"עין בשמים", סקירה

עלילת הסרט "עין בשמים" (Eye in the Sky) מתפרשת על פני שלוש יבשות ובה גלריית דמויות כה רחבה, שהיא ממשיכה להיחשף בפנינו אפילו כשהסרט מגיע לנקודת האמצע שלו. ובכל זאת, הציר שלה הוא פשוט ומצומצם במיוחד.
סיפור הסרט מתרחש על פני פחות מעשרים וארבע שעות, והוא כולו מתרכז סביב אירוע אחד בלבד: בתוך בית בסומליה נמצאים שלושה מהאנשים המבוקשים ביותר ברשימת הטרור העולמית, רגע לפני יציאתם לפיגוע טרור רב נפגעים. המזל"ט כבר מוכן, הכוחות המיוחדים פרושים בסביבה, אבל אל מול כל אלו ניצב הנזק המשני, כלומר, האוכלוסייה האזרחית שמקיפה את המבנה, ובמיוחד ילדה קטנה אחת. רוב הדמויות בסרט כמעט ולא זזות ממיקומן, והסרט נע בין כולן כאשר הם נאלצות להפעיל שיקול דעת בזמן אמת, ולמצוא הסברים ותוקף לפקודות אותן הן נותנות.
ועם זאת, "עין בשמים" לא נתפס כדברני מדי, או טרחני באופן מוחלט. הוא נהנה מקצב טוב ודינמיקה מעניינת בין הדמויות ותפישת העולם שלהם, מה שגם נשען על כמה הופעות ראויות של השחקנים. זה היה יכול להיות סרט מהודק, ואפילו עוצר נשימה לעיתים, אילולא היה פוסע בכמה מלכודות שטמן לעצמו, ולא לגמרי הצליח לצאת מהן בשלום.

אני מתייחס ל"סרט" באופן כללי, כי אינני יודע האם המהמורות הן כאלו שהותיר אחריו התסריטאי גאי היברט, או כאלה שפספס בעיוורונו הבמאי גאווין הוד. אבל גם בלי אצבע מאשימה, קל לזהות את הרגעים בסרט שמחלישים אותו מאוד, ואלו שמעידים על כך שיש בו דברים רבים להעריך, והיו יכולים להיות מחוזקים על ידי בחירות מעט אחרות.

הסרט נפתח במבט על שגרת חייה של משפחה סומלית, הכוללת ילדה קטנה וחמודה להפליא, אביה המשמש כטכנאי ואיש מקצוע לעת מצוא, ולאימה שאופה לחמים ושולחת אותה כדי למכור אותם בסמוך לשוק. הסיקוונס הקצר הזה כבר מעורר סימני אזהרה מהבהבים, כאשר המתיקות הכללית בה הוא שורה מביא אותנו למקומות מוכרים ודידקטיים למדי. יש בו מידה רבה של מניפולטיביות, והציניקנים שבנינו יבינו במהרה שהצבעים בהם מוצגת לנו המשפחה הזו, על הילדה החמודה והתמימה, אביה טוב הלב ואימה העמלה, הם כלי תסריטאי בלבד, לא חלילה דמויות בעלות עומק אנושי.
בסוף הסיקוונס הזה, אנחנו מקבלים מבט עילי של הכפר, ומבינים שהמקום נמצא תחת השגחה הרחק למעלה בשמיים, ושהאידיליאה המשפחתית הזו נמצאת במרכזה של מטרה צבאית.

עם זאת, רצף הסצנות שמגיע אחריו, זה שחושף לנו את הפיונים המשמעותיים במשחק, דווקא משפר את ההרגשה הכללית. הלן מירן מופיעה כקולונל בריטי אשר שמה לעצמה כמטרה לתפוס זוג מפעילי חוליית טרור התאבדות, ארון פול ופיבי פוקס הם טייסי מזל"ט אמריקאיים אשר אחראים על התצפית (את המפקד שלהם מגלם במאי הסרט, הוד), אבי וואימה והמועמד לאוסקר ברקהאד עבדי ("קפטן פיליפס") הם שתולים בשטח, ובעיקר בולט לאלו המחוברים לחדשות השחקן האהוב אלן ריקמן ("מת לחיות", "רובין הוד: נסיך הגנבים"), שנפטר זה אך לפני כמה שבועות והותיר אותנו עצובים במיוחד, המוביל קבוצת דיפלומטים בריטיים המגולמים על ידי ג'רמי נורת'הם, מוניקה דולן וריצ'רד מקייב.
אלו הופעותיהם של כל המוזכרים, ועוד כמה שמגבים אותם, אשר יוצקים לסרט את המתח וההזדהות של הצופה, ומשאירים אותנו ברמת עניין סבירה.

