פוסט אורח של רון פוגל לקראת שבוע הקולנוע הקוריאני 2015 (וכרטיסים ל״האדמירל״)

הקדמת אורון: השבוע הוא שבוע הקולנוע הקוריאני בסינמטקים, מה שאומר ארבעה סרטים חדשים מהארץ שאנחנו כל-כך אוהבים את הקולנוע שלה ארוזים יפה למתנה. שניים מהם שוברי קופות במולדתם, אחד של מאסטר אמיתי שסרטיו לא ממש מגיעים להקרנות בישראל וזו הזדמנות לתקן, ואחד מהם הוא ביוגרפיה מוזיקלית, ז׳אנר שהגיע השנה לשיא כמותי אבל אני בטוח שכמו תמיד, קוריאה תנצח את הוליווד.

אפרופו הוליווד ומלחמות קוריאה, יש היו לנו שני כרטיסים זוגיים לחלק לכם או לכן לסרט שנראה לי כמו הדבר שהכי שבוע לתפוס בפסטיבלון – אפוס האקשן ״האדמירל״. התגובה הראשונה והשנייה שיביעו רצון לכך יקבלו מיילים נשלחו לזוכים בכרטיס זוגי, להקרנה שתתקיים בסינמטק תל-אביב ביום שלישי ה-3.11 בשעה 21:00 באולם 3. הקפידו להשאיר את המייל האמיתי שלכם או שלכן בהרשמה, כדי שנוכל ליצור קשר (מומלץ לא לכתוב את המייל בגוף ההודעה, שלא תצורפו לכל מיני רשימות של ספאמרים). רוצים עוד פרטים על ״האדמירל״ או יתר הסרטים? רון פוגל, המנהל האמנותי של שבוע הקולנוע הקוריאני וכותב אורח בסריטה מעת לעת, מספר למה כדאי לבוא. מכאן ואילך, הפוסט כולו שלו.

האדמירל – זרמים גועשים
The Admiral / Roaring Currents

הסרט הקופתי ביותר בתולדות הקולנוע הקוריאני (17 מיליון צופים ומעל מאה מיליון דולר הכנסות) ולא בכדי. מי שרוצה לחוות את העוצמה של התעשייה הקוריאנית מוזמן לצפות באקסטרווגנזה המגלומנית של הבמאי קים האן-מין. אם בסרטו הקודם, "מלחמת החיצים" (War of the Arrows), עוד זיגזג הבמאי בין קטעי אקשן לקטעי שיחה והרהורים, ב"זרמים גועשים" הוא פשוט משחרר כל רסן. הסרט נפתח עם אקשן מטורף שרק הולך ומתגבר. אפשר לא להתמצא באחד מהקרבות הימיים הידועים בהיסטוריה וגם לא להיות מודעים למשקעים האדירים שבין הקוריאנים ליפנים, ופשוט ליהנות מפואטיקה של אלימות שכה מאפיינת את הקולנוע המזרח אסייתי.

את האן-מין פגשתי בפסטיבל הקולנוע הקוריאני בפירנצה השנה. "זרמים גועשים" נבחר להיות סרט הפתיחה ולאחריו ישבתי לשיחה אל תוך הלילה עם הבמאי הצנוע והנחבא אל הכלים. הוא ציין את ג'ון וו כאחד ממקורות ההשפעה שלו ואכן ניתן למצוא בסרט את אותה שפיכות דמים הירואית שאפיינה את סרטיו של וו בימי הונג-קונג שלו. או במילים אחרות, זה אומר שהאדמירל לא ימצמץ לרגע מול הסכנה, ובכוחות על-אנושיים (רצוי בהילוך איטי) ינהיג את ספינותיו המועטות בקרב מול הכובשים היפנים. בעניין זה, מילה על השחקן הראשי צ'וי מין-שיק המוכר מהופעותיו הנפלאות ב"שבעה צעדים" ו"ראיתי את השטן", שמפגין כהרגלו עוצמה אדירה והפעם הוא אפילו בצד של הטובים.

התרגשתי עד עומקי נשמתי כשצפיתי בסרט, ולכן הוא היה הבחירה הראשונה שלי לשבוע הקולנוע השנה. לקהל שיגיע תתאפשר חוויה שאפשר להגדירה במילה אחת – כיף. כיף קולנועי, שעתיים וקצת של גיבורים מסוג שהוליווד ידעה בעברה והיום נעלמו מהמסך הגדול. לפני ההקרנה בסינמטק תל אביב אני אדבר קצת על הרקע ההיסטורי לסרט וגם על קסמו של הקולנוע הקוריאני.

