״הדינוזאור הטוב״, סקירה

איזה סרט מוזר. לא טוב, לא רע, פשוט מוזר. נורא קיוויתי שפיקסאר יעשו את הבלתי ייאמן גם בסטנדרטים שלהם, וינפיקו שתי יצירות מופת בשנה אחת. אז יחד עם הודיה נוספת על קיומו של ״הקול בראש״, מגיעה גם ההשלמה עם כך ש״הדינוזאור הטוב״ (The Good Dinosaur) כנראה ייחשב בעתיד כאחד החלשים בהיסטוריה הפיקסארית, איפשהו לצד סרטי ״מכוניות״ או ״אמיצה״. קו דמיון נוסף בינו ובין ״אמיצה״ היא היותו פרויקט שהחליף ידיים וסבל מעיכובים ומהמורות רבות. למעשה, מדובר בסרט של פיקסאר שחטף הכי הרבה חבטות עוד טרם יצא לאקרנים, ויש לי הרגשה שזה רק הולך להימשך במפגש עם הקהל והביקורת.

בהתחלה היה הסרט מיועד לצאת לאקרנים ב-2013, בתור סרט הסולו של בוב פיטרסון כבמאי (לאחר שהיה שותף ב״למעלה״). חילוקי דעות עם ראשי האולפן הובילו להתערבות של ג׳ון לאסטר, לי אונקריץ׳ ומארק אנרדרוס, כולם בכירים בפיקסאר, ולדחייה של הסרט בשנה. אלא שנראה שזה פשוט לא עבד בין פיקסאר ופיטרסון, שהוחלף רשמית (יחד עם כל המדבבים המקוריים) בצוות חדש בראשות פיטר סוהן יחד עם דחייה נוספת של הסרט, הפעם לשלהי 2015. סוהן הוא הבמאי של ״מעונן חלקית״ הקצר והנפלא, שהוקרן לפני ״למעלה״, מה שסוגר מעגל פנים-פיקסארי (יחד עם העובדה המשעשעת ש״פיטר סוהן החליף את פיטרסון״). על התסריט חתומים מג לה-פאב (״הקול בראש״), וכל היוצרים המקוריים והחדשים כאחד.

אין זה פלא אם כך ש״הדינוזאור הטוב״ הוא סרט שלא סגור עצמו בשום רמה, שגם עוסק בהתבגרות מבולבלת של גיבור מוחלש. סרט שעם כל הצלחה והעפלה שלו מעלה, הוא מדרדר אחריו אבנים הולכות וגדלות מטה. אוסף של עליות וקוצים בהם. לכן יצא שעל כל נדבך בסרט שעליו אכתוב בהמשך, יש לי דעה ודעה סותרת, מעין ויכוח עצמי שלא הצלחתי לסגור ביני לביני ואשמח להעביר הלאה לקוראים ולקוראות של סריטה.

סיפור מאחורי הקלעים כנראה חילחל ליצירה עצמה, ובמיוחד לאישיותו של גיבור הסרט, דינוזאור צעיר בשם ארלו, מסוג ברונטוזאורוס (אוכלי העשב העצומים וארוכי הזנב והצוואר). בתקצירים שקראתי משום מה הוא מתואר בתור אפאטוזאורוס, כנראה אביו הקדמון של ג׳אד אפטאו. בכל מקרה, הסרט מתרחש בעולם שבו הדינוזאורים שולטים, בהיעדר פגיעה של מטאור בכדור הארץ של לפני מיליוני שנים רבות. לטאות הענק פיתחו לעצמן ציביליזציה משלהן, וארלו שלנו הוא בן הזקונים של משפחה חקלאית המגדלת תירס. בעוד אחותה הבחורה מצטיינת בתחמונים, ואחיו בכוח פיזי ניכר, התכונה הבולטת ביותר של ארלו היא פחדנות מכל דבר שזז (או אפילו עומד במקום). אביו הסמכותי (בדיבובו של ג׳פרי רייט) מנסה לחנכו ברוך, בעוד האם (פרנסיס מקדורמנד) סבורה שדווקא קשיחות היא הפתרון לרכרכיות של בנם.

משפחתו של ארלו מבקשת להגן על יבול התירס שלה מפני מזיקים, ומחנכת את ילדיה להטביע את חותמם בעולם, מטפאורית וגם פיזית – בעזרת הטבעת כפה מלאה בוץ על מגדל הסילו בו מאוכסנים קלחי התירס שנקטפו. אבל רק לאחר שהתעלו מעל אתגר כלשהו. ארלו מוצא את המשימה שלו: מזיק מסוג גור-אדם שובב, שהתנהגותו דומה לשל כלבלב פראי, מאיים על מצבור התירס וסוחף את ארלו לשתי הרפתקאות בלתי צפויות. בשנייה והארוכה מביניהן, המהווה את חלקו הארי של הסרט, הוא נסחף בנהר הרחק מהבית, ומנסה למצוא את דרכו חזרה. כמו בכל סרט מסע, במיוחד של פיקסאר, אויבו יהפוך לשותפו למסע וגלריית דמויות קומיות ומפתיעות תנווט אותו אל סכנות ומכשולים עד ליעדו.

