״אנומליסה״, ניתוח

שלושה דברים שאתם צריכים לדעת על ״אנומליסה״ לפני הצפייה:

1. זה אמנם סרט אנימציה, אבל הוא מיועד למבוגרים בלבד. ברצינות, אל תקחו ילדים לסרט – הם לא יהנו ממנו, והוא גם כולל דיון מפורש מאוד במין.

2. את הסרט כתב וביים, ביחד עם האנימטור דיוק ג'ונסון, צ'ארלי קאופמן, היוצר של ״סינקדוכה ניו יורק״ וגם התסריטאי של ״שמש נצחית בראש צלול״, ״להיות ג'ון מלקוביץ'״, ״אדפטיישן״ ועוד. אם אתם לא אוהבים אותו, אל תלכו. אם אהבתם סרט כשלהו בו הוא היה מעורב, אל תחמיצו. עוד פרט טכני: התסריט לסרט הוא עיבוד די ישיר ל"מחזה קולי" שכתב קאופמן לפרויקט של המלחין קרטר בורוול לפני עשור. המחזה הועלה פעם אחת בלבד, כאשר התזמורת של בורוול מנגנת על במה לצד שלושת השחקנים, שמקריאים את הטקסט מדף בלי מחוות פיזיות. ג'ונסון החליט שזה נושא מספיק טוב לסרט, והשניים פנו לגיוס כספים באינטרנט אחרי שנים בהם קאופמן לא הצליח למצוא מימון לפרוייקטים שלו.

3. וזהו. עדיף לחוות את הסרט הזה  בלי לדעת עליו ולו פרט נוסף, אפילו לא כמה אנשים מדבבים אותו. אם בכל זאת אתם רוצים עוד קצת פרטים, יש את הטקסט של אורון. הניתוח שלי, אשר יתחיל בפסקה הבאה, מיועד לאנשים שכבר ראו את הסרט והוא כולל הרבה מאוד ספוילרים. אז פשוט תראו את הסרט (בלי ילדים! למרות שזה בובות) וחיזרו לקרוא.

ראשית, ניתן לקרוא את בסיס הסרט כתיאור של הפרעה נפשית מאוד נדירה בשם תסמונת פרגולי – מצב בו אדם משוכנע כי כל הסובבים אותו הם למעשה אדם אחד שהוא מכיר, אשר שב ולובש זהויות של אנשים שונים. הסרט מתרחש במלון הנושא את שם התסמונת ומתאר מצב מוקצן שלה, או וריאציה של קאופמן על התופעה. ניתן להסביר כל פעולה של הגיבור, מייקל סטון, כנובעת מן התופעה. אבל ברמה העמוקה יותר, הסרט עוסק במערכות יחסים בין בני אדם באופן כללי ומקרה הקיצון של הגיבור מאפשר לנו לראות תהליכים אשר עוברים גם על מי שלא לוקה בהפרעה המדוברת, הן לחיוב והן לשלילה. הצופה יכול להזדהות עם הגיבור כי הוא חווה, גם אם בדרך מעוותת, רגשות מוכרים – תחושת זרות לסביבה ולאורח החיים הנבחר, תחושה של רדידות מחוסר הייחוד של הנופש בעידן המודרני, והרגע המופלא בו פוגשים אדם אשר נראה מסיבה שקשה לשים עליה את אצבע שונה מיתר האנשים, אדם אשר נוצר במיוחד בשביל מי שרואה אותו. הסרט מראה היטב את הקסם של רגע ההתאהבות וגם את הפער בין הרגע הזה למציאות אשר צריכה לכלול גם רגעים עוקבים, גם הכרה של הצדדים הפחות צפויים באותו אדם. וההתפכחות מאשליית ההתאהבות הופכת כל מגע עם יתר העולם בכלל והעולם האנושי בפרט לכואב יותר. מכיוון שמייקל כבר חווה מספר אכזבות מן השגרה אשר מלווה את פרץ הגילוי של האהבה, הוא מתחיל את הסרט במצב של שברון לב, של חוסר יכולת לתקשר עם העולם או לחוות כל דבר בלי פילטר של כאב וניכור.

