רומן עם פולנסקי: הזוכה בתחרות הביקורת הצעירה

חודש וחצי מאז שנפתחה התחרות, וחודש אחרי שכתבתי ערימות טיפים והאצתי בכם ובכן להגיש ביקורות קולנוע על סרטיו של רומן פולנסקי – יש לנו זוכה! ויש לנו גם צל״שים! אז נעשה את זה בשלבים, אולי קודם כל אזכיר על מה אני מדבר בכלל. אז בחודש הקודם, האחרון לשנת 2015, ערכנו כאן בבלוג תחרות לאיתור מבקר או מבקרת קולנוע חסרי או ממועטי ניסיון של ממש. המשימה הייתה לכתוב טקסט ביקורתי באורך 600 עד 1,000 מילה על אחד מהסרטים של פולנסקי, שכן התחרות התקיימה כחלק ממחווה לבמאי הפולני שהתקיימה בסינמטקים בחסות המכון הפולני לתרבות. עשרות הגשות זרמו אל תיבת המייל של הבלוג, מה שהיה לא רק מרגש אלא גם מתיש – בחרנו מבין הטובים ביותר, עשיתם ועשיתן לנו את החיים לא פשוטים. לכך יש להוסיף קצת בירוקרטיה מצד פסטיבל ״אופקים חדשים״ בעיר ורוצלאב, שהובילה לעיכוב קל בהכרזה על הזוכים, אבל מותר לפסטיבל. אחרי הכל, הם אלה שמעניקים את הפרס – טיסה ושהות במסגרת מיוחדת למבקרים צעירים באירוע שיתקיים באוגוסט 2016 בעיר הפולנית. מלבד הביקורת שמצאנו לנכון לתגמל בפרס, בחרנו עוד ארבעה צל״שים. שניים מהם, מעין מקום שני ושלישי אם ממש תרצו, יפורסמו כאן מחר בפוסט נפרד. שניים נוספים, שסוגרים את החמישייה הראשונה, התפרסמו כבר בבלוגים של כותביהם, ויאוזכרו גם הם מחר.

קצת על התחרות – הגיוון הרב הפתיע אותי לטובה, אבל לא כמו העובדה ש״ירח מר״ הוא הסרט שאותו הכי הרבה כותבים וכותבות בחרו לבקר. חששתי שהוא נשכח. אחריו במבוכרים לביקורים היו ״תינוקה של רוזמרי״ ו״סופר הצללים״, שהוא גם הסרט החדש ביותר של פולנסקי שקיבלנו עליו ביקורת. ״סכין במים״ הוא כמובן הוותיק ביותר, ואחריו ״מבוי סתום״, את שניהם תוכלו למצוא באגף הצלש״ים מחר. שמחתי לראות שיש מי שמחבב ומחבבת את הגילטי פלז׳ר ששמו ״השער התשיעי״, ועוד יותר עלצתי לקרוא בטקסט שיופיע גם הוא בפוסט המצטיינים שאני לא היחיד שלא הכיר את ״העלמה והמוות״ לפני שהוקרן במסגרת המחווה. שלא במפתיע, אף אחד לא העז להתמודד עם יצירת המופת ״צ׳יינהטאון״, אבל יותר מביקורת אחת העזה להתייחס ולהעמיק ביצירה מורכבת אחרת של פולנסקי מאותה התקופה – ״הדייר״.

משם הגיעה המנצחת שלנו – יעל דנון. מי אמר שאין דבר כזה מבקרות קולנוע? ברכות ליעל, שכפי שתוכלו לראות בעצמכם ובעצמכן כתבה טקסט מצויין. ברמה שהייתי שמח למצוא באתרים ועיתונים, ושכמעט ולא נדרשתי לערוך כלל. מדובר בסקירת עומק, שמנתחת ללא ספויילרים מהותיים אלמנטים רעיוניים בסרט, מסוג הכתיבה שאני באופן אישי הכי מחבב – מאוד אנליטית אך גם חווייתית. למי שרוצה דוגמה מוצלחת כיצד אפשר לכתוב טקסט אישי בלי שימוש בגוף ראשון, אני ממליץ על הסקירה של יעל. ואם תרצו להבין מעט יותר טוב את הסרט ואפילו את נפשו של היוצר שגם מככב בה, יכול מאוד להיות שהטקסט יסייע גם בזה.

