"רבין היום האחרון", סקירה

אם, לפני שנתיים או יותר, הייתם פורשים בפני את רשימת הסרטים הישראלים המיועדים לצאת לבתי הקולנוע בשנת 2015, הייתי אומר לכם שהשנה הזו תהיה לבטח שנת מפתח בקולנוע הישראלי. כזו שעלולה לשנות, או לפחות להגדיר מחדש, את העשייה בארץ. זאת בעקבות שני סרטים, ושני סרטים בלבד. הראשון הוא "טוביאנסקי" של ריקי שלח, והשני הוא הסרט לשמו התכנסנו, "רבין היום האחרון" של עמוס גיתאי.
לא רק שאילו שני סרטים של במאים ותיקים המושרשים בעשיית הקולנוע בארץ בזמניה הטובים והרעים, אלא שאלו שתי יצירות שמעיזות ללכת למקום שמעטי מעט ניסו ללכת לפניהם. אלו שני סרטים המתחקים ומשחזרים אירוע מההיסטוריה האישית שלנו, אבל לא סתם אירועים, אלא כאלו שמעלים שאלות קשות על החברה. לא ניצחון גדול או עלילה מתחנפת לקהל, אלא להפך. שני סרטים שמנסים לשפוך אור על פינה חשוכה שאני לא בטוח כמה אמנים פה, בטח כיום, יהיה להם את האומץ להאיר.

"טוביאנסקי", כזכור, סיפר על מקרה בימי מלחמת העצמאות, בו מאיר טוביאנסקי, קצין בכיר, הואשם על לא עוול בכפו (כך על פי הסרט) בריגול, ואחרי משפט שדה מהיר ומבזה, נידון לכיתת יורים. הוא מביא למסך רגע נורא מהצבא המוסרי ביותר בעולם, ומראה שהתשתיות עליהן נבנתה המערכת הצבאית רעועות ומסוכנות.
ועכשיו מגיע עוד ניסיון שכזה, והוא, כאמור, זה של עמוס גיתאי. אגב, אין לי ברירה אלא לציין את האירוניה הגדולה בלוח השיבוצים, כי זהו הסרט השני של גיתאי שיוצא לבתי הקולנוע השנה, אחרי "צילי", בדיוק באותו שבוע בו יוצא לאקרנים סרט אחר, "בלדה ליוסף" שמו, והוא סרטו הנוסף השנה של לא אחר מאשר ריקי שלח, במאי "טוביאנסקי".

"רבין היום האחרון" גם הוא הולך למקומות שקשה להיזכר בסרטים ישראלים שהלכו בהם לפניו. הוא מבקש לייצר כרוניקה מפורקת של לפני ואחרי רצח יצחק רבין ב-4 בנובמבר 1995. כפי שעשו "J.F.K – תיק פתוח" לפניו, או אפילו "Z" של קוסטה גראווס, גיתאי טווה סיפור רב דמויות, כל אחד מהם מתנקז או בוקע מהאירוע המשמעותי ביותר של החברה הישראלית לאחר הקמתה, זה שדחף אותה מעבר לקצה ושינה אותה לחלוטין.
לגיתאי יש אג'נדה בסרטו החדש, כך ברור מהצפייה. הוא רוצה להצביע על אשמים, הוא איננו מנסה לתאר תמונה מאוזנת. לתפיסתי, לא רק שאין עם זה בעיה, אלא זה מבורך. לא באופן ספציפי ל"רבין", אלא כעקרון המנחה במאי. לדעתי יצירת אומנות אמורה לכלול בתוכה את השקפת העולם של היוצר שלה, ואפילו אם העשייה שואפת באיזשהו מקום לאיזון, אני תמיד מעריך את הבמאים שיודעים מה דעתם, ויוצקים אותה פנימה. כמובן שיש מקום לבחינת הצד השני וניסיון להתרחק ממגמתיות או דידקטיות, אבל באופן עקרוני אני תומך בבמאי או במאית שאומרים "זאת המציאות שלי, בין אם הייתה או לא".
מהמקום הזה, "רבין היום האחרון" אמיץ בעיני עוד יותר. בתקופה בה אמני ישראל מפחדים להתבטא כנגד הקונצנזוס מחשש לאיומים ולסנקציות מהרחוב ומהממשלה, ויותר גרוע מכך, כאשר מישהו כן אומר את שעל לבו, לא עומדים מאחוריו ותומכים בו, קולו של גיתאי – הכי רחוק שיש מהרחוב הישראלי של 2015 – הוא דבר מה שאנחנו צריכים לברך עליו, והסרט שעשה אמור להיות כזה שנחגוג ונציין.

