לקראת ״יחי הקיסר!״: הסרטים הטובים ביותר של הוליווד על הוליווד

ביום חמישי יעלה בבתי הקולנוע סרטם החדש של האחים כהן – ״יחי הקיסר!״ (Hail, Caesar!). מכיוון שאני קצת משתגע בעודי סופר את הדקות עד אשר יזדמן לי לצפות בסרט פעם נוספת, חשבתי להקדים את צפייה בסקירה של מיטב הסרטים שנוצרו על הוליווד. כלומר לא רק סרטים אשר עוסקים בקולנוע, אלא סרטים המתרחשים בעיר הסרטים עצמה ומציגים את הטירוף השורר בה.

זה בערך גם מה שאתם צריכים לדעת על ״יחי הקיסר!״, פרט לכך שהוא טייק של האחים כהן על הנושא. בניגוד לרשימה שהכינו אור ואורון לקראת ״האיש שנולד מחדש״, זו אינה בהכרח רשימה של סרטים שהסרט החדש מזכיר, וגם לא אסקור את כל האנשים האמיתיים וסיפורי הרכילות העתיקים אשר היוו השראה לסרט החדש (אם כי אגע פה ושם במקורות השראה, אם זה עולה ממילא בסרטים). זאת משום שאני סבור שהרפרנסים אינם העיקר בסרט זה. המבט של האחים כהן על תעשייה הוא בו זמנית מצדיע וסאטירי בצורה פרועה, בשילוב עם הכתיבה השנונה שלהם והשלמות הטכנית של סרטיהם, אני חושב כי גם לאחר צפיות נוספות ולאחר שיעבור זמן הסרט יתפוס את מקומו בין הסרטים הטובים יותר ברשימה זו. וזוהי רשימה שכוללת את מיטב הסרטים האמריקאיים שהופקו אי פעם (גם על-פי סריטה). הרשימה מסודרת בסדר כרונולוגי, מהמוקדם למאוחר.

אנשי השעשועים
Show People
1928

הסרט האילם היחיד שנכנס לרשימה, הוא קומדיה רומנטית אשר משולבת בסיפור עלייתה, נפילתה הרגשית, ושוב עלייתה של כוכבת הוליוודית. הבמאי הוא קינג וידור, אחד מענקי הקולנוע ההוליוודי שהחל לצבור מעמד בשנים שלקראת סרט זה והחליט להשתעשע בסרט שמציג לא מעט מהנעשה מאחורי הקלעים של ז'אנרים הוליוודיים שונים. הסרט מתאר את תקופת הסרט האילם בה עבדו על סרטים בקצב מהיר בהרבה, ולכן גם קצב ההתחרשיות בסרט זה מהיר למדי.

הדמות הכי מעניינת בסרט הינה דמותה של השחקנית הראשית, מריון דיוויס. כיום, דיוויס ידועה בעיקר בתור זוגתו של וויליאם רנדולף הרסט, המיליארדר שהיווה השראה לסרטו של אורסון וולס ״האזרח קיין״. לכן, לא מעט אנשים חושבים כי דמותה של אשתו השנייה של קיין בסרט, זמרת האופרה שאינה יודעת לשיר, מבוססת על דמותה של דיוויס. וולס עצמו טען כי החרטה היחידה שלו לגבי סרטו הייתה המחשבה של דמיון בין דיוויס לבין הסרט, שכן דיוויס עצמה הייתה לדעתו אישה לבבית ומאוד מוכשרת. הכישרון הזה ניכר בסרט שהרבה מן ההומור שלו מתבסס על יכולותיה של דיוויס, בעיקר בתחום השליטה בהבעות הפנים, מה שתורם לסרט בעיקר בחלק הראשון, בו הדמות הראשית הופכת לגיבורת קומדיות די בניגוד לרצונה. וכמו הגיבור הראשי ב״האזרח קיין״, בהמשך הסרט היא זוכה בתהילה גדולה אך מאבדת את נשמתה, כאשר הוליווד הורסת את כל התמימות והאדיבות שבה. כמובן שזה לא סוף הסיפור, אשר מבוסס בצורה רופפת על סיפור חייה של השחקנית גלוריה סוונסון (שתשוב בהמשך).

בנוסף, הסרט החל את המגמה אשר נמשכת עד היום של הופעות האורח. מופיעים בו כוכבים גדולים בתפקיד עצמם, בהם צ'ארלי צ'פלין, דאגלס פיירבנקס, ג'ון גילברט ועוד רבים אחרים, כולל הבמאי קינג וידור. גם מריון דיוויס נכללת בקטגוריה זו, מושם שהיא מופיעה בתפקיד כפול – בתור הגיבורה ובתור עצמה.