המקרה הראשי של סכיזופרניה הנוגע לסרט הזה היא האנימציה עצמה. מדובר ברקעים הכי מרהיבים וריאליסטיים שראיתי בסרט אנימציה אי פעם, כלומר בכל ימי חיי. כל-כך מדהימים שהם עושים סיבוב שלם – מאוסף פיקסלים, לתבניות נוף שנראות אמיתיות לחלוטין, אבל יפות עד כדי כך שהן נדמות כציור. העובדה כי אמא טבע היא האנטגוניסט המרכזי בסרט, ואולי גם אמהות בכלל, מודגשת כאן בצורה יוצאת דופן. החל מאי-פגיעת המטאור, דרך אפיון מקום המגורים של הדינוזאורים בעזרת פסגה משולשת ומשוננת, וכלה בנהר שוצף וסופות מכושפות שתוקפים את הגיבור כאילו יש להם רצון וכוונה. בהמשך ישנה גם מחווה מבריקה ל״מלתעות״ (או ״שרקנדו״ אם תרצו) עם כרישים הנתלים מהשמיים, ועוד כהנה וכהנה האנשות של הטבע. למשל בסצנות המשלבות גחליליות שמהלכות קסם על כרי דשא בלילה והפכו לדימוי המזוהה עם הסרט עוד משלב הטריילר. אבל גם בסצנות המתמקדות בדמויות ולא בנוף, אי אפשר שלא לשמוט את הלסת שוב ושוב נוכח ההרים, העצים, האבנים ובמיוחד מקווי המים הפשוט יפים מכדי לתאר. כותרות הסיום מאפשרות התפעלות מלאה מן היצירה, בעיקר משום שאינן מכילות את הדמויות הכעורות.

זהו החלק הפחות נעים לעין של ההנפשה בסרט הזה, המציב על רקע הנופים המצויירים להפליא את ערימת הדמויות הכי פחות אסתטית או מגובשת שראיתי בסרט של פיקסאר. ארלו, וגם יתר הדינוזאורים, נראים כמו קונספט-ארט לצעצועים, או כמו אחיו החורגים והירקרקים של ברווז האמבטיה המפורסם. חוסר האחידות בטקסטורות של עורם, לדוגמה, לא מתבטא רק בשוני בין דמות ודמות, אלא שיש מקרים שבהם דמות מסויימת נראית אחרת בכל סצנה. ההרגשה היא של צפייה במשהו לא גמור, לא משוייף, או פשוט כמו עבודה בתהליך שנגעו בה ושינו אותה הרבה יותר מדי צ׳יפים. ייתכן שזה מפונק מצידי לצפות לשלמות ויזואלית מצד פיקסאר, אבל הם התחילו. ובלי קשר למי התחיל, בסוף הזרות וחוסר הקשר האסתטי בין הדמויות הפלסטיקיות והרקעים הריאליסטיים מקשה מאוד להתחבר לסרט דרך גורם ההזדהות.

אבל נניח והאנימציה הייתה לא רק אחידה, אלא גם מושלמת. אפילו אז היה צריך לסבול את ההופעה הווקאלית הגרועה בתולדות פיקסאר, שלרוע מזלו של הסרט היא של השחקן המדבב את הדמות הראשית, ריימונד אוצ׳ואה בן ה-13. אני לא בטוח אם זו הרתיעה שלי מקולות גבריים בדיוק בשלב בו הקול מתחלף (זה כמו ציפורניים על לוח בשבילי), או אולי בכלל אשמה הכתיבה הנוטה לילדותי מדי של הסרט כולו. מכל סיבה שהיא, פשוט לא סבלתי את ארלו. לא את התגובות שלו, לא את העובדה שהוא תמיד מדבר בקול רם והיסטרי מדי, ובטח שלא את זעקות השבר שלו מכל עניין קטן. יש לארלו המון סיבות לצרוח בכאב, משום שהוא נופל וקם כל-כך הרבה פעמים בסרט, אולי כהקבלה לדרך החתחתים שעבר הסרט עצמו בדרכו להגיע למסך. יכול להיות שארלו אמור להתחבב על הצופים יחד עם תהליך הקבלה העצמית שלו, אבל אני פשוט פיתחתי אליו אלרגיה.

בהיעדר גיבור להזדהות עימו, פניתי אל ספוט, הדמות של גור-האדם. העיצוב החזותי שלו מתחיל כמו קלישאה מסוג מוגלי או ילדי-טבע אחרים, אבל במהרה מתגלה כי היוצרים הצליחו ליצור דמות דו-פרצופית, שנעה בין חמידות לתוקפנות. משהו בשילוב בין השיער הפרוע והנמשים על האף ובסביבתו, אני מניח, כולל המון הבעות פנים מופרזות בקטע קומי. כך שבעוד ארלו הינו חד-מימדי לחלוטין, ספוט הוא דמות דו-מימדית, מעין חיית מחמד או סיידקיק של הגיבור המספק הפוגות קומיות או מתניע את העניינים כשהם נתקעים. הבעיה במקרה זה היא שמלבד ההיפוך בין החיה והאדם, אין שום תובנה אמיתית מאחורי עיצוב הדמות הזו, שנשארת בגדר הדאחקה החביבה. זהו היפוך לשם היפוך, ושוב – מפיסקאר אני מצפה ליותר, וגם רגיל ליותר.

