״קומדיה אלוהית״ (הברית הלגמרי חדשה), סקירה

בראשית ברא הבמאי הבלגי ז'אקו ואן דורמל (״טוטו הגיבור״, ״מר אף-אחד״) סרט בשם ״Le Tout Nouveau Testament״. ויוקרן הסרט בפסטיבל קאן ותראה הביקרות העולמית (ברובה) כי טוב; ויקרינו פסטיבל הסרטים בחיפה ופסטיבל הסרטים אוטופיה את הסרט ויקראו שמו בעברית ״הברית החדשה לגמרי״ או ״הברית הלגמרי חדשה״, במטרה לתרגם את השם המקורי אותו בחר היוצר, כי סרט הוא יצירת אמנות ושמו הוא חלק מהותי ביצירה. ויקום מפיץ הסרטים וירא כי הסרט מצחיק ויחליט על הפצה מסחרית מבורכת. אותו מפיץ קפדן היה באמונתו שלא לשלב שום אזכור לנצרות בשמות סרטים, גם במחיר של הרמז לא רלוונטי לחלוטין ליצירה הקאנונית של דנטה, ויאמר כי ייקרא הסרט ״קומדיה אלוהית״. ויהפוך כל מה שנכתב על הסרט בעודו הוקרן בשמות קודמים ללא רלוונטי בעבור מי אשר יחפש את שם הסרט באינטרנט. אבל חס וחלילה שלא לגרום לקהל לחשוב כי הסרט נוגע בדרך כלשהי, גם אם פארודית במהותה, בנצרות. ויוותר סינמטק תל אביב, שכבר הקרין הסרט בשמו הקודם, עם דילמה, שכן לא רצה לבלבל את קהלו. לכן, בסינמטק זה הסרט מופיע בלוח ההקרנות בשני השמות, ומלאכת הסתרת הקשר הנוצרי של הסרט לא בוצעה במלואה.

אם יש קהל אשר מעוניין לצפות בסרט, אבל בעודו קורא את הפסקה הקודמת התמלא חשש כי הסרט מטיף לנצרות או עוסק באמונה הנוצרית באופן רציני, ברצוני להסיר את החשש. הסרט הוא סאטירה פארודית על כל אמונה דתית ובאופן כללי די מגחיך את אלוהים בכלל. אמנם חלק מן הבדיחות וקווי העלילה בסרט שואבים השראה נוספת מן הברית החדשה המקורית וגם מן התנ"ך, אבל עושה רושם כי הבמאי לא ממש בקיא בטקסט המוכר או טרח לקרוא אותו לעומק. במקום זאת, הסרט מלא בהמצאות חזותיות ונראטיביות מטורפות, כמו בסרטיו הקודמים של הבמאי, כמו גם במינון גבוה של הומור בגוונים שונים.

מדובר בסרט בסגנון פרוע, כאשר לא פעם דומה כי הבמאי זרק פנימה כל רעיון מופרך אשר נקלע לתוך ראשו, מבלי לחשוב על תגובות הקהל. בשל כך, אני חושש כי מדובר בסרט שיעורר תגובות מנוגדות בקרב אלו שיבינו את חוש ההומור של הבמאי ואת המבנה המפוזר של הסרט, לבין אלו אשר יתלוננו על עומס יתר ורדידות מסוימת בחלק מתחומי העיסוק בהם הסרט נוגע. ואן דורמל הוא במאי אשר לא מנסה לייצר אשליה של ריאליזם ובסרט הזה גם מוותר רוב הזמן (אך לא כל הזמן) על עומק פסיכולוגי לדמויות. במקום זאת הוא מנסה לייצר הברקות חזותיות ונראטיביות, בסיפור אשר מנסה לגאול את העולם מן הדתות שמבוססות על הערצה לאל ולפחד. הסרט מציע גם עלילה אשר יכולה לגאול את האדם מן האכזריות של העולם ולספק לחיים תכלית אופטימית, גם אם כחלק מסרט אשר ברור מראשיתו כי הוא מנסה לספק מפלט מן המציאות ולא שיקוף שלה. ברגעיו החזקים, הסרט גם מצליח לומר משהו על העולם בו אנו חיים. עולם בו עד כמה שידוע לי, אלוהים לא חי בדירה בבריסל בה הוא כולא את אשתו האלה חסרת הביטחון, ואת בתו, אשר מחליטה לגאול את העולם מאביה שצבר כוח רב מדי ולא הצליח להתמלא במידת רחמים מספיקה כלפי נתיניו.