השאלה שמעלה הסרט אכן מעניינת וראויה לדיון, האם חייה של ילדה אחת שקול לחיי עשרות אחרים שרק עלולים למצוא את מותם אם לא תוקרב? אבל למרבה הצער, שאלה מעניינת איננה ערובה לסרט מעניין, ובזמן ש"עין בשמים", כאמור, מחזיק את ראשו מעל המים רוב הזמן, קשה להתחמק מהתחושה שאנחנו נמצאים במרכזו של שיעור חברה, בו התלמידים מקבלים קלפים עליהם כתובה נקודת מבט כלשהי, והם צריכים להגן עליה בכל מחיר. הרי על פני קצת יותר משעה וחצי, ישנו סיכוי קלוש מאוד שהטיעונים לא יחזרו על עצמם שוב ושוב, ויתישו את עצמם באיזשהו שלב.
כדי לנסות להתחמק מכך, העמיס הסרט עוד ועוד קשיים שנחשפים ככל שהעלילה מתקדמת. בין אם זו עוד דמות שמצטרפת ומנענעת את מגדל הקלפים, ובין אם זו סוללה חלשה של אחד ממתקני הבילוש. בפעמים הראשונות זה עוד עובר בסדר, אבל ככל שהסרט מתקדם ולא לגמרי מצדיק את האורך שנקבע לו, התעלולים התסריטאים האלה נראים מודבקים בכוח וגורמים לסרט לאבד מהריאליזם שלו. כל הזמן הזה "עין בשמים" חוזר חזרה אל אותה ילדה מקסימה, בכיסוי ראש אדום המשווה לה מראה של כיפה אדומה במקרה הטוב, או של הילדה בשמלה האדומה מ"רשימת שינדלר" במקרה הרע. זה בעיקר מה שחושף את הסרט בערוותו כסיפור מוסר ותו לא, ובמניפולציות שלו.

אבל באופן שפחות מאפיין סרטים שכאלו, ככל שהסרט מתקדם נדמה שהיוצרים שמאחוריו הולכים ותופסים את עמדתם שלהם. למרבה ההפתעה, לא מדובר דווקא במקום ההומני ביותר.
אפשר לחוש את זה בשלבים הראשונים של הצגת הדמויות וברגע שטבעת החנק מתהדקת סביבם. בזמן שלובשי המדים אמנם מוכווני מטרה אך בו בזמן מצליחים גם לראות לנגד עיניהם את היתרונות והחסרונות, וממהרים לתת מענה ראוי, כך כל הפוליטקאים בסרט מוצגים באור המגוחך ביותר, כזה שלעיתים משווה לסרט הרגשה של פארסה. השרים הבריטים לא מסוגלים להגיע להחלטה אחת מבלי להתייעץ בזה שמעליהם, כאשר אחד מהם בכלל סובל מקלקול קיבה ומבלה את רוב זמנו על המסך בחלוק, שמא יאלץ לברוח לתא השירותים הקרוב. וזה עוד טוב לעומת עמיתיהם האמריקאים, שממש מקפצים מכסאם למחשבה שמלאך המוות מחכה מעבר לפינה. הם לא מהססים לרגע לפני שהם מבטלים חיי אדם בהחלטה נחרצת ונטולת דילמות.

אתוודה ואומר שבמהלך הצפייה התנגדתי לזה. מעבר לחוסר האחידות התסריטאי שנע בין הדילמות של לובשי המדים, לבין הסאטירה שמגולמת על ידי הדיפלומטים משני צידי האוקינוס האלטנטי, היה בי משהו שסרב להתמסר להאדרה של אלו המייצגים מלחמה, לא משנה שטיעוניהם מספקים תשובות סבירות חלק מהזמן.
לעומת זאת, כשהרהרתי עליו לאחר הצפייה בו, פתאום גיליתי שעל אף עמדותיי האישיות, אני נוטה להעריך את הבחירה הזו. הרי אני מספר פעמים התלוננתי על אנשי קולנוע שבסרטיהם מסרבים לנקוט עמדה, ומנסים להציג "תמונה מציאותית", דבר מה שבעיני תמיד נידון לכישלון ומייצר יצירות פרווה ששואפות לפייס בן כולם. אני לחלוטין מכיר בעובדה שהדברים תמיד מורכבים יותר ממה שהם נראים, ולכל יוצר יש את הזכות לנוע בין נקודות מבט שונות ולנסות להציגן, אבל דווקא הבמאים והתסריטאים שבסופו של דבר הולכים אחרי צו ליבם, זוכים אצלי לכבוד גדול יותר, גם אם דעתם שונה משלי.
ככזה, פתאום התחלתי להעריך את מה ש"עין בשמים" מנסה לעשות, אפילו שהוא יורה לעצמו ברגל כאשר הוא מניח משפטי סיום דידקטיים בפיה של דמותו של ריקמן.

גאווין הוד וגאי היברט רקחו יחד סרט מושלם בשביל קצינות חינוך בצבא, שיוכלו לחלק שאלונים לחיילים לפני הצפייה ולנסות לעורר דיון עם אלו שהצליחו להישאר ערים בתוך הכיתה הממוזגת. בשביל צופי הקולנוע זה יכול להיות מסע מעט טרחני, ועדיין כזה עם כמה סצנות חזקות ושחקנים טובים, ובהחלט לא משהו שצריך להימנע ממנו בכל מחיר. ובכלל, מדובר באחד התפקידים האחרונים של אלן ריקמן עליו השלום, ואיזו אנחת רווחה היא שמדובר בהופעה מצוינת, שמכבדת את פועלו ואת זכרו.