״הדייר״ / הסקירה הזוכה של יעל דנון

״הדייר״ (The Tenant), סרטו של רומן פולנסקי משנת 1976, הוא מותחן פסיכולוגי מרתק עם איכויות קפקאיות, שבבסיסו עומדת חרדה קמאית – אובדן הזהות. ״הדייר״ מהווה את החוליה האחרונה בטרילוגיית האימה הפסיכולוגית שכללה את הסרטים ״רתיעה״ מ-1965 ו״תינוקה של רוזמרי״ מ-1968. בהמשך לשני הסרטים הקודמים בטרילוגיה, גם ״הדייר״ מצליח לעורר חרדה ואי נוחות אל מול תכנים מעוררי פלצות, אך בניגוד אליהם, הוא עושה זאת באופן מרוחק ואנליטי, שמעורר הדים לעולם האמנות הפלסטית.

הסרט מספר את סיפורו של טרלקובסקי, מהגר פולני ביישן ומופנם, שמוצא דירה בפריז מאותגרת הנדל״ן. טרלקובסקי הוא אדם זר בסביבתו, ונדמה שתמיד מנסה להתנהל בעדינות המירבית, גם כאשר סביבתו היא מאוד לא סימפטית (בלשון המעטה). מהר מאוד הוא מגלה שהדיירת הקודמת, מאדאם סימון שול, קפצה מחלון הדירה אל מותה. טרלקובסקי הולך לבקר אותה בבית החולים, שם הוא מגלה דמות חנוטה המוסתרת כולה בתחבושות, מלבד עין אחת חשופה ופה פעור חסר שן. כשסימון מבחינה בטרלקובסקי, נפלטת מפיה צווחה מעוררת אימה. בהמשך הסרט, טרלקובסקי הולך ומשתכנע ששכניו האימתניים מנסים לגרום לו להפוך לסימון שול, ולגרום להתאבדותו. לאט לאט טרלקובסקי מתחיל לאמץ את ההרגלים הקטנים של סימון – עישון מרלבורו במקום גולואז, שתיית שוקו חם במקום קפה, ולבסוף מאמץ את זהותה – עד לסוף הבלתי נמנע.

קשה לומר אם סביבתו של טרלקובסקי באמת מנסה להפוך אותו לסימון שול, או שכל אלה הן פרנויות של אדם מטורף (הסרט מספק הוכחות לכאן ולכאן). במישור האלגורי והפילוסופי בו הסרט פועל, זה היינו הך. פולנסקי מעביר באופן חזק מאוד את הרעיון הפוסט מודרני, שבכוחה של הסביבה (ובמקרה של הסרט – הדירה) לזלוג אל זהותו של אדם, ולשנות אותה. למעשה, פולנסקי מציע, זהות אוטונומית כזאת לא מתקיימת מלכתחילה. מי הוא טרלקובסקי? אנחנו לא יודעים עליו כמעט דבר, אפילו לא את שמו הפרטי. הוא מעין טאבולה ראסה, המחשה לרעיון לפיו אנחנו סך הדברים שאנו רואים, מרגישים וחווים סביבנו.