העיצוב של הסרט מתחיל בערעור על הסדר המקובל בבריאת הדברים: קודם הייתה בריסל, אחר כך אלוהים ברא בה חיות בטרם עבר לאדם בצלמו, אדם החי סביבו. הוא ממשיך לשלוט באדם ולקבוע לו חוקים מן הדירה הקטנה בבריסל, כאשר הוא שולט בעולם באופן בו רוב האנשים חושבים כי הם שולטים בעולמם – בעזרת מחשב. יש לו בן אחד אשר ניסה להביא טוב לעולם בעזרת שליחיו, אך הדבר נחל הצלחה חלקית בלבד. לכן, בתו הקטנה נחושה להוביל שינוי גדול יותר. היא חומקת לחדר בו ניצב המחשב ושולחת לכל תושבי העולם הודעה עם תאריך המוות הצפוי להם. אולם, לא די בכך – בהתייעצות עם האח הגדול, היא מבינה כיצד ניתן לחמוק מן הדירה אל העולם ואיך ניתן לבחור שליחים בדרך אקראית. היא יוצאת במטרה לגייס עוד 6 שליחים, למצוא כותב לספר חדש-חדש שיעדכן את הברית החדשה ואולי יפגום בשליטה של אביה, שהוא אל זועם.

עד לנקודה זו, הסרט כנראה יקנה חלק מן הקהל בזכות העיצוב וההומור, וינכר חלקים אחרים מן הקהל בגלל רדידות מסוימת של הביקורת על דת ובשל העדר עומק רגשי של ממש. למרות שתיאור של אשתו של אלוהים בתור עקרת בית צנועה ותמימה, אשר מדוכאת בידי גבריות כוחנית, הוא בעל פוטנציאל. ביציאה של בתו של אלוהים החוצה הסרט משנה מעט כיוון. שמעתי כבר דעות כי בנקודה זו הסרט מאבד מכוחו. עבורי היציאה החוצה פותחת צד אחר של הסרט, הצד אשר בי נגע בצורה השלמה ביותר, צד אשר יש בו יופי רגשי.

הסרט מראה יכולת הקשבה, הקשבה פנימית יפהפיה. על בתו של אלוהים לגייס שליחים, והיא מוצאת קבוצה אקראית של דמויות במשבר ועוזרת לחייהן על ידי ביצוע נס אחד פשוט, נס לא מרהיב למראה – יש לה יכולת למצוא את המוזיקה הפנימית של כל אחד מהם. כל דמות מקבלת קטע מוזיקלי, לרוב קלאסי, שעצם החשיפה אליו גורמת לה לראות את החיים בכיוון אחר. כל חשיפה כזו מלווה בקליפ יפהפה ומרגש. מדובר בדמויות אשר הכאב שלהן מועבר לא רק ברגעים קטנים, אלא יותר דרך התחושה שהמוזיקה מעבירה במפגש שלה עם הדימוי החזותי. יש משהו מעט קיטשי בשילוב הזה של מוזיקה בסרט, אבל יש גם הרבה אהבה והבנה לכוחה של אמנות לחשוף בנפש צדדים חבויים. בקטעים אלו, רגעים מופשטים בתוך יצירה בעלת סגנון קיצוני, כושר ההמצאה החזותי של הבמאי מגיע לשיאו.

יחד עם זאת, המבנה הרופף של התסריט יוצר חוסר אחידות בולט גם בקטע זה. הקטע של השליחה הראשונה מרהיב, והקטע של שליח הרוצה רק לפגוע בזולת אבל מגלה בהדרגה רכות משתלב בסרט היטב, אבל חלק מן הסיפורים האחרים לא ממש עובדים. בעיקר בעייתי הסיקוונס בו קתרין דנב מגלמת אישה בורגנית ומבוגרת אשר מתאהבת בגורילה. זהו קטע שבו נראה כאילו הסרט מאמץ בכוח נראטיבים מוזרים, כולל כאלה אשר כבר נוסו בסרטים מפורסמים אחרים בפירוט רב יותר.

״קומדיה אלוהית״ רחוק מלהיות סרט שלם, ובסופו של דבר נותר מעט מפוזר מדי, בעיה אשר חוזרת בכמה מסרטיו של ואן דורמל. אבל בפיזור הזה טמון גם כוחו של הבמאי, שהוא סוג של גרסה של מישל גונדרי, אבל כזו הקשורה יותר לתרבות אירופאית קלאסית יותר. כוונתי היא שמדובר בבמאי שמשחק עם המדיום הקולנועי כמו מדען העורך ניסויים, מנסה לבדוק כיצד הוא יכול לכוון את היצירה שלו למקום חדש. למרות שבסרט זה הוא קורא תיגר על אלוהים בכבודו ובעצמו, דומני כי בסופו של דבר זהו הסרט הכי פחות שאפתני של הבמאי. סרט אשר נוצר רק מן הרצון שלו להפיק הנאה מעצם היצירה. לאורך רוב זמן הצפייה בסרט, ההנאה הזו הצליחה לעבור גם אליי.

/// התמונות באדיבות היח״צ