מסעות סאליבן
Sullivan's Travels
1941

מכיוון שהאחים כהן בכל זאת מהווים השראה לפוסט זה, לא ניתן להותיר בחוץ את סרטו של אשף הקומדיות של שנות מלחמת העולם השנייה – פרסטון סטרג'ס. סטרג'ס, המחזאי שהפך לתסריטאי הראשון בעידן הסרט המדבר שהצליח לעבור מן הכתיבה לכסא הבמאי בהוליווד, יצר בראשית שנות הארבעים יצירות מופת של קומדיה מטורפת בקצב לא נתפס. בסרט זה, הוא עוסק בהוליווד עצמה דרך דמות של סאליבן, במאי שלא רוצה לעשות עוד קומדיות נוכח המצוקה החברתית ומעדיף לביים סרט חברתי על האדם הפשוט בשם ״אחי, איפה אתה?״. מבליל להרוס יותר מדי מן העלילה, נציין כי דברים מתסכבים ו״אחי, איפה אתה?״ נאלץ לחכות שישים שנה בטרם האחים כהן הניפו את הכפפה ויצרו אותו בעצמם.

סרטו של סטרג'ס מהווה סאטירה חריפה על הוליווד בעיקר בסצנת הפתיחה וסצנת הסיום, כאשר בין לבין הוא מצליח להיות גם מצחיק וגם חברתי, כולל סצנה יפה המדגימה את כוחו של הקולנוע. ג'ואל מק'קרה מככב בתפקיד הראשי, הפוסטר של הסרט מציג את פניה ובעיקר את שיערה של ורוניקה לייק, שמופיעה בתפקיד פחות גדול מבחינת זמן מסך, אך הדימוי שלה מסרט זה הפך לזכור ביותר בקריירה שלה.

שדרות סאנסט
.Sunset Blvd
1950

אם כבר עושים סאטירה על הוליווד, אין איש מתאים יותר למשימה מבילי וויילדר השנון והפסימי באופן תמידי. בשיתוף הפעולה האחרון שלו עם התסריטאי-שותף הקבוע צ'ארלס ברוקט נוצר את אחד מסרטיו השלמים והנוגעים ביותר של הבמאי, פילם-נואר עם אלמנטים של סרט אימה שמסתתרת בו קומדיה ארסית, שבתוכה חבוי סרט רומנטי, עם גיבורים שרובם טיפוסים שליליים אך מעוררי הזהדהות, שכן ימי תהילתם מאחוריהם.

וויליאם הולדן מגלם תסריטאי כושל, אשר בורח מנושים ומסתיר את מכוניתו העומדת בפני עיכול במה שנראה כאחוזה נטושה. אלא שבאחוזה גרה נורמה דזמונד, אותה הוא מזהה ככוכבת גדולה של הקולנוע האילם, או כפי שמגדיר זאת משרתה המסור מקס: "מאדאם הייתה הגדולה מכולם". את נורמה דזמונד מגלמת גלוריה סוונסון (שהוזכרה מוקדם יותר בפוסט זה), אשר שבה לקולנוע לאחר פרישה של קרוב לעשרים שנה (אף כי היא הופיעה במספר סרטים מדברים, כולל אחד שוויילדר תרם לתסריט שלו). את המשרת שלה מגלם אריק פון שטרוהיים, שחקן שהוא גם במאי הקולנוע האילם החביב על וויילדר, שניהם בתפקיד שסידר להם קאמבק מסוים. שלוש הדמויות הראשיות פועלות בצורה אנוכית ולמרות שהן חיות במין עולם צללים, הן גם משיגות בסופו של דבר חלק ממה שהם רצו. הסרט מציג גם דמות רביעית, של אישה צעירה שהוליווד הרסה פעם אחר פעם, פיזית ונפשית, אך היא ממשיכה לשמור על אופטימיות ואף זוכה לסיפור אהבה. אבל ביצירה עגומה כזו הסיכוי שלה נמוך למדי.

למרות שמדובר בסרט עגמומי, הוא גם נותר מבדר למדי ועמוס בציטוטים שששרדו במשך שנים וכיאה לכל סרט שמצטטים ממנו הרבה, הציטוט הכי מפורסם מתוכו לרוב מצוטט לא נכון. האגדה מספרת לאחר שצפה בסרט מנהל ההפקה האגדי של חברת MGM לואי בי. מאייר אמר "מי זה הבילי וויילדר זה, שיורק ככה לבאר ממנה הוא שותה". וויילדר היה קרוב, הציג את עצמו ואמר לאיש החזק בהוליווד ללכת לה**דיין. אם הדבר היה מתרחש כמה שנים קודם לכן, זה יכול היה לסיים את הקריירה שלו. בפועל, זה נתן את האות לירידה בכוחו של מאייר, שפוטר כעבור זמן קצר, ולפתיחה של העשור בו הוליווד הפיקה יותר סרטים על עצמה מכל עשור אחר.