מובן כי הדבר האירוני לגבי המצב הנפשי של מייקל, הוא המקצוע שלו – שירות לקוחות, ובאופן ספציפי לימוד אנשים בתחום כיצד להקשיב לצרכי הלקוח ולראות בו אדם יוצא דופן. למעשה, הדרך בה הוא חווה את העולם בפועל התדרדרה להיות ההיפך מן האני-מאמין הערכי והמקצועי שלו, דבר אשר רק מקצין את תחושות הכאב והזרות. וכיצד אדם אשר כל שנייה של קיום מזכירה לו כמה הוא אינו מצליח להתחבר עוד לתיאוריה אשר בנתה אותו, וממשיכה לפרנס אותו, לא ירגיש זעם על כל הסביבה? בייחוד כשהדבר כבר נמשך על פני שנים רבות. דומה כי הזרות לעולם, בין אם עקב תסמונות פרגולי או סתם עקב חוסר יכולת להתחבר לזולת, הקצינה את השקפת העולם המקצועית של מייקל. הכנס אליו הוזמן, כנראה אחד משורה של כנסים בהם הוא אורח הכבוד, מסמל סוג של נקודות שבירה. בייחוד כשהכנס כולל עוד סיפור אהבה אשר מסתיים כמו הדרך שכל סיפור אהבה של מי שאינו מצליח לעכל פגמים בבת זוגו יסתיים. מדובר גם בסוג של דואליות תמידית – הוא פיתח תפיסה של שירות לקוחות ומציאת הייחוד בכל אדם גם כתגובת נגד לאופן בו הוא חווה את העולם, בו לאף אדם אחר אין ייחוד, לפחות לא לאורך זמן. הניגוד בין האידיאות שלו לעולם המציאות קורע אותו מפנים. בגלל שהמציאות שהוא חווה רחוקה מאוד מאיך שהוא רוצה לחוות את העולם, הוא כבר כמעט ואינו חווה דבר כמשהו "אמיתי". במידה רבה הוא חושד כי ייתכן והכל הינו רק ייצוג כוזב.

על כן, השימוש באנימצת בובות תואם את רוח הסרט. אמנם בחירה בטכניקה זו נעשתה מכמה סיבות, אבל היא גם מתחברת לתמטיקה – מכיוון שהגיבור לא חווה את החיים בהכרח כדבר ריאלי, עצם חוויות הקיום שלו מעורערת והכל מסביב נראה לו מהונדס. כולם חוץ ממנו הם בעלי אותו מראה דל, ואפילו אותו קול. הוא לא מסוגל להבדיל בין אדם לאדם גם בגלל שכולם כבולים במידה מסוימת לכללים המקובלים בחברה, אשר גוברים במידה רבה על כל אינסטינקט טבעי, וגם מייקל עצמו נאלץ לפעול לפי אותם כללים. לכן כולם אינם מקבלים ייצוג של בשר ודם, אלא רק של בובות הנעות באופן הדומה לבני אדם. הגיבור חושש כי גם הוא עצמו יאבד את זהותו האינדבידואלית, דבר הבא לידי ביטוי באותם הקטעים בסרט בהם דמותו מתפרקת, כלומר נשמט הכיסוי ורואים את החלק הפנימי של הבובה. יחד עם זאת, הסרט אנושי מאוד, ודרך הזרות נוגעים קאופמן וג'ונסון ברגשות שהם גם ייחודים וגם מתכתבים עם החוויות האישיות של קהל הצופים.

