״ליקוויד סקיי״, סקירה לקראת הקרנה במוזיאון תל אביב במסגרת ״בלואו-אפ״

סדרת "בלואו-אפ" הנערכת במוזיאון תל אביב על-ידי החוג לתולדות המוזיקה, מוקדשת לסרטים היוצרים חיבור בין מוזיקה לקולנוע. לרוב, הדגש הוא על סרטים וסגנונות מוזיקליים הנמצאים בשולי הזרם המרכזי. ביום חמישי זה (ה-7 בינואר 2016 בשעה 21:00), הסדרה מגיעה לשיא חדש של קיצוניות, בהקרנה של אחד מן הסרטים הכי יוצאי דופן שראיתי – ״ליקוויד סקיי״ (Liquid Sky) של הבמאי סלבה צוקרמן. יש לנו כרטיס זוגי לחלק לראשונים שיבקשו זאת בתגובות (נא להשאיר אימייל אמיתי בשדה המתאים כדי שנוכל ליצור קשר) חילקנו כרטיס למגיב הראשון, מתנת המארגנים, אבל קודם קראו טוב טוב לאן אתם מבקשים להיכנס.

יש בעולם מספר דברים מוזרים יותר מן הסרט עצמו, למשל העובדה כי הסרט היה לא רק לתופעת קאלט, אלא גם להצלחה כלכלית, זכה במספר פרסים ובפרגון ביקורתי מיום צאתו לאקרנים בשנת 1982. זה מוזר משום שהסרט מורכב ממרכיבים שהמבקרים והקהל הרחב אמורים להפנות להם עורף, לכאורה – העלילה שלו מופרכת, המשחק לא מנסה להיות אמין, הדיאלוגים מסבירניים מדי, האפקטים לא מזכירים שום דבר שמנסה להידמות למציאות. אבל זה לא הוגן לשפוט את הסרט בכלים בהם אנחנו שופטים סרטים רגילים – הוא מוחה מראש נגד כל סוג של ייצוג מציאות, או של יחס מקובל לדימויים.

את ״ליקוויד סקיי״ ניתן לתאר כתיעוד של חיי המועדונים והסמים בניו יורק של שנות השמונים, בשילוב עם מדע בדיוני, קולנוע אוונגרדי לדורותיו, תערוכת אמנות-פופ, ועלילה של סרט פורנו. הבמאי, אשר עיקר הרקורד שלו לפני הסרט הזה היה כבמאי תיעודי עבור הטלוויזיה הישראלית (ולפני זה בברית המועצות), ניסה לייצר סרט פולחן בצורה מודעת ומוקצנת. לרוב, ניסיונות כאלה לא שורדים את מבחן התוצאה. במקרה שלו, לא רק שהסרט הפך לתופעת פולחן, הוא גם זכה להערכה ונחשב לסרט שתפס את התקופה אותה הוא מתעד טוב יותר מסרטים אחרים. וזה סרט שברגעי השיא שלו מעוות את התמונה לצבעים לא ברורים ולצורת מופשטות, ומכיל פלישת חייזרים אשר נראית כמו גרסה דלת תקציב של ״תוכנית 9 מהחלל החיצון״ (Plan 9 From Outer Space), סרטו הנודע לשמצה של אד ווד.

אז כן, העלילה של ״ליקווד סקיי״ מכילה חייזרים. הם מגיעים עם החללית הקטנטנה שלהם לדירת פנהטהאוז בניו יורק בחיפוש אחר הרואין, אשר כונה אז בסלנג "ליקווד סקיי". הדירה שייכת לסוחרת סמים וחברתה הדוגמנית הבי-סקסואלית. כאשר גבר אונס את הדוגמנית (הוא לא האחרון שיעשה זאת בסרט) החייזרים מגלים סם חזק יותר, סם הנוצר במוח האנושי ברגע האורגזמה. על מנת להנות ממנו, הם הורגים את האדם בדיוק כאשר הוא מגיע לרגע השיא. לפחות הם טורחים להעלים את הגופה אחר כך. אם קראתם את תיאור העלילה הזה והיה חסר לכם מדען גרמני מטורף או הצצה מן הצד השני של הרחוב, אין לכם מה לדאוג. כמו כן, אם אתם רואים את הסרט הזה בשביל מורכבות העלילה, אתם בבעיה.

