״ארץ פצועה״, סקירה

80 דקות. זהו אורכו של ״ארץ פצועה״, סרטו החדש של ארז תדמור, כולל קרידטים. אני מתקשה להיזכר מתי הופץ בקולנוע סרט עלילתי באורך הזה, ישראלי או לא (להוציא סרטים קצרים שזכו להפצה). התחושה שלי היא שהבחירה באורך זה היא מודעת ובאה לשרת חלק מן ההיבטים של הסרט. ״ארץ פצועה״ הוא גם אחד מן הסרטים הכי עמוסים בקווי עלילה ותפניות שנעשו בארץ, והזמן הקצר יחסית של הסרט יוצר תחושה של אינטנסיביות ולחץ לכל אורך היצירה. תחושה אשר מבטאת גם את הלך הרוח של הדמויות, אשר לאורך רוב הסרט צריכות לנוע מהר. הקהל בסרט לא מקבל את כל המידע על המתרחש ובלא מעט מקרים, הדמויות הראשיות יודעות אפילו פחות מן הקהל, אבל הן כבר צריכות לנוע קדימה ולהתמודד עם האתגר הבא.

מדובר גם באתגרים מבחינת התפקוד של הדמויות כשוטרים וגם במהלומות רגשיות אשר מוטחות בהם, כי ״ארץ פצועה״ הוא שילוב של סרט דרמה ומותחן. האורך הקצר ומבנה התסריט העמוס נותן עדיפות למותחן, בעוד התפתחות העלילה לכאורה מקצינה את הדרמה האישית והמשבר אשר מתגלה בדמויות הראשיות. בתור סרט מתח, גם אם הסרט לא מכיל תעלומות גדולות, הוא עובד כיצירה דחוסה ומרשימה. למרות פערי המידע, זה סרט שקל לעקוב אחריו וקשה מאוד להשתעמם בו.

כותרת הסרט מרמזת על המסר פוליטי שלו לגבי ארץ ישראל, כאשר הפצע של הארץ גורם לסדרי עדיפויות בעייתים במדינה: בגלל הלחץ מן המצב הביטחוני והסכסוך הישראלי-פלשתינאי, צדדים אחרים בחיים נדחקים לשוליים ובעיות חמורות בחברה ובמשטר לא מטופלות. אבל גם נושא השחיתות שנדחק לשוליים הוא כיסוי לנושא אחר, נושא אשר גם במדינות פחות פצועות לא תמיד מככב בעמודי החדשות.

במקרה של עלילת הסרט, הסיפור מקביל כמקרה של שחיתות במשטרה. שוטר צעיר (רועי אסף) נדרש להפליל את מפקדו (דביר בנדק) המקבל שוחד מפושעים הגונבים סחורה בנחל חיפה. הילדים של שני השוטרים לומדים יחד בחוג ג'ודו ודומה כי השוטר הוותיק לוקח את מי שמנסה להפלילו כבן חסות ונוצר קשר רגשי של ממש בין השניים, דבר אשר מעמיד את השוטר הצעיר בפני דילמה לא פשוטה. אבל הגיבורים צריכים לתמודד בפני משבר בעל אופי שונה, ולא בפעם האחרונה בה הסרט ישנה את הדגש שלו.

העיר חיפה משמשת כיותר מלוקיישן בסרט, שכן דומה כי הסרט מנצל מספר מאפיינים המשתלבים רק בעיר זו – היותה של חיפה עיר נמל, עיר מעורבת ועיר בה השכונות בראש ההר עשירות יותר מן השכונות הקרובות לים, כך שהפערים החברתיים באים לידי ביוטי גם בפערי גובה. בכך, הסרט מצטרף אל ״היורד למעלה״ כסרט שלא רק מצולם בעיר, אלא עושה בה שימוש אשר הופך לחלק בלתי נפרד מן התוכן של הסרט ודרך הבעתו.