הסרט צמוד לתודעה של מייקל באופן מובהק, מה שבא לידי ביטוי דרך כל בחירה אמונתית. על מנת להמחיש את התסמונת ואת ייחודה של ליסה, כל יתר הדמויות פרט למייקל וליסה מורכבות מבובה בעלת אותו קול ואותו מראה פנים. למרות זאת, מייקל הוא לא הדמות היחידה אשר מצליחה לרגש בסרט. הוא אולי כבר לא מסוגל לראות את האינדבידואל בכל בן אדם, אבל קאופמן כן כותב כל אדם כמי שנושא עימו כאב פרטי, כולל אנשים אשר מופיעים רק לרגע קט (למעשה רוב הדמויות בסרט). אחת מן הדוגמאות היפות ביותר הינה האדם היושב ליד מייקל במטוס בפתיחת הסרט. בגלל פחד הוא מחזיק את ידו של מייקל בנחיתה, אבל לא עוזב גם אחריה. מדובר לא רק בפחד מפני הטיסה, אלא בכמיהה למגע אנושי בשילוב עם געגועים של הנוסע לאשתו, אשר מנסה לקבל תחושת ביטחון, תחושה של משהו מוכר, גם אם הדבר כרוח במגע פיזי ממושך עם זר. דומה כי הרתיעה של מייקל מן המגע (גם אם הוא אומר שבזמן הנחיתה זה בסדר) נובעת מאותן תחושות בדיוק, רק שאצלו הן באות לידי ביטוי בדרך אחרת. במקום לנסות לקיים מגע עם הסביבה הזרה ולהפוך אותה למוכרת, כל דבר המקיף אותו הופך לזר ומנוכר, כי הוא לא מסוגל לראות את הדבר הייחודי בו. הוא הופך להיות חלק מן האיום שבשגרה, שברדידות של הקודים התרבותיים. במידה רבה, כל החברה היא אכן אותו אדם, אותה יישות אשר אינה מסוגלת לתת למייקל את המגע לו הוא זקוק, את הטוהר שהוא דורש מן הקיום, את התחושה כי יש דבר מה נשגב יותר וניתן ליצור עמו קשר.

נסיעת המונית למלון משמשת ככלי נוסף לבניית הניתוק של מייקל מן העולם, אבל גם מספקת אינפרמציה חשובה על מייקל: הוא בריטי שחי בארה"ב, מעשן, נמצא בעיר רק ליום אחד. מן הנהג אנו לומדים בפעם הראשונה וממש לא האחרונה בסרט על שתי האטרקציות התיירותיות היחסיות של העיר סינסנטי, בה מתרחש הסרט: גן החיות ורוטב הצ'ילי (כיום אלו באמת הדברים הכי מעניינים לתייר בעיר). סינסנטי מתפקדת בסרט כעיר גדולה כל-אמריקאית, אבל לא באמת גדולה או חשובה. מסוג המקומות שאף אמריקאי לא יבקר בהם שלא מתוך הכרח. אבל מדובר גם במקום ייחודי, בטח בעבור מי שגר בו, אבל מייקל כבר לא מסוגל לראות את הייחוד הזה, אפילו שהוא גר ברחוב בעבר. הוא בעיקר רואה את המקום כנחות תרבותית, מול התרבות הגבוהה שהוא שואף שתהיה כביכול חלק מחייו, דבר אשר מתבטא בזמזום האופרה "לאקמה" של דליב. אולם, דווקא הזמזום הזה מדגיש עבורו את הפער בין התרבות הגבוהה לתרבות ההמונים – הנהג מזהה את הנעימה של חברת התעופה בריטיש ארווייז (זיהוי נכון). דווקא דרך הזיהוי הזה, הנהג מזהה גם פרט נכון – מייקל הוא בריטי במקור (מדבב אותו דייויד תיוליס). סוג של אי-הבנה אשר במקרה מעלה פרט אמיתי, דבר המראה גם על כוחם של צירופי מקרים בסרט אך גם על חוסר יכולתו של מייקל להתפשר ולקבל, בשלב זה של חייו, את עמדת האדם עימו הוא משוחח.

למעשה, בניגוד למקצועו, מייקל איבד את היכולת לקרוא את נימת הקול של אנשים, תולדה של הניכור מן העולם ושל היעדר היכולת לאתר קולות יוצאי דופן. בגלל חוסר היכולת לזהות נימות של קול, נוצרת אי-ההבנה המהותית יותר בסצנה של הנסיעה במונית – לו היה מייקל קשוב יותר לניואנסים, הוא היה מבין מיד כי חנות ה"צעצועים" עליה הוא לומד לא מוכרת דברים המיועדים לילדים. לאי-הבנה זו יש גם מימד ארס-פואטי, שכן הבלבול בין חנות סקס לחנות צעצועי ילדים מקבילה במידה מסוימת לבלבול אשר הסרט עלול לייצר עקב היותו של אנימיציה המיועד למבוגרים בלבד. בנוסף, הסצנה מבססת את מייקל כבן אדם מתנשא. יש בו מימד של יוהרה בריטית ולמרות שהוא מנסה לא להראות זאת, סינסנטי לא ממש מרשימה אותו בתור עיר, למרות שגן-החיות בה הוא אכן אחד מן הנודעים בארה"ב.