שיר הלל לאבי
Ode To My Father

הסרט הקופתי השני בתולדות הקולנוע הקוריאני (אחרי האדמירל). מלודרמה קוריאנית רחבת יריעה הפורטת בלי בושה על נימי הרגש, ונדמית לעיתים כשילוב של סרט תורכי והסרט הערבי של ליל שישי (להערכתי, ברבע מהסרט הגיבורים בוכים). הקוריאנים מתים על הקולנוע שלהם וקוריאה היא אחת המדינות הבודדות בעולם שהקולנוע המקומי בה גובר על הקולנוע האמריקאי: כחמישים אחוז מהצופים בקוריאה הולכים לסרטים קוריאנים. לשם השוואה, בישראל מדובר במספר שמגרד את השמונה אחוז. הקוריאנים אוהבים במיוחד סרטים שמספרים על ההיסטוריה שלהם, גם אם חלק מסרטים אלו מציגים מציאות השונה במקצת מההיסטוריה האמיתית של מדינתם.

ב"שיר הלל לאבי" מתוארת ההיסטוריה של קוריאה משנות החמישים ועד לימינו דרך קוריאני אחד שמפונה עם משפחתו מהצפון ומגיע לדרום. כמו האומה כולה, הוא יוצר יש מאין ובעבודה קשה וסיזיפית משפר את חיו והופך לבעל משפחה ובעל עסק מצליח. בדרך הוא יגיע למערב גרמניה ולווייטנאם ובסוף יחזור למולדתו גאה ומצליח. סופו של הסרט מתייחס לאיחוד משפחות של עם שחולק לשניים במלחמה אכזרית. זהו לא סרט לציניקנים, אבל בהחלט סרט מלאה אהבת אדם ואמונה ביכולת האדם לעמוד בפני כל המכשולים. לפני ההקרנה בסינמטק תל אביב ידבר הדוקטור גיא פודולר מאוניברסיטאת חיפה על ההיסטוריה של קוריאה.

ביום שהוא מגיע
The Day He Arrives

סרטו הקטן והצנוע של המאסטר הקוריאני הונג סאנג-סו הוא הפנינה האמיתית של שבוע הקולנוע. סוף סוף רואה הסרט אור מקרנה, אחרי שחיכה לא מעט במרתפי חברת ההפצה. על פניו, הסרט עוסק בכמה יממות שבהן חוזר מרצה ובמאי קולנוע לסיאול כדי להיפגש עם חבר. אולם, בדרכו המתוחכמת המאפיינת את רוב סרטיו, מנהל כאן סאנג-סו דיון אינטליגנטי בבחירות שאנו עושים בחיינו ובתוצאותיהן.

זהו קולנוע על קולנוע בשיאו, קולנוע אניגמטי ומלא חזרות, שמטרתו לתעתע בצופה כשאותה סצנה חוזרת בווריאציות שונות ועם שחקנים שונים. כלל לא ברור אצל סאנג-סו האם הבמאי אכן מתאר מפגשים שהוא חווה או רק מדמיין אותם ממוחו הקודח. זהו קולנוע בלתי מתפשר לכאלו שאוהבים את הקולנוע שלהם מתוחכם ורב רבדים.

הטנור
The Tenor

נסיים דווקא עם סרט הפתיחה של שבוע הקולנוע. זהו "הטנור", המבוסס על סיפורו האמיתי של ביי ג'ה-צ'ול, זמר האופרה הקוריאני שהצליח באורח פלא להתגבר על מחלת הסרטן שפשטה בגרונו ושב להופיע ברחבי העולם. לאחר הפסטיבל יעלה הסרט להקרנות מסחריות, אך זוהי הזדמנות לצפות בו יחד עם מושאו. ביי ג'ה צ'ול עצמו יפתח את שבוע הקולנוע בתל אביב ובירושלים בנוכחות סוכנו היפני וואג'ימה. אז אם בא לכם להאזין בלייב לאחד מזמרי האופרה הידועים בעולם בכלל ובאסיה בפרט, ראו עצמכם מוזמנים לערב הפתיחה בתל אביב או בירושלים.

/// תודה ליח״צ ולסינמטק על התמונות והכרטיסים