שיר אשיר בגשם
Singin' in the Rain
1952

כנראה הסרט הכי מענג לצפייה ברשימה וגם הסרט שהכי הזכיר לי אישית את ״יחי הקיסר!״. הפעם, המקור לסרט אינו במאי שצבר מספיק כוח על מנת להציב מראה אירונית מול הוליווד, אלא מפיק שרצה לנצל נכס קיים ולהצדיע לעצמו, פחות או יותר. ארתור פריד היה אחד מן האנשים שירשו את העמדה של לואי בי. מאייר באולפן MGM. דרך אגב, אדם אחר שקיבל תפקיד גדול יותר מאותה סיבה הוא אדי מניקס, שהאיש שתיקן משברים באולפן ומהווה השראה רופפת לדמות הראשית בסרט החדש של האחים כהן. אותו פריד החל את דרכו ככותב שירים בתקופת ימי המעבר לסרט המדבר, בה נוצרו הרבה סרטים מוזיקליים. הוא רצה לבנות סרט סביב השירים שכתב באותה תקופה והטיל על התסריטאים אדולף גררין ובטי קומדן לנסות לרקום עלילה חדשה סביב השירים הישנים. הם בחרו לעשות סרט על אותה תקופה מטורפת בהוליווד, בה כל מה שנלמד בעידן הסרט האילם נזנח לטובת המעבר לסאונד. והכל עבד.

הסרט בויים בידי סטנלי דונן ביחד עם הכוכב ג'ין קלי, צוות ששיתף פעולה קודם לכן על הבמה וגם בכמה מן הסרטים המוזיקליים הכי גדולים של התקופה, אם כי אף אחד לא מתקרב לרמה של סרט זה. קלי מגלם כוכב קולנוע שמעמיד פנים כי הוא מצוי במערכת יחסים עם הכוכבת המטומטמת שלצידו (מגלמת אותה ג'יין הייגן, שמספקת את ההופעה הכי טובה בסרט), אבל מתאהב בצעירה אלמונית שעתידה להיות אמא של הנסיכה ליאה. כלומר, מגלמת אותה דבי ריינולדס. בין שאר קשיי המעבר לסאונד, הוא מבין כי החברה שלו שרה היטב, בניגוד לכוכבת שלצידו.

הרבה מאוד נאמברים מוזיקליים מדהימים יש בסרט, רובם בכיכבו של קלי. אבל דווקא שיר אחד בביצוע דונלד א'וקונר גונב את ההצגה. אם אהבתם את הסרט הזה, כנראה תאהבו גם סרטים אחרים של הצמד דונן וקלי, בחלקם קלי גילם מלח, מה שמוביל לסצנה מחווה משעשעת ב״יחי הקיסר!״.

 כוכב נולד
A Star Is Born
1954

אני מתכוון לגרסה שביין ג'ורג' קיוקור לסיפור, הגרסה השלישית מתוך לפחות ארבע גרסאות שהופקו לסרט בהוליווד, לסיפור שגם נגנב למחוזות אחרים. למשל, ״ימים של אהבה״ של מנחם גולן. העלילה הפשוטה חוזרת פחות או יותר בכל גרסה – שחקן הוליוודי בשיא הצלחתו (בחלק מן הגרסאות הוא זמר) שומע במקרה זמרת אלמונית שרה. הוא לוקח אותה תחת חסותו, הופך אותה לכוכבת ובדרך הם מתאהבים. בחלוף הזמן, היא זוכה להצלחה גדולה יותר ויותר בעוד הוא מתדרדר מקצועית ומתחיל לסבול מדיכאון ואלכוהליזם.

קיוקור פשוט מותח את הסיפור הזה לכל כיוון אפשרי, מה שהופך את הסרט לאחד מן הארוכים ביותר של הבמאי – שעתיים וחצי. וזה רק בגלל שהאולפנים קיצצו, והסרט שוחזר באופן לא מלא כאשר חלק מן הסצנות מועברות בתמונות סטילס. אבל זה עדיין התפקיד הכי מורכב והכי יפה של ג'ודי גארלד הבוגרת, כאשר לצידה ג'יימס מייסון שמצליח לחשוף את הצדדים האפלים בדמותו וגם בדמותה.

קיוקור היה ידוע בתור במאי השחקניות הכי טוב בהוליווד ובסרט הזה הוא עושה פלאים גם בהדרכת הגברים בקאסט ובעיקר בשילוב של מוזיקה ודרמה בצורה אמינה יותר מרוב סרטי התקופה, לצד נגיעות ההומור אשר חודרת כמעט לכל הסרטים שמתרחשים על במת הצילומים. אגב, יש ב״יחי הקיסר!״ גם דמות נהדרת שמבוססת באופן רופף על קיוקור.

