״נקודת פריצה״ (2015), סקירה

בקיץ של 91' עברתי בקולנוע חוויה מכוננת שלמעשה קבעה את המקצוע שלי. במידה מסוימת את העתיד שלי. ועוד לא מלאו לי עשר שנים. זו הייתה הקרנה של הסרט "נקודת פריצה" (Point Break) והייתי מהופנט מתחילתו ועד סופו. הסרט קבע רף גבוה למדי, כמעט בלתי אפשרי, לשאר סרטי הפעולה בשנות התשעים. היחידי שהצליח להתקרב לקרסוליים שלו היה "ספיד" (Speed), וכדי לעשות זאת הוא דחס שלושים נוסעים לאוטובוס שלא יכול לעצור, ובאותה הזדמנות השתמש באותו שחקן מ״נקודת פריצה״ לדמות הראשית – קיאנו ריבס. עוד נחזור אליו.

הדבר הכי מדהים שקשור לסרט הזה, בטח שבתחילת שנות התשעים, היה העובדה שביימה אותו אישה. יכול להיות שישנם כאלה שירימו גבה לנוכח האזכור המגדרי הזה, אבל האמינו לי, באותו עשור, זה היה מוזר. בשנות התשעים הבמאים הגברים שלטו באופן כמעט בקולנוע האמריקאי. את הבמאיות אפשר היה לספור על כף יד אחת (פני מרשל, ג'יין קמפיון וקתרין ביגאלו, הבמאית של ״נקודת פריצה״). בסרטי כיכבו יחד עם ריבס, פטריק סוויזי המנוח והנפלא, שגילם דמות של מנטור רוחני עם נגיעות בודהיסטיות שאפילו כונה בשם בודי, וגארי ביוסי המלך בתפקיד שותפו הגריאטרי משהו של הגיבור. הסרט כולו היה מרדף באוקטן גבוה, ועקב אחר ההסתננות של ריבס לתוך כנופיית הגולשים של סוויזי על מנת לעצור את חבורת שודדי הבנקים הנועזת שהוא עמד בראשה. הסרט כלל כמה סצנות צניחה שומטות לסת (שראיתי איך צילמו אותן ועף לי השכל), סצנות שוד מורטות עצבים ושתי סצנות גלישה שעד היום חבריי הגולשים נשבעים לי שהם אף פעם לא ראו רמה כזאת של דיוק בקולנוע, וזה לפני 24 שנים.

אם כי, הסצנה הזכורה ביותר מאותו הסרט היא המרדף הרגלי בין ריבס לסוויזי איפשהו בסוף המערכה השנייה. מדובר במרדף מסחרר, מהיר, שמצולם בשוטים ארוכים ובעדשות רחבות בחללים צרים מה שנותן אפקט כמעט מצמית כשצופים בו. שתי הדמויות שועטות דרך חצרות אחוריות, דירות, מלונות של כלבים רצחניים, כבישי שירות, חדרי כביסה, כל דבר שאפשר לחשוב עליו וקיים במרחב העירוני הפרטי. מעולם לא ראיתי סצנת מרדף רגלית כזאת, אפילו לא אחת שמתקרבת אליה. שתבינו, הסצנה הזו כל כך איקונית שמאז ניסו לחקות אותה בכעשרה סרטים בערך ואף אחד לא הצליח…(״Stretch״ של ג'ו קרנהאן, ״משימה בלתי אפשרית״ הראשון, והרשימה עוד ארוכה ומייגעת). לעזאזל, אפילו באחד ממשחקי הווידיאו הנמכרים בהיסטוריה (GTA 5) ישנה משימה שכולה מחווה לאותו מרדף באותו מרחב, עם אותם האלמנטים.