באחת הסצינות המכוננות של הסרט, טרלקובסקי בעצמו שואל את השאלה שהיא התמה המרכזית: ״אם יחתכו לי את הגוף, האם עליי לומר אני והראש שלי, או אני והגוף שלי?״ כלומר, מהם גבולות הזהות, והיכן עובר הגבול התוחם אדם כזהות אחת מובחנת מחברתה? את השאלה הזאת מביע פולנסקי דרך החפצים החומריים שבסביבתו של טרלקובסקי, המקבלים משמעות פילוסופית ופסיכולוגית. כחלק מתהליך ״הפיכתו״ של טרלקובסקי לסימון שול, ישנה הסלמה במידת האימוץ שלו את ההרגלים הפיזיים של סימון: בהתחלה הוא מתחיל לעשן את הסיגריות שלה במקום את שלו, בהמשך מתיישב במקום הקבוע שלה בבית הקפה השכונתי, ולבסוף לובש את בגדיה וצובע את פניו. דמותה של סימון שול כמו משתלטת עליו פיזית – ובכך פולנסקי מביע בצורה כמעט פיסולית מצב של זהות ההולכת ומתערערת.

פולנסקי ממצב את הדירה כמוקד הפעילות הפסיכולוגית של הסרט, והיא למעשה המשך אורגני לגופו של טרלקובסקי. נדמה שהוא מתנהל בתוכה כמו שהוא מתנהל בתוך גופו – בחרדה תמידית להפריע לסביבה (לשכנים). אבל הדירה היא גם מטאפורה לגופה של סימון. דרך המרחב הפיזי של הדירה, פולנסקי מצליח להביע בצורה מוחשית את ההתמזגות בין הדמויות. כך, באחת הסצינות המצמררות והאפקטיביות בסרט, טרקולבסקי מוצא את אחת משינייה של סימון בתוך חור בקיר. דרך המימד הגופני שבחדירתו של טרלקובסקי אל תוך הקיר כמו אל גוף אורגני, אנחנו מקבלים רמז לכך שסימון וטרלקובסקי הם למעשה דמות אחת.

הסרט צולם בחלקו באנגלית ובחלקו בצרפתית כך שכל שחקן דיבר בשפה הנוחה לו, ובחדר העריכה הורכבו גרסאות מדובבות לשפות שונות, שהופצו כגרסאות מקור. הצפייה בעותק בשפה האנגלית מייצרת אפקט כמעט סוריאליסטי שמתווסף לתחושת האימה והניכור שהסרט מייצר. הדמויות הכל כך אירופאיות, המתקראות ״מייסיה״ ו״מאדאם״ – מדברות באנגלית במבטא אמריקאי טהור. כולן מלבד דמות אחת – דמותו של טרלקובסקי, בגילומו של פולנסקי. טרלקובסקי נותר זר גם בתוך השפה, וקשה להאמין שבחירה זו היא מקרית.

״הדייר״ מצליח להעביר רעיונות מורכבים על גבולות של זהות, אך בניגוד לסרטים הקודמים בטרילוגיה, הוא חוקר אותם בצורה מיסתורית וקשה לפיענוח. זהו סרט מאתגר, המרובד במשמעות פילוסופית ואסתטית, שדורש מהצופה מידה של סבלנות ואורך רוח. אולי זו הסיבה שהסרט התקבל בביקורות מעורבות בזמן צאתו לאקרנים. אבל מורכבותו הפילוסופית הרבה של הסרט, שהיא נקודת החוזק שלו – היא גם נקודת התורפה. אל מול ״תינוקה של רוזמרי״, שם מתאר פולנסקי חווייה ריאליסטית של אימה, ו״רתיעה״ שם מציג מצב סובייקטיבי של שיגעון ופרנויה – ״הדייר״ משאיר את הצופה במצב של אי ודאות. לו היה דבק בגישה של שני הסרטים הקודמים בטרילוגיה, טרלקובסקי היה מעורר הזדהות גדולה יותר ומצליח לחדור אל מתחת לעור. תחת זאת, ״הדייר״ נותר ניסוי מרתק מבחינה אינטלקטואלית ואסתטית, גם אם אינו מצליח לגעת באופן רגשי כפי שקודמיו עשו באופן נפלא.