המלון בו מתרחש רוב הסרט קרוי על של התסמונת בה לוקה הגיבור, אבל הוא ממלא מגוון רחב של פונקציות. בין היתר, המלון הינו סוג של ממלכה נפרדת עבור מייקל, שכן בו מתקיים הכנס שבו הוא אורח הכבוד, ולכן זהו מקום נדיר בו הרבה אנשים מזהים את מייקל, מעריכים אותו. הוא צריך לשמור על חזות מכובדת ואדיבה, כפי שהוא מתיימר לייצג. מובן כי ברמה מסוימת הוא חושד כי כל האנשים בכל מקרה מזהים אותו כי כולם אחד אשר משחק עם זהותו, אבל מייקל באף שלב אינו בטוח האם ההזייה שלו אמיתית, דבר אשר רק מגביר את התסכול מהמצב בו הוא שרוי. מלבד העיניים הבוחנות של שאר באי הכנס אשר אומרים את שמו (בקול היחיד שהוא מסוגל לשמוע, כאשר יתר המילים שנאמרות מבודדות) הוא גם מתנהל בהתאם לכללי טקס ההתנהגות בחברה מול האנשים אשר משרתים אותו. אלה הם צוות העובדים של המלון, שאת המסירות שלהם הוא מוצא מעיקה. מדובר בנחמדות מהונדסת, אשר מתנהלת לפי כללי טקס – בקשת טיפ מבלי להשתמש במילים, הסבר על הפרטים הכי באנליים בחדר ועל השירות. האדיבות האנושית הפכה בעולם המודרני לדרישה מן העובדים ומייקל מחפש מגע אנושי מסוג אחר, גם בגלל שהספר שהוא כתב מועדד בדיוק סוג כזה של נתינת שירות.

חוסר היכולת לתקשר עם הסביבה והבדידות של שהות במלון, שהוא מצד אחד זר ומאידך דומה להרבה מאוד מלונות אחרים, מובא בסרט במספר דרכים. המכניות של הזדמנת שירות החדרים, בו ישנה חזרה על כל פרט, גורמת לארוחה להיראות כמו שילוב של התאמה אישית ותכנון-על, בדיוק הדברים מהם סובל הגיבור. בחיפוש שלו אחר אינטימיות רגשית הוא מוצא עצמו מציץ לאדם זר ברגע אוננות, רגע אשר הופך אותו לפולש לפרטיות כפי שהוא חש שפולשים לפרטיות שלו. אבל זהו גם רגע שמציג אקט מיני של אדם עם עצמו, אירוע אשר לכאורה מפר את מה שמייקל שואף אליו – מגע כן עם יישות אחרת, אהבה אשר מבוססת על חיבור לאחר ולא על רצון לעינוג עצמי.

הטלוויזיה של המלון מפגינה היבט נוסף של חוסר החיבור לעולם. מלבד ההסבר על הוראות לפעולה בשעת חירום, כל מה שמשודר בטלוויזיה הוא משהו שמייקל לא מסוגל להנות ממנו, כולל שידור חוזר של ״סיינפלד״ או הסרט הקלאסי ״האיש שלי גודפרי״ (My Man Godfrey). מדובר בקומדיה רומנטית המציגה שילוב של סיפור אהבה בו יש הבנה פלאית בין שני אנשים, ודמות אשר שונה ממה שהיא נראית. גודפרי נראה כמו קבצן, "איש נשכח" (ביטוי לעניים בתקופת המשבר הכלכלי), אבל מתגלה כג'נטלמן בעל עבר במעמד הגבוה ובעיקר כאיש מסור לזולת. בסופו של דבר הוא משנה את הדרך בה הבחורה העשירה מסתכלת על העולם. הסצנה הספיציפית אשר נצפית בטלוויזיה גם מציגה רגע של פעולה בניגוד לכללי ההגיון, טירוף אשר אפיין את קומדיות הסקרובול, ז'אנר פרוע ש״האיש שלי גודפרי״ הוא מייצג מובהק שלו. אבל הטירוף זה מוצג דרך קולו של טום נונאן, כלומר גם הוא עובר דרך הפילטר של השגרה והעדר הייחוד.