בארטון פינק
Barton Fink
1991

גם האחים כהן ביקרו בעבר בהוליווד, כלומר בתור נושא לסרט. למעשה, זהו בעיניי סרטם המופתי הראשון, בניגוד לשלושת הסרטים הסתם מבריקים שהם ביימו לפניו. אף כי אין ממש סטים של סרטים ב״בארטון פינק״, רק הצצה למאוחרי הקלעים של התיאטרון, משם נשלף הבמאי החברתי העולה בארטון פינק על מנת להעביר מעט מן "המגע של בארטון פינק" אל סרטים הוליוודים. כלומר, לעבור לכתוב כמו בורג במערכת. האולפנים אשר שוכרים את שירותיו של בארטון פינק הם אולפנים הוליוודיים בדיוניים בשם ״קפיטול״, שזה גם שם האולפנים בסרט החדש ״יחי הקיסר!״. אם כי מדובר בשני סרטים מאוד שונים באופי שלהם, עד כמה שסרטים של האחים כהן יכולים להיות שונים זה מזה.

מכאן הסרט לוקח אותנו למסע מסוייט במלון המעוטר בטפטים מתקלפים, שכן נחמד ומבעית בו זמנית, גיבורים ספורתיים שמתגלים כאכזבה ולא מעט יתושים וזיעה, בדרך לנסות לכתוב סרט היאבקות פורץ דרך או לנצח את המלחמה שפתח. או סתם לצאת ממשבר כתיבה, לפני שגיבור הסרט יתמודד עם משברים חמורים יותר.

היכולת של האחים כהן להתאים לכל שחקן תפקיד שמתאים לו כמו כפפה ליד באה לידי ביטוי בסרט זה במקרים של ג'ון טורטורו, ג'ון גודמן, ג'ון מאהוני, ג'ון פוליטו וגם כמה שחקנים שלא קוראים להם ג'ון, כמו ג'ודי דיוויס וסטיב בושמי. אחרי שהסרט זכה בדקל הזהב לסרט הטוב ביותר, בפרס הבימוי ובפרס השחקן בפסטיבל קאן, הנהלת הפסטיבל נתנה הוראה לחלק בעתיד את הפרסים בין כמו גדולה יותר של סרטים.

השחקן
The Player
1992

שנה אחרי שהאחים כהן כבשו את פסטיבל קאן, הסרט הזה של רוברט אלטמן נאלץ להסתפק בפרס הבימוי לאלטמן ופרס השחקן לטים רובינס. על משחקו בסרט, לא על היותו "שחקן" באולפן הוליוודי. ובמילה "שחקן" בכותרת הסרט הכוונה היא למעשה למפיק-על, אשר מחליט אלו פרוייקטים ימומנו על ידי האולפן. השוט הפותח אשר מראה את כוחו ועבודתו נראה כיום כמו פריט ארכיוני מימים רחוקים בהם הופקו סרטים על פי רעיונות מקוריים שתסריטאים מכרו למפיקים, שלאחר מן שינו אותם לחלוטין. זאת בניגוד למצב היום, בו מפיקים מטילים על תסריטאים לעשות סרט חדש על פי מותג שהם בוחרים וחס וחילה שמישהו יחשוב על משהו. השוט הפותח הוא גם הישג יפה לצילום רציף בפילם וגם מכיל לא מעט רפלקסיביות והומור, אך הסרט נעשה משובח לא פחות ככל שהוא מתקדם.

המפיק שמגלם רובינס מאויים משני כיוונים שלא במקביל – ראשי האולפן שוקלים להחליף אותו, והוא גם מקבל איומים בדואר באמצעות גלויות (פעם הן שימשו לא רק על מנת לפרסם ארוחות עסקיות שאסור להפסיד). הוא יוצא להתעמת עם תסריטאי שלדעתו אחראי לאיומים ומתחיל לצאת דווקא עם חברתו. או אז, סוכן משטרתי שמגלם ליל לאביט ובלשית שמגלמת וופי גולדברג נכנסים לתמונה. אבל זה לא בדיוק סרט מתח, וממש לא סרט אהבה או סיפור של נפילה של אדם מוצלח. כמו רוב סרטיו של אלטמן, לפרקים העלילה נראית כמשנית לתיאור העולם העשיר, במקרה של הסרט הזה עשיר בכ-70 הופעות אורח של מפורסמים, אולי שיא. אם כי בניגוד ל״חדשות בהפרעה״ אלטמן מפזר את ההופעות לכל אורכו של הסרט.