״ליד הים״, סקירה

על פניו, דומה כי כותרת סרטה החדש של אנג'לינה ג'ולי (בתור תסריטאית-במאית-כוכב), ״ליד הים״ (By The Sea), אינה אומרת הרבה. רק מצביעה על מיקום גאוגרפי די כללי בו יתרחש הסרט. אבל עצם הדגשת הנוף מלמדת על המסורת הקולנועית עימה שואפת ג'ולי להתכתב בסרט זה, שהוא הסרט השלישי אשר ביימה ג'ולי אבל ככל הנראה הראשון בו היא מנסה להתכתב גם עם מורשת קולנועית ולא רק עם אמירה פוליטית לא מורכבת. המורשת הקולנועית עמה מתכתבת ג'ולי מקורה בקולנוע האירופאי, בו נוצר מספר גדול של סרטים אשר מתארים משבר בזוגיות לא רק דרך ניכור בין בני זוג, אלא גם דרך נוף אשר היחס אליו מבטא גם את הרגשות של בני הזוג אחד כלפי השנייה ולהיפך. ייתכן ומי שפרץ את הדרך לסרטים אלו בקולנוע המדבר הוא רוברטו רוסליני, במספר סרטים שיצר עם אשתו אינגריד ברגמן, החל מ״סטרומבולי״ ועד ״המסע לאיטליה״. סוג זה של סרטים הפך למזוהה עם מיכאלאנג'לו אנטוניוני, ונדמה לי כי הסרט החשוב האחרון שניתן ליחס לזרם הוא סרטו של נורי בילגה ג'יילן, ״אקלים״.

סרטה של ג'ולי לא מגיע לאיכויות הפואטיות של יוצרים אלו (לדעתי הוא הכי קרוב בסגנון דווקא לרוסליני), אבל יש לו מכנה משותף לשמות שהוזכרו: בכל הסרטים הללו, גברים ביימו את מי שהייתה באותה תקופה בת זוגם. ג'ולי מלהקת לסרט לא רק את עצמה, אלא גם את בעלה בראד פיט. על מנת להדגיש את הקשר בין השניים, לראשונה בקריירה שלה הקרדיט של הבמאית בסרט הוא "אנג'לינה ג'ולי פיט" דבר אשר מרמז גם כי נישואין במשבר היו נושא מרכזי בסרט.

לפחות בהתחלה, נראה כי אכן כך הם פני הדברים. ג'ולי ופיט מגלמים זוג נשוי ניו-יורקי אשר מגיע לחופשה במלון נידח בצרפת, מלון הניצב במעלה גבעה. אם יורדים ממנה ברגל, מגיעים לבר קטן, חנות מכולת וים. חוץ מזה דומה כי האזור מבודד לחלוטין. כבר בהגיעם לחדרם, בני הזוג מעצבים אותו מחדש בהתאם לצרכיהם, בשתיקה המצביעה על היכרות שלמה, אך גם על שגרה. מהר מאוד נגלה כי את החופשה הם מעבירים לרוב בנפרד – הוא שותה הרבה אלכוהול לבדו, היא לוקחת הרבה כדורים בחדר. כמעט ואין ביניהם כל מגע פיזי.

באופן רשמי, משבר מקצועי בחיי הבעל הוא אשר הביא אותם לחופשה במקום המרוחק: הבעל הוא סופר, בעבר סופר מצליח עד לדרגה כי גם בצרפת יש מי שמזהה את שמו. אך הוא מצוי במשבר כתיבה והים והאנשים החיים בקרבתו אמורים לספק לו "השראה" לרומן חדש, או לפחות סביבה עם מעט הסחות דעת, שכן הוא טוען כי אשתו היא ההשראה. אבל לפחות בתחילה, הוא לא ממש מסוגל לכתוב עליה באופן ישיר או לדבר כלפיה בכנות. אולם למעשה, הוא כלל לא העניין וגם אם הוא לא אומר זאת בגלוי, מבחינתו המטרה של החופשה היא טיפול במצב הרגשי של אשתו, אך הוא אינו חולק זאת עימה. גם הסרט לא ממהר לחשוף את קלפיו – כן, הוא מציג משבר בזוגיות. כן, יש בו דמות גברית של סופר במשבר כתיבה. אך אלו עלילות משנה, או השלכה של המשבר העיקרי אשר בו עוסק הסרט – נשיות אשר מנסה להגדיר את עצמה מחדש, לאחר שאיבדה חלק מן המאפיינים הנשיים שלה. ואם הקריירה של בעלה נמצאת במשבר, הרי שהקריירה של האישה כבר נגמרה. היא הייתה רקדנית, אבל הגיע לגיל בו היא מבוגרת מדי להופיע.