רגע מעיק במיוחד עבור מייקל הוא השיחה הביתה. לכאורה, שיחה אשר אמורה לנבוע ממקום של רגש, אך בפועל שיחה אשר נובעת מתוך מקרה נוסף של קונבנציה חברתית. שמירה על קשר אוהב עם האישה והבן, כאשר דומה כי הטקסט אשר נאמר לאישה במהלך השיחה תוכנן מראש, על ידי שני הצדדים. רק הילד מדבר לכאורה בלהט לא צפוי, אך גם כן בקול הזהה לכולם. מייקל משקר ואומר שטוב לשמוע אותו, כי הוא מבדיל אותו מיתר הקולות רק בגלל תוכן הדברים. גם הילד שעל פניו הוא צאצא של מייקל נראה ונשמע כמו זרים, כשותף לכל יתר האנושות אשר פשוט מתנהגת בדרך שונה מן הסובייקט, ודורשת ממנו להתנהג בדרך מסוימת. מייקל בו זמנית עייף ונואש מהשמירה על כללי ההתנהגות אך מפחד לשבור אותם.

יותר מכל, הוא מפחד מן הדברים אליהם הוא כמהה, כי הוא יודע שייתכן והם יתגלו כאכזבה נוספת. למרות זאת, התקווה לכך שהאקסית שלו, בלה, תשוב ותקבל את הגוון הייחודי מדרבן עימו לייצר עימה קשר, ברגע בו הוא מוצא את עצמו בעיר שלה. לכן הוא עימה קשר, תחילה בשיחת טלפון ואחריה במפגש בבר של המלון. שתי הסצנות אלו מרוממות את הסרט בעיניי, ומהוות חלק מהותי בשלד הרגשי שלו, הן לגבי דמותו של מייקל והן לגבי ההבנה כי ההפרעה שלו פוגעת באחרים לא פחות, ואולי אף יותר, מן הדרך בה היא פוגעת בו. גם את בלה מייקל ראה ושמע בקול שונה בעבר ולכן התחייב כלפיה, עד לרגע בו פגמים בהתנהגות שלה, או רק התרגלות לשהות במחיצתה, גרמו למייקל לשוב ולראות בה אחת מן ההמון, דרך הסתכלות אותה הוא פושט לא מסוגל לשאת. לכן, הוא שבר את לבה בלי הסבר נראה לעין. הוא עדיין זוכר את הייחוד שמצא בה בעבר ואולי מקווה כי יוכל למצוא בה שוב ייחוד דומה, אולי בחלוף הזמן היא קיבלה שוב את אישיותה העצמאית. אבל הוא לא מסוגל להבין מדוע השתנתה הדרך בה הוא רואה אותה, ולכן גם לא מסוגל להבין אותה ואת רגשותיו.

אולם, הדבר שכואב יותר במפגש המחודש עם בלה, הוא שבעוד מייקל התאושש, התקדם בחיים ומצא אהבה חדשה (לכאורה, אך בשלב מאוחר יותר גם זו כבתה), בלה נותרה תקועה במערכת יחסים אשר היא לא מסוגלת להבין מדוע הסתיימה, מדוע מייקל נטש אותה כה בגסות. דומה כי החיים שלה בעשור שחלף נותרו רדופים בידי האהבה שמייקל העניק לה והדרך בה הוא עזב. היא איבדה לא מעט מן הדרך בה חוותה את העולם בעקבות הקשר, והמפגש המחודש עם מייקל לא פותח אצלה פצעים חדשים, אלא זורה מלח על פצעים פתוחים ומצביע על כשלון החיים שלה. מייקל, אשר בכל זאת רוצה לעזור לה ולהבין אותה, רק הופך את המצב לגרוע יותר. הוא סבור כי אולי ניתן לחדש בדרך כלשהי את הקשר. לא מסוגל לראות עד כמה אומללה הפכה בלה, עד כמה לו יש חלק מהותי באותה אומללות. אבל הוא כבר אינו מסוגל לראות אותה כיישות יוצאת דופן, לא מסוגל אפילו לזהות אותה, שלא לדבר על לקרוא נכון את האינטונציות של קולה. אבל המפגש בעיקר מדגיש לנו הבנה מהותית לגבי דמותו של מייקל – למרות שאנחנו מבינים את הרגשות שלו, הוא לא ממש בן אדם שהיינו רוצים לשהות בחברתו במשך פרק זמן ארוך. או כפי שבלה הייתה מנסחת זו, הוא חתיכת בן זונה מזויין. אבל גם למאנייקים יש את הסיבות שלהם, את הכאב האינסופי העצור בתוכם. קאופמן, ולא בפעם הראשונה, מראה את היופי שבכאב האנושי דרך דמות מאוד לא נחמדה.