העיצוב של שאר הדמויות, תסריטאית וקולית, בהחלט עומד בסטנדרטים הגבוהים של האולפנים. היה נחמד לזהות את מקדורמנד בתפקיד אמו של הגיבור, או את סאם אליוט בתפקיד קאובוי טי-רקס, כשם שהיה לי כיף לחכות לקרדיטים כדי לקלוט שקולו של האב הוא זה של רייט. סטיב זאהן מספק הופעה מקריפה למדי בתור מנהיג להקת פטרודקילים שטניסטיים הסוגדת לסופה, אבל על הדמות וההופעה הטובות בסרט אחראי דווקא הבמאי. סוהן מדבב דמות שמופיעה רק בסצנה אחת בסרט, אבל היא כבר חקוקה על לוח ליבי כאחת מסצנות השנה, ומצטרפת לזנב התור של הדמויות האהובות של פיקסאר. מדובר בסוג של צרטופס (הדינוזאורים קרנפיים האלה, עם פנים שנראות כמו מסכות מקורננות), שעל פרצופו מתגוררות חיות יער רבות, מבעלי כנף וזוחלים ועד מכרסמים קטנים. כל המפגש עימו הוא רצף בדיחות למבוגרים, ויש לי הרגשה שהוא גחמה פרטית של הבמאי. מה שמוביל לבעיה החמורה והחמקמקה ביותר של הסרט סביב עניין חוסר אחידויות – הטון.

הטון של הסרט הוא זה שהיה הכי קשה להגדרה עבורי, ברמה שפשוט הטרידה אותי לכל אורכו. ״הדינוזאור הטוב״ מתחיל כמו סרט ילדים, עם דמויות שמסבירות את המתרחש על המסך באופן מעט מאוס, לצד רגעים שבהם היוצרים נתנו לתמונות לדבר בעד עצמן. לאחר מכן מתבסס קונפליקט אחד ברור ומובהק, והמבנה של הסרט מתחיל לקבל צורה כהרפתקאה לקטנטנים שיכולה לסקרן גם גדולים יותר. אלא שאז קורים כמה דברים מאוד לא נעימים, בטח לא לקהל בגיל הרך, ויחד עם זאת גם צצות מספר דאחקות שאמורות לקסום להורים. ברור שהמטרה כאן הייתה ליצור סרט ילדים שמדי פעם מעיר את המלווים המבוגרים עם קריצה לכיוונם, אבל יחד עם שמיכת הטלאים והאילוצים שהיא הסרט כולו, נדמה לי שגם כאן יש פספוס – ילדים עשויים להיות עצובים או חרדים מדי לאורך רוב הסרט, בעוד הוריהם עלולים להשתעמם מדי ולהחמיץ את הרגעים שנבראו במיוחד בשבילם. חתיכת עוף-מוזר הוא ״הדינוזאור הטוב״. כזה שלא הורס את השנה הגדולה של פיקסאר אבל אולי מוטב לו היה מאותחל באמת.

נ.ב.

כמיטב המסורת הפיקסארית, לפני הסרט הארוך הוקרן סרטון אנימציה קצר של במאי שאולי יום אחד יהפוך לבמאי פי׳צרים, כפי שקרה לסוהן, לדוגמה. אלא ש״צוות–העל של סאנג׳יי״ (Sanjay's Super Team) כל-כך זניח עד שהוא נשכח מליבי עד אשר סיימתי לכתוב את הסקירה הזו וכמעט ושיגרתי אותה לאוויר העולם הווירטואלי. זהו סרטו של סאנג׳יי פאטל, שקרא לגיבור על שמו. אותו ילדון נאלץ לנטוש תוכנית טלוויזיה אהובה משום שאביו קורא לו לתפילה, אלא שצוות גיבורי-העל מהסדרה שהוא אוהב זולג פנימה אל הזמן המקודש, ובמוחו מתפתח קרב בין המסורות השונות. זהו סרט בן מספר דקות מועט שבכל זאת מרגיש ארוך מדי, ואפשר לסכמו במשפט – ילד מעדיף את תרבות העכשיו (טלוויזיה וגיבורי-על) על פני המסורת של פעם (אלים הודיים), אבל מנסה לגשר בין שני הקצוות בעזרת דמיונו. המסר הזה, כמו הסרט כולו, היה קצת מפורש מדי. והאקשן, שהיה יכול להיות מרהיב בסגנון האנימציה שנבחר לקטע החלום, לא ממש הזיז לי (כחובב ״סמוראי ג׳ק״ אפילו גלגלתי עיניים). סרט חביב בקושי, עם או בלי קשר לעובדה שהוא אישי מאוד ככל הנראה. לא אחד הקטנים הגדולים של פיקסאר, אבל כנראה ספתח הולם לסרט הארוך שהגיע אחריו.