דבר נוסף אשר בולט לטובה בסרט הוא עיצוב העולם, אשר נעשה במספר דרכים. הפסקול בולט ומעביר את האווירה ואת ריבוי ההתרחשיות והלחץ, יחד עם מוזיקה עשירה ולא תמיד הרמונית שכתב פרנק אילפמן, המעניקה לסרט גוון עשיר. הצילום של אסף סודרי משתמש רבות בשינויים בפוקוס ובתאורה יצירתית, בדומה לרוב הסרטים בהם הצלם הזה מעורב. גם העיצוב האמנותי של יואל הרצברג, המשלב בין עיצוב עולם אמין לפונקציונאליות של כל סט, תורם לסרט. היבט חשוב נוסף בעיצוב המראה של הסרט הוא הליהוק, אשר מסתמך לא מעט על אנשים המעבירים רק בפניהם (או במקרים אחרים רק בקולם) את הסיפור של הדמות שלהם. זה נדרש בסרט אשר מציג לא מעט דמויות משנה, אך בגלל אורכו אין לו די זמן לפתח את קווי העלילה שלהם. לכן, יש בסרט לא מעט שחקנים אשר די להם בסצנה אחת על מנת לייצר תגובה רגשית מקרב הקהל. שני השחקנים הראשיים מגלמים תפקידים אשר דומה כי הם מתאימים בדיוק לסט הכישורים שלהם, ומאפשרים בנייה של דמויות בעלות מספר ניואנסים בעולם שזז מהר מדי ומכיל הרבה דמויות אשר אמנם בוראות עולם אמין, אך לא מציגות יותר מטון אחד.

מאידך, הצמצום של חלק מדמויות המשנה הוא גם הפגם היחסי של הסרט. הוא מותיר טעם של עוד לגבי חלק מקווי העלילה, בעיקר בכל הקשור לתפקיד הנשים בסרט. שרון טל וקרן ברגר משחקות בסרט בצורה נהדרת, אבל דומה כי חלק מן ההתפתחות הרגשית של הדמויות שלהן מועבר בצורה מזורזת אשר לא מאפשר הבנה מלאה. לכל אחת מהן יש סצנה שאני חושב כי היא מהותית גם מבחינת הדרמה וגם מבחינת שינוי הקצב הפנימי של הסרט. פגם נוסף של הסרט הוא שבגלל היותו דחוס מאוד, חלק ניכר מן הנושאים אשר עולים בו זוכים לטיפול מעט שטחי, גם אם יעיל מבחינה בידורית. בין היתר, הסרט מנסה להראות עולם בו אין טובים ורעים אלא רק בני אדם, אשר ניתן להביא את המניע שלהם גם כאשר הם מבצעים פשעים או מעשים לא מוסריים. אבל התחושה הזאת לא תמיד עוברת היטב כאשר דווקא בחלק מן הרגעים הכי אמביוולנטיים מבחינה מוסרית דומה כי הסרט נוקט עמדה. גם אם מדובר בעמדה אשר לעתים נראית מובנת מאליה, כגון שלילת האלימות או הגעזנות. לזכותו של הסרט, ניתן לומר כי הוא מצליח לגעת גם בסיבות אשר מובילות את האדם לתגובה אלימה.

נקודה נוספת לזכות הסרט טמונה בכך ששתי הדמויות הראשיות בו כן מצליחות לעבור מהלך מורכב יותר, הקשור גם לתפקוד תחת לחץ וגם להבנה של קשיי התפקיד שלהם בשגרה, כבעלי אחריות גדולה יותר ממה שהם תופסים בזירות השונות בהם עוסק הסרט – חיי המשטרה וחיי המשפחה. העיסוק במשפחה הוא אולי הנושא המרכזי בסרט, גם אם חלק ניכר מן הזמן דומה כי הוא נדחק לרקע עקב העיסוק בנושאים ה"חשובים" יותר. אבל בסופו של דבר, הקשר הרגשי בין בני האדם הוא הדבר שעומד במרכז הסרט ״ארץ פצועה״, כפי שהיה הדבר שעמד במרכז כל הסרטים שארז תדמור היה חלק מצוות הבימוי שלהם – ״זרים״ ו״הבן של אלוהים״ שיצר יחד עם גיא נתיב ו״סיפור גדול״ שיצר יחד עם שרון מימון. מדובר גם בחיי המשפחה של שתי הדמויות הראשיות, גם ביחסי הנאמנות-בגידה ביניהם ובין שוטרים אחרים, וגם בעלילות משנה רומנטיות. יש להן חשיבות שכן הן מאפשרות הקלה, או הסבר לכך שגם במציאות של מאבקים פוליטיים ואידיאולוגיים, לפעמים קשר אינטימי הוא הדבר המזכך ביותר, או הכואב ביותר. הסרט מכוון לרגעי שיא בהם אין חשיבות למשטרה, למצב הפוליטי או לעיר, אלא לניסיון ליצירת קשר רומנטי או קשר תומך בין הורים לילדים.

/// תודה ליח״צ על התמונות, שצילם אוהד רומנו