סצנת הביקור בחנות לאביזרי מין כוללת בתוכה משמעות נוספות, פרט לזו אליה כבר התייחסתי. מעבר למבוכה בחוסר ההתאמה, מייקל בוחר בפריט הכי יוצא דופן בחנות, בדבר היחיד שאת תפקודו הוא לא יכול להבין. הוא מחפש, גם בבחירת הצעצוע, את האנומליה, את מה שהוא טרם זכה להכיר או לחוות. הוא בוחר בדבר המגיע מתרבות רחוקה, בתקווה קלושה שזה יכול להיות גם מתנה לבנו, למרות או אולי בגלל חוסר הפרקטיות שבדבר.

רגע זיהוי קולה הייחודי של ליסה אינו הגיוני (הוא שומע אותו בתוך חדר השירותים ממרחק רב), מפני שהוא מתאר רגע לא הגיוני אשר מתרחש בחיים של לא מעט בני אדם – רגע של התאהבות באדם אחר. מטבעה, ההתאהבות היא דבר לא רציונלי, היא דבר אשר שובר את כל הכללים המקובלים, אך בצורה אשר אינה נחשבת לבעייתית, אלא ליפה. מייקל מזהה בליסה לא רק קול החורג מן השגרה המכבידה, אלא אינדבידואל בו הוא מעריץ כל דבר, אליו הוא רוצה להתחבר. מבחינתו, ליסה היא הדבר המסעיר ביותר שקיים בעולם והוא לא רוצה שרגע ההיכרות הראשונית עימה אי פעם יסתיים. לזרוק את כל חייו עבורה נראה לו דבר הגיוני לחלוטין והסרט מצליח לנמק היטב תחושה זו, משום שזו כוחה של התאהבות.

ליסה בכוונה מעוצבת באופן שלא יסעיר אף אחד חוץ ממייקל, לפחות לא במפגש הראשון. יתרה מכך, היא נבנית בדיוק כדמות שמייקל היה בז לה, אם לא היה מאוהב בה. הסרט עושה זאת על מנת להקצין את התחושה כי ההתאהבות מטבעה מנוגדת להיגיון. לא רק שליסה סובלת מביטחון עצמי נמוך ביחס לסביבה בכלל ולחברתה אמילי בפרט, התיאור שלה של שגרת חייה ושל המוזיקה אותה היא אוהבת בכוונה אינו מסעיר, ובמידה רבה רחוק מן השאיפות האינטלקטואליות שאולי יש למייקל, אשר לפי תחילת הסרט הוא חובב אופרה ולא מעריץ של סינדי לאופר. הסרט מעביר את ליסה דרך מבע משולב – מצד אחד דרך העיניים המעריצות של מייקל, ומצד שני דרך הביטחון העצמי הנמוך של ליסה עצמה. הקול שלה מועבר דרך החשיבה של מייקל, כולל רגע השירה הנהדר של ג'ניפר ג'ייסון לי, אשר מוצאת פיוט ועוצמה בלהיט פופ אשר דומני כי רוב הקהל של הסרט מוצא אותו בנאלי, לפחות עד לרגע בו היא מבצעת אותו. ייתכן ובעולם הריאליסטי של הסרט ליסה מזייפת או שרה בקול שאינו ערב, אבל דרך התודעה של מייקל אנו שומעים את היופי בהתגלמותו.