אבל על אף כל אלו, שנת 2015 המגיעה אל סיומה, תישאר בכל זאת אחת השנים החלשות והפחות משמעותיות של הקולנוע הישראלי. "טוביאנסקי" ו"רבין", שהיו אמורים לפתוח פתח חדש בעיקר לקהל הישראלי ולייצר קולנוע ישראלי מסוג אחר, לא הצליחו לעמוד במשימה הקשה מנשוא הזו.
בעיותיו ההפקתיות והאמנותיות של "טוביאנסקי", למרבה הצער, היו רבות וגדולות יותר מאשר הנכונות שלו, ולכן הסרט לא מצא קהל ונעלם מבתי הקולנוע במהירות, ללא הטבעת החותם שהייתה אמורה להיות שלו. המקרה של "רבין היום האחרון" מתסכל הרבה יותר, כי נדמה שגיתאי עושה כל שביכולתו להרוס את המיזם המרשים שהרים בשתי ידיו, וגם הפעם סביר להניח שהקהל יפנה את גבו.

הסיבה לכך ש"רבין" מפיל את עצמו, היא מכיוון שהוא מנסה לעשות מעשה ואז יוצר לעצמו, כאילו בהזמנה, כל מכשול שאפשר. הסרט הזה איננו תרגיל אינטלקטואלי ואיננו מוצג מוזיאוני. הוא סרט קולנוע שאמור להצפות על ידי מספר רב של צופים, לסחוף, למתוח, לעורר דיון וכעס, לייצר שיח במקומות בהם אסור לדבר יותר, ואפילו אולי לרגש. לא בהכרח בהקשר של דמעות, אלא לעורר רגש, בין אם זה זעם או תסכול. זה סרט מיועד לקהל הרחב, אבל הוא שוכח את זה מהר מאוד.
"רבין – היום האחרון", הסרט האמיץ הזה, יישאר רחוק מראש ולב הצופים, ואין את מי להאשים מלבד הסרט עצמו.

נתחיל בכך שאורכו של הסרט הוא כשעתיים וחצי, מה שהופך אותו כנראה לסרט הקולנוע הישראלי הארוך ביותר בכל הזמנים (אפילו יותר מ"שנת אפס" ו"העולם מצחיק"). אם גיתאי שאף לעשות סרט שיגיע לכמה שיותר אנשים, הוא איבד אותם כבר שם. לא שבאופן עקרוני אף אחד לא רואה סרט של שעתיים וחצי, אלא יותר כי על אף אורכו של הסרט אין לו מבנה דרמטי או נראטיבי ברור, מה שעוד יותר מקשה על הצופה לצלוח אותו ברמת ריכוז יציבה.

ולא שכל דקה מאורך הסרט היא קריטית. למעשה, נדמה שיש רצון ללכת כנגד חוקי עריכה והידוק. על נראטיב סביר, כאמור, בכלל אין על מה לדבר. ועל אף שכתבתי שאני בעד במאים המכניסים את האג'נדה האישית שלהם לתוך הסרט, גם אם מדובר במקרה היסטורי, גיתאי עושה זאת בצורה כל כך שלומיאלית ובוטה, שאפילו בתור מי שמזדהה עם כמה מדעותיו בסרט, הרגשתי אנטגוניזם מפעפע.
השיא הוא בסצנה בה ועדת החקירה לרצח רבין מתחילה לדון בינה ובין עצמה על נושא מפעל ההתנחלויות. זה מגיע כשעה ורבע לתוך הסרט, ושם תלויה כמו שלט מהבהב מעל הקהל המציע לו ללכת לשירותים אם מישהו צריך, אנחנו פה על הבמה נדבר על משהו עד שתחזרו. זוהי אחת הסצנות הגרועות והמיותרות שראיתי בקולנוע הישראלי לדורותיו, ברמה כזו שמקשה לחזור אל הסרט אחריה. מדובר בחמישה שחקנים, איש מהם לא באמת יודע מה לעשות עם הטקסטים הדידקטיים שקיבל, אשר זורקים עובדות על אמנת ג'נבה וההתנחלויות ומשחזרים דיוני שיח-וסיג של שיעורי חברה בכיתה ה'.
הסצנה הזו, אם הייתה נשלפת מהסרט, לא הייתה פוגעת בשום דבר בניסיון להבנת הסיפור, והייתה מקצרת אותו בכמה דקות יקרות, אבל היא נותרה בפנים, מבהירה שגיתאי רוצה לומר לנו משהו.

סצנה אחרת שחשוב לדבר בה, כי היא הייתה הפעם הראשונה במהלך הסרט שתהיתי האם "רבין" מתחיל לגבול בהסתה (הוא לא, אל תדאגו), מתרחשת בישיבה דתית, ובה ד"ר נטע – דליה שימקו בהופעת קאמפ מפתיעה – מגיעה כפסיכיאטרית להסביר לקבוצת אנשים שלא ראינו לפני ולא נראה לאחר מכן, שעל פי חוות דעתה המלומדת, יצחק רבין הוא סכיזואיד מסוכן שחייב להתאשפז. "האם יש עוד מנהיגים כאלה, בעלי בעיות אישיות?" שואלת אותה ניצבת שדובבה באוף-סקרין. "כן, למרבה הצער כן," עונה לה ד"ר נטע, "היטלר, למשל". ואז פורצת בבכי ויוצאת מהחדר.
אני באמת לא יודע האם התרחיש הזה אכן קרה, והאם הסצנה מבוססת על אירוע אמיתי, אבל קשה מאוד לסרט, כל סרט, להתרומם אחרי דבר כזה, בטח כאשר הוצאתה מהגרסא הסופית רק תחזק ותקל על האופרציה.

