין הדמויות והפתעות הן בהתקדמות לעתיד והן בהבנת העבר. הרבה מן המתח נובע מן היחסים הדינמיים בתוך הקבוצה, אבל יש כמות מוגבלת של דינמיות, שכן רק דמות אחת מתגלה כמורכבת ממש. באופן מוזר, בתוך הסרט הקטן הזה מסתתר סרט בומבסטי למדי, אשר נוכח למשל במוזיקה אותה כבר ציינתי בפתיחה וגם ברבדים אחרים. זהו סרט שבהחלט מנסה גם להרשים את הקהל בעיצוב עולם עשיר ועיסוק במשברים אשר מתגלים כיותר מצרות של שלושה אנשים קטנים. כפי שאמרתי, רוב הזמן זה עובד לא רע.

האויב הכי גדול של הסרט הזה הוא ההצלחה שלו. עליי הסרט עבר בצורה סבירה, אבל אנשים אחרים נהנו ממנו הרבה יותר. שמעתי לא מעט דברי הלל לסרט הזה, כולל האמירה ״דבר כזה טרם ראיתי״. מול האמירות הללו אני מגרד את ראשי במבוכה ותוהה מה פספסתי. כן, הסרט מרשים לפרקים ומנסה להיות מרענן ומפתיע, אבל שום דבר בו לא הפתיע אותי ממש או הותיר אותי בהלם, וגם באמירה שלו על טבע האדם אין הרבה חדש. יש בו דמות אחת מוצלחת ועוד דמות שמוצלחת בכך שהיא אמינה למרות שאין לה הרבה מאפיינים, ודרך המפגש ביניהן יש כמה רגעים של דרמה סבירה בשילוב עם רגעי אימה טובים מאוד. מדי פעם יש גם בדיחות לא רעות. בקיצור, סרט בסדר, שחובבי מתח ואימה די יאהבו. או ממש יאהבו מסיבות שאני לא הצלחתי לגמרי להבין את טבען. זאת משום שבעיניי זה גם סרט שסובל מבוסריות מסוימת, בעיקר בתחום הבימוי. חסר בו אלמנט אחד שירשים באמת, שיקפיץ אותו לדרגה של עשייה ייחודית באמת.

ייתכן וזה מה שיוצרי הסרט קיוו לעשות בסיום. המערכה האחרונה של הסרט מתחילה נהדר, כולל כמה רגעי שיא ודימוי חזק אשר עונה על כל השאלות שנותרו פתוחות. אבל הסרט לא מסתיים עם הדימוי הזה ונמשך עוד מספר דקות עמוסות קלישאות וחורים בעלילה, כאשר כל סצנה מחלישה את הסרט יותר ויותר, עד לרגע האחרון אשר ממוטט את הסרט למחוזות של גיחוך, לפחות עבורי. למרות הסיום, אם נתייחס לסרט ככזה אשר למעשה נגמר מספר דקות לפני הסיום הממשי שלו, מדובר ביצירה מוצלחת בסך הכל, למרות הסתייגויות אלה ואחרות.