בו בזמן, אנו גם לומדים על ההבדלים אשר מפרידים ביניהם בסופו של דבר, גם אם אחרי פרק זמן ארוך יותר מן היום הבודד בו מתרחשת עלילת הסרט. מדובר בהבדלים בהעדפות התרבותיות ותחומי העניין, הדיבור השונה בין אוהיו הקטנה לבין איש העולם הגדול, הטוטאליות של מייקל באהבה לעומת ליסה אשר מופתעת לטובה מכך שהיא מעוררת עניין, ובשלב זה של חייה מכונה להסתפק במועט. מבחינה רציונלית, זהו זיווג אשר נועד לכישלון, אבל מה לרציונליות ולאהבה. האופן בו ליסה אוכלת יכול להיות נסלח, או אפילו חמוד ושובה לב עבור לא מעט אנשים, אבל עבור מייקל מדובר בהפרעה אשר הוא לא מסוגל לעכל, קטנה ככל שתהיה.

ליסה אולי מעוצבת כבחורה פשוטה וחסרת ביטחון, אבל היא כן אישה ייחודית ומרתקת. אישה שראויה לאהבה לטווח ארוך, גם אם מייקל אינו הגבר המתאים להעניק לה סוג כזה של מערכת יחסים. ליסה, כפי שאומר מייקל בנאום שלו, חשובה משום שכל אדם הוא יוצא דופן, חכם ונפלא באופן ייחודי, שיכול להיות שובה לב, באופן שיספיק ללילה אחד או לפרק זמן ארוך יותר. גם ליסה, אשר רואה בעצמה נחותה לעומת חברתה הטובה אמילי. אמילי היא עבור ליסה גם מנטורית, גם חברה טובה, וגם סוג של גיבורה שאת ההרעצה אליה ליסה תצטרך לשבור מתישהו. ההתבטלות הזו בפני אדם קרוב תורמת לדימוי העצמי הנמוך שלה ולרזומה הרומנטי העגום שהיא מציגה בפני מייקל. טבעי להעריץ אדם כמו מייקל סטון, אשר בכל תרחיש ריאלי לא היה אמור לבוא במגע של יותר מלחיצת יד עם ליסה, ומסוכן להיות תלויה כל כך במישהי שמהווה חלק בלתי נפרד מן השגרה. בכך מתבטאת התרומה הגדולה ביותר של מייקל לליסה – הוא העניק לה ניצחון על פני אמילי, ועוד בזירה משמעותית. אמילי חיזרה באגרסיביות אחרי מייקל, אך הוא בכל זאת העדיף את חברתה הצנועה, אולי גם מפני שליסה אינה מורגלת בכללים של משחקי החיזור.

זוהי גם הסיבה שליסה היא אנומליה בחייו של מייקל, גם מעבר ללילה הבודד בו היה מוקסם ממנה. בניגוד לכל מערכות היחסים האחרות שלו המוצגות בסרט, הנפילה של מייקל מן ההתאהבות לא הובילה לפגיעה קשה בליסה. בסופו של דבר, היא קיבלה ממנו לא פחות מאשר נתנה. בעוד חייה של בלה הפכו לגיהנום בעקבות עזיבת מייקל, ודומה כי חיי אשתו של מייקל ילכו בנתיב דומה, ליסה אולי יוצאת עם טעם של החמצה מן הקשר, אבל נמצאת במקום טוב יותר לעומת המקום בו התחילה את הסרט. סצנת המין ביניהם אינה רק השיג טכני מרשים, היא גם אולי סצנת המין הכי יפה שראיתי. סצנה שדווקא בגלל הבובות לא מרגישה נצלנית ומשלבת בתוכה אמינות, וגם בנייה של מערכת היחסים בין הדמויות. אבל ראוי להשאיר חלק מן הדברים הנוגעים במין ברמה המופשטת ולא לדון בהם יותר מדי.

