״קרימזון פיק״, סקירה

הדבר הטבעי ביותר בסרטיו של הבמאי המקסיקני גיירמו דל טורו (״המבוך של פאן״, ״פסיפיק רים״, ״הלבוי״, ״מימיק״ ועוד) הוא גורמים על-טבעיים. לאורך כל הקרירה שלו, סרטיו היו עמוסים בערפדים, מפלצות מסוגים שונים, ורוחות רפאים. בסרטו החדש, ״קרימזון פיק״ (Crimson Peak), הגיבורה מכריזה כבר בפתיחה כי רוחות רפאים הינן אמיתיות וכי היא ראתה אותן במהלך כל חייה. ״קרימזון פיק״ הוא גם סוג של סרט אימה, אבל האימה והפחד לאו דווקא קשורים בסרט לרוחות הרפאים עצמן, אף כי יש בסרט מספר קטעים הבהלה מוצלחים בהם הרוחות צצות לפתע. ככל שהסרט מתקדם, אנו מבינים כי זהו אמנם סרט עם רוחות, אבל הפחד האמיתי נובע ממקור אחר, אותו הסרט חושף בהדרגה. ״זה לא סיפור על רוחות, זה סיפור עם רוחות״ אומרת הגיבורה על ספר שהיא מנסה לפרסם, בשלב מוקדם של הסרט. בכך היא מכוונת את הצופה למבנה הנראטיבי של הסרט – יש הרבה רוחות מסוגים שונים, אבל הגרעין של הסיפור הינו שונה למדי. מדובר בסיפור בלשי בעל אופי אחר, שנוכחות המתים בעולם החיים היא לאו דווקא המפתח לפתרון שלו.

עלילת הסרט מתחילה סביב ראשית המאה ה-20, בבאפלו שבארה"ב, אז עדיין עיר בתהליכי בנייה. אנו חווים את המציאות דרך עיני הגיבורה, אדית (מיה וואסיקובסקה), סופרת צעירה ובתו של אחד מאנשי המפתח בניהול העיר. אמה של אדית נפטרה עוד בילדותה והפכה לרוח הרפאים הראשונה המזהירה את אדית מפני "קרימזון פיק" (פסגת הארגמן), אזהרה שאת משמעותה הגיבורה לא מבינה בראשית הסרט. עקב התקופה בה מתרחש הסרט, הגיבורה עדיין לא יכולה לדמיין את המפגש המוזיקלי הביזארי בין קינג קרימזון לצביקה פיק. שגרת החיים המנומנמת של המעמד הגבוה בבאפלו עוברת טלטלה כאשר לעיר מגיע אצלי בריטי בשם תומאס (טום הידלסטון). לתומאס יש תואר ואדמות, אבל לא הרבה ממון נזיל ולכן הוא נודד בעולם בניסיון לגייס כסף להמצאה מוזרה שהוא מנסה לפתח. האציל, ואחותו לוסיל (ג'סיקה צ'סטיין), מרתקים את העיר נוכח התרבות אשר הם לכאורה מביאים עמם. אדית בתחילה פחות נלהבת מן האורחים, אבל מהר מאוד מתחילה לגלות את ליבה בפני תומאס המחזר אחריה בהתלהבות. תוך ימים ספורים, חייה של אדית ישתנו לחלוטין והיא תסכים לעבור להתחתן עם תומאס ולעבור לחיות עמו באחוזתו הגדולה והמתפרקת בקאמברלנד, אנגליה.

האחוזה היא הלוקיישן העיקרי בו מתרחש הסרט. היא קושרת את העלילה למסורת של עיצוב וספרות גותית מן המאה ה-19, אולי הסוגה הספרותית שהגיבורה מנסה ללכת בעקבותיה. לכן, הסרט נראה כמו טייק של דל טורו על מסורת האימה הגותית, אשר תמיד השפיעה על יצירתו, אבל מעולם לא בצורה ישירה כמו בסרט זה. האחוזה מזכירה לא מעט אחוזות ענק נוספת מתולדות הקולנוע, והסרט מהדהד סרטים כמו ״התמימים״ (The Innocents) של ג'ק קלייטון ולא מעט מסרטי היצ'קוק של שנות ה-40. אלא שדל טורו צובע את הגותיקה לא רק בניגודים בין שחור ולבן, אלא גם בעולם עשיר ומפתיע של צבעים עזים ובמגע הייחודי שלו ליצירת מפלצות שהם בו זמנית מפחידות ומעוררות אהדה. האימה אצל דל טורו תמיד מהולה במשיכה למסתורי ולמיתי, אהדה לעולם הנסתר הטומן לא רק פחד, אלא גם כלים להתמודדות עם משברי החיים.