בנקודה זו, יש לציין כי מדובר בסוג של סרט תקופתי, המתרחש בשנות השבעים של המאה ה-20. במקרה או שלא, זוהי תקופה בה האקדמיה החלה לעסוק בפמיניזם בתדירות גבוהה יותר, כולל בחקר הקולנוע. בין היתר, בשנות השבעים ראה אור מאמרה המכונן של לורה מאלווי "עונג חזותי וקולנוע נרטיבי" אשר טען בין היתר כי הקולנוע מיצג לרוב מבט גברי על הגוף הנשי. הסרט, שבויים כאמור בידי אישה (שברבים מן הסרטים בהם הופיעה נדרשה להפגין גוף יפה יותר ממשחק מורכב) מתעמת עם המבט הדומיננטי בקולנוע.

באחד מן השוטים היפים ביותר בסרט, המצלמה מתקרבת לגוף של ג'ולי במבט שנדמה מציצני – דומה כי הדמות מצפה למבט על גופה, אך את המבט של המצלמה לא מחליפה אף דמות אנושית. איש אינו מביט בה באופן אירוטי בנקודה זו. היא מביטה הצידה ומוצאת במרפסת הסמוכה גבר – היא יוזמת חילופי מבטים אשר יעודדו אותו לרקום עימה קשר, קשר אשר במידה מסוימת יחדש את נשיותה, אבל לא בצורה שלמה. הסרט עוסק בטראומה אשר קשורה לתפקוד של הדמות בכמה אופנים, אחד מהם הינו קרירות מוחלטת לכל מגע מיני. אבל הגבר בחדר הסמוך, אשר הגיע למלון על מנת לחגוג ירח דבש עם כלתו, מעורר בה משהו. בעיקר, הנוכחות של זוג צעיר המרבה לקיים יחסי מין מעוררת בה משהו, משהו אשר מרגש ומגרה אותה וגם גורם לה רתיעה בו-זמנית.

הריגוש הזה הוא תולדה של הצצה מתמשכת. הגיבורה מוצאת חור בקיר המלון, דרכו היא יכולה להציץ לחדר הסמוך. למרות הרתיעה הראשונית, היא מתמכרת להצצה על הזוג הצעיר. המבט המציצני, אשר מיוחס לרוב לדמות גברית, ניתן הפעם לאישה, אשר דומה כי היא מתענגת הן למראה הגוף הגברי (של מלוויל פופו) והן למראה הגוף הנשי (של מלאני לורן). בעיקר היא מתענגת על האקט המציצני, על החדירה לפרטיות. בהדרגה, נוצרים גם קשרים חברתיים בין שני הזוגות. הגיבורה מנסה לרמוז כי דווקא בעלה הוא זה אשר חושק באישה הצעירה, עוד בטרם חזינו בהם בסצנה משותפת. בכך היא מנסה לנתב את הסיפור לנראטיב מוכר יותר. הסרט נע סביב הרבה קלישאות וסיפורים מוכרים על משבר אמצע החיים או משבר בזוגיות, אבל בסופו של דבר הוא מנתב למקומות מעט שונים.

ניתן לפרש את הזוג הצעיר כגרסה צעירה יותר של הנישואין נטולי התשוקה בהם מצויים הגיבורים, אבל הסרט לוקח את ההשוואה למקום קצת שונה. בעודם מקיימים יחסי מין, העריכה עוברת לשקף את התודעה של הגיבורה ומראה קאטים קצרים לדימוי שלוקח לסרט זמן להסביר אותו במלואו. כך הבמאית מראה מצב בו עצם המגע משחזר טראומה. השאלה היא האם הדמות רוצה להתגבר על המצב, או שזהו רק רצון של בעלה אשר ישמח לכל פתרון אשר יאפשר לו, בסופו של דבר, לגעת שוב באשתו. כפי שאמרתי, אני סבור כי הבמאית מנסה בסרט זה לנסות להגדיר נשיות במצב בעייתי, נשיות אשר איבדה חלק מן ההגדרות המסורתיות לנשיות. למשל, נשיות אשר אינה כוללת מיניות משום סוג, או נשיות אשר חווה עונג מיני רק דרך מבט, אבל לא באמצעות מגע. או אישה אשר ויתרה על הקריירה שלה למען בעלה, אבל לא ממש מוכנה להיות עקרת בית. נאמר לנו כי הזוג חי בניו יורק, אבל יש לנו מעט מאוד מידע על איך נראים חייהם בשגרה. ואי-קיומם של של ילדים הוא דבר אשר נוכח לכל אורך היצירה.

במידה רבה, העיסוק הזה בנשיות קושר את ״ליד הים״ לסרטים הקודמים שביימה ג'ולי, אף כי הם היו סרטים גבריים יותר, בעיקר ״לא נשבר״. הקשר הוא שבכל סרט, ג'ולי מאוד קשורה למסר הפוליטי, ובמקרה של הסרט הנוכחי לא מדובר במסר לגבי מלחמה או יחס לאחר, אלא בניסיון להגדיר מחדש את מקום האישה בעולם. יש בקולנוע מחויב פוליטית משהו שמחליש את הסרטים, שכן הוא אינו מאפשר קריאה הפתוחה למספר רב של פרשנויות. בנוסף, ג'ולי נוטה לקלישאתי הן ככותבת והן כבמאית, דבר אשר אמנם פחות בלט לי בסרט החדש, אבל כן מונע מן היצירה להתגבש למשהו מרשים באמת.