התאהבות היא דבר נפלא, אבל היא אינה דבר נפלא כמו אהבה, ואהבה דורשת יותר ממבט ראשון (או שמיעה ראשונה). היא דורשת לקבל את האחר גם כאשר הוא מאכזב, גם כאשר הוא נראה כמו כל מה שאתה לא אוהב. אהבה דורשת סבלנות, התגברות על משברים ויכולת להשתנות. היא דורשת הקרבה למען המשך התחושה הפלאית. אהבה היא לא פחות פלאית ובלתי רציונלית מאשר ההתאהבות, אבל דומה כי מייקל לא מסוגל לה, לפחות לא עם ליסה. עם שתי הנשים הקודמות שנכחו בחייו ונראות בסרט הוא הצליח להגיע לפרק זמן של אהבה, גם אם לא לנצח, גם אם לתקופה קצרה. עם ליסה, מקסימה ככלל שתהיה, רגע ההתפקחות הגיע מהר מדי, באופן חד מדי. או במובן אחר – באופן מספיק מהיר. גם אם הדבר הוביל את מייקל לאובדן שפיות גדול אף יותר, לפחות הוא לא דרש מליסה לשנות את כל חייה עבורו. עבורה, ממילא זה אמור היה להיות רק סטוץ, גם אם היא הייתה מכונה להפוך את הקשר לארוך יותר.

כל אהבה שנגמרת כואבת, בטח עבור מייקל שהוא גם רומנטיקן וגם נואש מן הבאנליות של העולם ומן החשש כי כולם חותרים נגדו. לכן, הוא מאבד את היכולת לשמור על הכללים ועל ההגינות. באופן הקל יותר, זה קורה בנאום שלו בכנס, בו הוא מאבד את המחסומים ואת היכולת לדבר באופן שוטף או ברור. לכן מתפרץ מתוכו הזעם על הממשל, שהיה שמור בתת-מודע. יש גם משמעות לכך שהזעם הוא על מלחמה שארה"ב גררה לתוכה את בריטניה – אולי מייקל מרגיש כי ההגינות הבריטית (שהיא מיתוס, בריטניה עשתה פשעי מלחמה במשך מאות שנים) נפגמה בהובלה של הנהגה שהוא רואה כרדודה. יש לציין כי הבחירה בסוגיה הפוליטית הזו נובעת גם מן הסביבה האקטואלית בה כתב קאופמן את המחזה הקולי המקורי עליו מבוסס הסרט. אבל הדבר הכואב ביותר, ממנו אנו מקבלים רק שבריר של מידע, הוא השיבה הביתה. יש לא מעט אנשים שאכפת להם ממייקל ואף כי אשתו שמה לב כי משהו כבר אינו בשורה, ההתנהגות שלו בשיבה הביתה שוברת שיאים חדשים. הוא כבר לא מנסה לנהל חיים תקינים, או מראית עין של נימוס או רגש לאחר. הוא מרגיש כאילו כל העולם מכאיב לו, ולא מבין עד כמה הוא מכאיב לאחרים.

על מנת להמתיק את הגלולה, הסרט מסתיים בטון מריר-מתוק עם המכתב של ליסה. מכתב שיש בו לא מעט אובדן, אבל גם מבט מעט אופטימי על נקודה קטנה ולא מהותית בחיים. כי בכל זאת, יש דברים מעניינים בעולם, יש אנומליות וגם שגרה שלא הכל בה איום ונורא. גם אם כל דבר בחיים בסופו של דבר כואב. המעבר של ליסה למקום פחות מיואש מדגיש גם את טוב הלב והרכות שלה, מה שעומד בסתירה לאופי הקשה והזועף של מייקל. כולם שותפים לתחושות של כאב ואכזבה, אבל לא כל האנשים בעולם הזה אכזריים. יש בו גם מקום לסליחה. בכתוביות הסיום ישנו עוד אקורד, או יותר נכון שיר אשר המילים שלו מתכתבות עם עלילת הסרט: אף אחד מיתר בני אדם בעולם אינו דומה לאחת המיוחדת. אולם, שיר זה מושר בקולו של טום נונאן, מי שגילם את כל יתר הדמויות בסרט, את היישות הרודפת אחרי הגיבור. גם כל אחת מן הדמויות היא אדם פגוע ושבור, באותו חיפוש נואש אחר מגע אוהב ורגש יוצא דופן.