בקיצור, מדובר בפאקינג סרט אייקוני, מורט עצבים ומלא בסטייל. באותה נשימה, היה זה סרט מורכב, עם מערכות יחסים שנבנות מצוין, עם משחק ברמה גבוהה, עם בימוי יוצא דופן, ועם מלא ביצים. כן, משחק טוב, למרות קיאנו ריבס העצי, ולמרות שאת התפקיד של אחד מהרעים מגלם אנתוני קידיס, סולנה של להקת רד הוט צ'ילי פפרס. למרות כל אלו, מדובר בסרט פעולה מושלם. שתבינו, יש היום סיורים בלוס אנג'לס באתרים מפורסמים מהסרט. כשהמנהל המיתולוגי של סם שפיגל שאל אותי מה הסרט היחידי שאני מוכן להישבע בו התשובה הראשונה שלי הייתה "נקודת פריצה", לא תשובה אופיינית לסטודנטים נפוחים.

אחרי הקדמה כזו אתם יכולים לנחש שאהבתי מאוד את הראשון ובהזדמנות הראשונה שהייתה לי תפסתי את הרימייק שלו. איך היה? בעולם בו תסריט, דיאלוגים, עיצוב דמויות, בנייה של מערכות יחסים, בימוי ומשחק לא חשובים, מדובר באחלה סרט. בכל פרמטר אחר, מדובר בסירחון נוראי שצריך להשמיד בבונקר גרעיני ככה שלא יהיה סיכוי שמישהו יראה אותו.

זהו סיפורו של ג'וני יוטה (לוק ברייסי המפדח), ספורטאי אקסטרים מוצלח שטרגדיה פוקדת אותו ממש בהתחלה, אולי באשמתו, אולי לא. משם הסרט קופץ שבע שנים קדימה ואותו יוטה הופך לסוכן אף.בי.איי. טירון. המשימה הראשונה שהוא מקבל, כמה נוח, היא לתפוס חבורה מסתורית של שודדים נועזים/ספורטאי אקסטרים שמחלקים את השלל שלהם לעניים. לאחר מבט קל בעובדות מצליח יוטה לקשור בין כל מקרי השוד ומכריז שאת החבורה הזו לא מעניין לשדוד שום דבר, הם פשוט רוצים להשלים את "אתגר השמונה" מעין מיתוס של אקסטרימיסטים על שמונה משימות, כולן בלתי אפשריות, שבסיומן יגיעו הספורטאים לנירוונה והארה רוחנית.

זה הסרט, נשבע לכם שאין בו עוד מיליגרם אחד של עלילה. לא שזה רע, יש כאן סט-אפ סביר לחלוטין אבל מה שקובר אותו לגמרי הם הדיאלוגים, המשחק, והתלישות העלילתית. אומרים כאן את המשפט הלעוס "כולנו נמות, השאלה היא איך" אולי שש פעמים. יש כאן בחורה שנקראת ברצינות תהומית "סמסרה" (תרזה פאלמר האהובה עליי מאוד), שיורה משפטים כמו "אתה אחד עם העולם" או "בוא פשוט נהיה" וכיוצא בזה. אפילו צחי גראד (ריי ווינסטון, לאלה מכם שמתעקשים) לא מצליח להביא את הגיים הרגיל שלו. אין אונקיה של אמינות בעיצוב הדמויות, בהגשה של השורות, בהנגשה של הסרט לקהל, כלום. פשוט סרט רע.

למה זה? ובכן, שתי סיבות מרכזיות. תכלס יש יותר אבל בואו נתחיל עם שתיים. האחת, כמו שציינתי, היא שהגיבור הוא אגדת ספורט אקסטרים, מה שמקל עליו מאוד להסתנן לשורות השודדים. היי, הוא אפילו לא צריך להסתנן, הוא פשוט עולה על הגלשן שלו והם מאמצים אותו לחיקם. בסרט המקורי ג'וני יוטה של קיאנו ריבס היה סוכן אף.בי.איי. עם ביצים אבל לא היה לו מושג איך לגלוש, הוא אף פעם לא צנח, הוא לא סיכן את הצוואר שלו מעולם וזה מה שקירב אותו כל כך לדמותו של סוויזי. הוא נמשך אליו כמו אל אש, נמשך אל חוסר העכבות שבחיים, לאדרנלין הפסיכי, לשלווה שעוטפת אותך אחרי. אבל בסרט החדש אין כלום מכל זה. הגיבור לא צריך לגלות כלום על עצמו, הוא לא לומד שום דבר חדש, נאדה. נכנס פלקט יוצא פלקט.