עוד דיסוננס שפוגם בסרט נוצר בין שאיפותיו האומנותיות ובין מה שנמצא על המסך. גיתאי השתמש בשירותיו של הצלם הצרפתי הנפלא אריק גוטייה ("אל קצה העולם", "שעות קיץ"), כדי להעמיד שוטים ארוכים-ארוכים ומורכבים מאוד, כאלו ששומרים על אחדות הזמן והמקום ומנסות לייצר תחושה משמעותית של רציפות ושל איבוד אוריינטציה (כך אני מתאר לעצמי, אחרת אין לבחירות האלו שום סיבה). למרבה הצער, כמעט אף אחד מהשוטים המורכבים לא צולח, כמעט תמיד בגלל ניצבים שמביטים למצלמה או מעווים את פרצופם באופן חסר מודעות, או בגלל אופרייטינג גרוע של המצלמה. שוט הסיום של הסרט, למשל, מתחיל בטראקינג-שוט ארוך (ודידקטי באופן שגרם לי להרגיש שגיתאי לא לגמרי מאמין בקהל שלו) ומסתיים על עגורן שעולה גבוה גבוה. זה אמור להיות רגע מעורר השתאות, אבל מכיוון שהרעידה של המצלמה כאשר היא עולה על הרמפה כה מורגשת, והתנודות של המצלמה ברוח החורפית העלו בי חשש שמפעיל המצלמה עומד ליפול אל מותו בכל רגע, אקורד הסיום היה צורם גם הוא.

האמת היא שבדקותיו הראשונות של הסרט, חשבתי שלא אצליח לנתק את המטען הפוליטי שעמו אני מגיע לצפייה, אל מול בחינתו כיצירה בפני עצמה. רצח רבין הוא אירוע כל כך טראומתי, שכל יום שחולף רק מתגלות עוד ועוד מהשלכותיו הקשות על החברה שלנו, שרק עצם הנושא והתקווה לטיפול קולנועי ראוי בו יצרו אצלי אפקטיביות והתרגשות רבה. על אף שהבחירה לפתוח את הסרט בריאיון מוזר ומודבק של שמעון פרס על ידי המפיקה והשחקנית יעל אבקסיס לא הוכיחה את עצמה כנכונה – גם מבחינת מה שנאמר בה שלא שופך שום אור חדש על כלום, וגם כי היא מייצרת איזושהי מלאכותיות מוזרה ולא נעימה – קשה מאוד להתנגד לתחושות שמעוררים רגעי הארכיון המביאים לנו מנהיג שעומד למות בעוד מספר דקות ואין הוא יודע את זה. לכך מצטרפת החרדה שמגיעה עם הידיעה שבין האנשים הרבים שבקהל עומד באין מפריע אדם בן 25 שעומד לפשוע ולשנות מדינה שלמה, כנראה לנצח.
וגם שם, נדמה שהסרט משתדל כמה שיותר – בכוונה או שלא – לחשוף את הזיוף מאחורי עשייתו. שוט עילי של שוטרים רצים ברחוב כאשר רק סאונד צעדיהם נשמע בהגזמה, לא ממש עושה עבודה מרהיבה ביצירת ריאליזם, ושוטים תמוהים שאין להם שום תהודה להמשך מרגישים כמו פילרים שנועדו לעבות את הסרט העמוס גם ככה. בראשם קלוז אפ דומם של מישהי, כנראה יקירת הבלוג מלי לוי-גרשון, בפאה ומשקפיים רחבי מסגרת, אשר עומדת דומם עם מיקרופון ומביטה למצלמה. היא לא תופיע בסרט יותר מרגע זה.
חלקו האחרון של הסרט מתרחש בין כותלי ועדת שמגר, שמטרתה הייתה לחקור את הרצח ואת המחדלים שהובילו אליו. בהתחשב בכך שבשנה שעברה ראינו פחות או יותר את אותו הדבר בסרט ישראלי אחר, כלומר שלושה גברים מרשימים מתחקרים רצף של עדים המביאים את נקודת מבטם האישית, נשאלת השאלה איך חקירה של אישה המנסה להתגרש מבעלה הייתה כל כך מרתקת, מצחיקה ונפלאה, בזמן שסיקוונס חקירת האשמים ברצח הראש הממשלה של ישראל, נותרת מרוחקת ומשעממת במיוחד.

ל"רבין היום האחרון" אין מבנה שמוביל אותו, ואין שום דבר חדש לומר, למרות שלגיתאי היה את המנדט לעשות ככל שהוא רוצה. הוא מציג רצף של שיחות פרוטוקול וסצנות תמוהות שלא מתגבשות לכדי דבר מעבר לסחרור. התסכול האמיתי מהסרט הוא לא הכרוניקה בה מדינת ישראל נשברה לשניים בעקבות הסתה ממושכת והתעלמות מכעיסה של רשויות החוק והממשלה, אלא איך היה פה פתח לסרט מרתק וחשוב, שכל מה שנותר ממנו הוא מחשבות משורטטות בעיפרון, בכתב מסורבל.