הדגש בסרט הוא על סגנון. במקרה הזה, סגנון החיים של הדמויות קשור לכל האלמנטים בסרט – צריכת הסמים קשורה לסוג אמנות המיצג אשר מבצעת אחת מן הדמויות בסרט, והדרך היצירתית בה הבמאי מבטא את רגע האורגזמה/מוות קשור גם לאופנת שנות השמונים המוצגת בסרט בשיא הקיצוניות שלה, באופן שהוא מאופר ומוקצן. אך מעל הכל ניצב הפסקול שבמאי הסרט הוא אחד מיוצריו. זהו פסקול עדכני לתקופה המורכב ממוזיקת סינתיסייזרים, המייצרת אווירה שמטשטשת את הזהות האנושית מעצם היותה של המוזיקה אלקטרונית, אבל גם כזו אשר מנסה להביע שאיפה להגיע למצב קיום מופשט יותר, אולי בדומה למצב אשר אותו ניתן לחוות מנטילת סמים, או מרגע העונג המיני.

האופנה בסרט משלבת בין ניגודים בולטים בין צבעים אחידים לבין טשטוש גבולות, כמו גם הסגנון הקולנועי הנע בין צילום שגרתי לניסיונות בצבע ובגרפיקה. טשטוש גבולות גם הוא נושא מרכזי בסרט, בעיקר בכל הנוגע לגבולות מגדריים. הדבר מתבצע בבירור דרך השחקנית הראשית בסרט, האמנית והדוגמנית אן קרלייל. קרלייל, שגם כתבה את התסריט בשיתוף עם הבמאי ואשתו, מגלמת דמויות של דוגמנים אשר לא רחוקים מחייה האישיים באותה תקופה, כדוגמנית וכדמות בולטת בסצנת המועדונים הניו יורקית. לא סתם כתבתי שהיא מגלמת דוגמנים – היא מגלמת גם תפקיד של דוגמנית אשר הפרטנרים המיניים שלה הם קורבנות החייזרים, וגם דמות של דוגמן גבר, יריב של הדמות הנשית ומשלים שלה. הזהות המינית של שתי דמויות אלו בכוונה לא מתיישבת לגמרי עם אף הגדרה חד משמעית.

בנוסף, יש בסרט גם מימד שטחי במתכוון, שכן הוא עוסק ברגעי קיצון – מוות, סיפוק מיני. הקשר בין שתי חוויות אלו לסמים ולמוזיקה נובע מכך שמדובר בחוויות בעוצמה לא שגרתית, בהן יש הגעה מסוימת לספרה אחרת. ניתן לפרש את החייזרים כיישות בעלת אינטלגנציה אך נטולת כל איפיון אחר, ולכן הם משתמשים ביכולת האנושית לחוות מצבי תודעה נזילים מזנים שונים. לכן גם לא איכפת להם במיוחד מהריגת בני אדם לצרכיהם. בנוסף, בגלל השימוש המרובה בסמים, חלק ניכר מן הדמויות בסרט נטולות עומק רגשי. בעיקר הדוגמנית שבמרכז הסרט, אשר לכאורה חיה חיים עתירי ריגושים, אבל למעשה דומה כי היא לא מרגישה כמעט דבר, גם כאשר היא מקיימת יחסי מין מרצון או בכפייה. מה שבעצם הופך אותה לחסינה מן המוות במידה מסויימת.

כפי שקורה לא פעם בסרט בעל סגנון קולנועי מוקצן, תיאוריות רבות נוספות פותחו בעקבותיו. ניתן למשל לראות בחיבור בין מין למוות נבואה למגפת האיידס, שטרם נודעה ברבים בתקופה בה נוצר הסרט. או הכרה בכך שהאופנה שהסרט מתאר בזמן אמת סופה לחלוף מן העולם – אבל גם לזכות לגלגולי רטרו, שכחלק מהם גם סרט זה שב ומתגלה מחדש. ״ליקוויד סקיי״ הוא מייצג מובהק של תקופה, אבל בו זמנית כל כך מופרך ומוקצן עד שהוא מנותק מכל תקופה. לעתים הצפייה בו מעוררת גיחוך, אבל היא תמיד מרתקת. כאמור, הסרט השפיע על המשך הקולנוע של שנות השמונים ובעיקר על המוזיקה הפופולארית באותה תקופה. ולמרות שרבים הושפעו ממנו, הוא נותר יצירה ששום דבר לא דומה לה.

אז מי רוצה כרטיס זוגי? כתבו לנו בתגובות – אזל 🙁