הסיבה השנייה היא הבימוי והכתיבה. היום כולנו יודעים שקתרין ביגאלו יודעת מה היא עושה. לא משנה אם מדובר בסרט על יחידת חבלנים בעירק או סוכנת סי.איי.איי. באפגניסטן, הבחורה יודעת לעבוד. ולא רק זה, היא גם עושה את זה טוב יותר ומעניין יותר מרוב הגברים שעובדים במקצוע. ואילו כאן, אנחנו נאלצים להסתפק בבמאי ששמו הוא אריקסון קור. מי זה אתם שאלים? ובכן, הוא ביים סרט לא רע בכלל אבל נדוש כמו מסטיק עגול בשם "בלתי מנוצח" (Invincible), עם מארק וולברג, שלא בדיוק הצליח. משום מה החליטו להפקיד בידיו מאה מיליונים של דולרים כדי להרים את האקסטרווגנזה המופרכת הזו. לא רק זה, אותו הבמאי הוא גם הצלם של הסרט (ושל עוד כמה אחרים לא רעים) והוא מצלם אותו לתפארת האקסטרים. באמת, בסרט ישנם רגעי צילום מאלפים, מטרידים כמעט, אבל בכל מה שקשור לבימוי, האיש צריך להחזיר את המפתחות. מבחינת הכתיבה אין הרבה מה לומר, מדובר בתסריט גרוע. כשבודקים את הקרדיטים הסיבה מתגלה, לתסריטאי קוראים קורט ווימר. לאלו מכם שלא מכירים אותו אציין רק שהוא סוג של ספורטאי אקסטרים בעברו ושהוא זה שכתב את הרימייק הנוראי של ״זיכרון גורלי״, ככה שהכול הרבה יותר ברור עכשיו.

לאלו שמתעקשים לקרוא כמה מילים טובות על הסרט, אוסיף שהסצנות של "השמונה", כלומר הרגעים בסרט בהם מנסים הגיבורים להשלים את שמונה המשימות המטורפות שלהם, הם הרגעים הטובים היחידים. טיפוס על מצוק עצום, קפיצה ממטוס לתוך מערה, גלישת סנובורד לא נורמאלית ועוד ועוד (הם אפילו עפים כאן החברים, בסצנה הטובה בסרט). וכן, ישנה הופעה אחת טובה והיא שייכת לאדגר רמירז, שאני מעז לומר שהיא טובה יותר אפילו מהמקור של סוויזי. הבעיה היחידה היא שורות הדיאלוגים שיוצאות לו מהפה ולא מאפשרות לו להמריא. אבל עם מה שכן יש לו לעבוד הוא עובד. מדובר בהגשת משחק מצומצמת, שלווה, בטוחה בעצמה, מעניינת, וכן, אדגר רמירז הוא שחקן מצוין (אתם יכולים למצוא אותו ב"ג'וי" המבלבל שאור ידידי סקר בהרחבה), ואני נהנה לראות אותו על המסך.

אל תראו את ״נקודת פריצה״ גרסת 2015 אלא אם כן אתם ספורטאי אקסטרים, אז מובטחת לכם חוויה שהיא לכל הפחות מעניינת, בכל שלוש עשרה דקות. לכל שאר בני התמותה, שמעו לי, וצפו שוב ב״נקודת פריצה״ המקורי – הוא שווה כל רגע.