בנוסף, למרות שמדובר בעיקר בכלים נראטיביים אשר צריכים להאיר מחדש את הסיפור של הדמות הראשית, יש משהו לא שלם בבנייה של כל הדמויות בסרט אשר אינן מגולמות בידי הבמאית עצמה. כולל כמה עלילות משנה בהן לא נגעתי בסקירה זו. הדבר הופך את הסרט למעט תיאורטי מדי ולא ליצירה נושמת. גם אם הסיפור על הסופר במשבר לא נועד להיות העיקר, ניתן היה להשקיע בו מעט יותר, בין אם בניסיון ליצוק אמינות או רבדים, בטח שבסרט שאורכו מעל שעתיים.

ג'ולי אומנם מתכתבת עם קולנוע אירופאי-אמנותי, אבל לא מוסיפה אמירה סגנונית מקורית. לעתים נדמה כי היא מצטטת טכניקות של קולנוע מודרני בלי סיבה מוחשית, דבר אשר לי צרם במיוחד בשוט המסיים של הסרט. ג'ולי הוסיפה בשוט זה עוד אלמנט הקשור לקולנוע אירופאי, אבל לא ברור לי כיצד הוא מעשיר את הסרט שלה. ואף כי הסרט מצולם היטב וערוך ביעילות לכל אורכו, הוא כמעט ואינו מדהים באף שלב, אולי פרט לחלק מסצנות ההצצה, או הסצנה של המבט על גוף השחקנית, אותה תיארתי. קשה לדרוש מסרט להדהים בכל שוט מחדש, אבל התפעמות כזו קיימת ברוב הסרטים עימם ג'ולי מתכתבת, ועם התכתבות גדולה באה שאפתנות גדולה, והסטנדרטים עולים.

כשל נוסף של הסרט טמון בפרדוקס. אין ספק כי האמירה של הסרט מרוויחה מכך כי הבמאית משחקת בו בעצמה, ויש עניין בכך שהיא חושפת גם את גופה (ואת גופו של בעלה) בעירום חלקי ולא רק את גוף השחקנים ה"שכירים״. יש גם התכתבות של ג'ולי עם דמותה כסמל סקס ובחינה של החזות החיצונית שלה בגיל שנחשב "מבוגר" מבחינת הוליווד, כאשר דומה כי הדיון של הסרט בהגדרה חדשה של נשיות יכול להתכתב גם עם ניתוח לכריתת שדיים ושחזורם אשר עברה ג'ולי. אף שחקנית אחרת לא יכלה לגלם את התפקיד, ולדעתי גם אין ספק כי דווקא שחקנית בעלות תכונות אופי שונות מג'ולי הייתה יכולה להועיל לתפקיד יותר.

כשחקנית, דומה כי ג'ולי הייתה בשיאה בתחילת הקריירה, בה היטיבה לגלם נשים צעירות הטורפות את החיים בקצב מהיר ולרוב גם סובלות מהפרעה נפשית, מאובחנת או לא. על תפקידים כאלו היא זכתה בפרסים רבים, כולל אוסקר, מה שגרם למשבר במעבר לתפקידים בעלי אופי אחר. ג'ולי הפכה למפורסמת בגלל המראה שלה, מה שדרש מעבר לגילום גיבורות מעוררת הזדהות, ובזה היא הייתה פחות יעילה. הפתרון היה מעבר לסרטי פעולה בהם גילמה נשים חזקות ולוחמות. ג'ולי היטיבה לגלם דמויות מסוג זה, גם אם הסרטים לא תמיד זכו להצלחה. אבל עידון ומשחק מרומז אף פעם לא היו צדדים חזקים אצלה ודווקא תכונות אלו נדרשות ב״ליד הים״. יש בסרט רגעים בהם היא מרשימה בהופעה שלה, אבל גם רגעים בהם היא נראית כבויה, או שיש משהו מכני בהדגמה שלה של טירוף. אני עדיין סבור כי היא יכולה להמציא את עצמה מחדש כשחקנית, אבל זה לא קורה בסרט זה. גם כבמאית, הכיוון החדש שהיא לוקחת לא יכול להיות מוגדר כהצלחה, אבל אולי כצעד בכיוון הנכון.

למרות כל החסרנות הנ"ל, ובניגוד לסרטים הקודמים של ג'ולי כבמאית, אחרי הצפייה ב״ליד הים״ חשתי כי עברתי חווית צפייה מעניינת וכי הבמאית הבינה היטב מה היא עושה בסרט זה. עם זאת, מדובר ביצירה איטית למדי, אשר דומני כי תאתגר ותנכר צופים רבים. יצירה אשר יש בה מורכבות בהיבטים מסוימים אך גם רדידות בהיבטים אחרים. יצירה אשר יכולה לשמש חומר לפארודיות אם תזכה לקהל רב, אבל גם לספק לחלקים מן הקהל חוויה מתגמלת או חומר למחשבה.