והאחוזה המרהיבה בה מתנהל רוב הסרט יכולה לגרום למשבר נפשי גם במציאות בה הכל מתנהל היטב. יש בה כמות לא נגמרת של חדרים, מספר קומות מעל ומתחת לאדמה, חור ענקי בתקרה אשר יקבל חשיבות עלילתית והרבה מאוד עבר. האחוזה מלאה בדברים מפחידים ובדברים מרתקים, אבל דומה כי בסופו של דבר הדברים המפחידים ביותר בסרט הם דברים פשוטים, אשר עצם נוכחותם באחוזה צובעת אותם בגוון אחר. אפילו תה מרגיע במקום הזה נראה כשער למימד אפל יותר, ורוחות הרפאים הופכות בהדרגה למימד הפחות מעורר חלחלה. במיוחד כאשר חושבים על כך שבמשך רוב הסרט, הרוחות הן הנוכחות היחידה בו פרט לשלושת השחקנים הראשיים.

למעשה, זהו סרט על מאבק כוחות של שלוש דמויות – אדית, תומאס ולוסיל. אדית השבירה והתמימה לכאורה נאבקת על תשומת הלב של בעלה הטרי מול אחותו, המשדרת תרבותיות וגם עוצמה אלימה ונסתרת. הגבר נותר להתלבט בין שני סוגים מוקצנים של ייצוגי נשיות, כאשר דווקא אחותו היא על פניו הבוטה יותר במיניות שלה ובאיום עליו. אבל בחלקים אחרים, הוא גם חלק מן האיום על הגיבורה, ומראשית הסרט שתולים בעלילה רמזים לכך כי עברו של תומאס אפל מאוד. מאבק הכוחות הזה מועצם על ידי החלל הענקי, בו גם הדמויות ישנות ועובדות, שלוש דמויות אשר אין להן לאן לברוח, בעיקר לא לאדית, אשר אינה מורגלת למקום ובנוסף לומדת רק בהדרגה כמה פרטי מפתח לגבי בעלה ואחותו.

האחוזה מהותית לתפיסה העיצובית של הסרט מסיבה נוספת. כי יש בה לא רק חדרים רבים, אלא גם היבטים שונים של הברקות חזותיות בהם עושה הבמאי שימוש. היא גם מהווה הצדקה בפני עצמה לצילום הסרט באיימקס, כאשר הפריים הגבוה תורם היטב גם הוא לעיצוב הגותי הייחודי והמהפנט של הסרט. מדובר בסרט נדיר אשר חווית הצפייה בו אכן משודרגת בצפייה באיימקס, שכן יחס המסך מתגלה כמהותי בעיצוב התמונה.

למי שמקרה לא מכיר את סרטיו של דל טורו, העיצוב בסרטיו תמיד מלהיב ומרהיב, ייתכן שבסרט זה אף בצורה בולטת יותר מאשר בסרטים אחרים. ״קרימזון פיק״ הוא חגיגה לא נפסקת של עונג חזותי, דרך הצטיינות והברקות בכל היבט אפשרי של עיצוב. לא מדובר רק בלוקיישן, או בבניית החלל המרשימה, אלא גם בעבודה מבריקה של איפור ועיצוב תלבושת ושיער, הן בבאפלו והן באזורים המבודדים יותר בנוף האנגלי אשר הופך בהדרגה לחורפי ואפל. עבור דל טורו, שלדים והתרחשויות על-טבעיות הם חומרים לבניית עולם עשיר ומרתק עבורו. עלילת הסרט אינה דלה, אבל היא פחות מעניינת את הבמאי מן האפשרויות לייצר חזיונות מרהיבים דרכה. דווקא בסרט אשר ההשראה הספרותית שלו מובהקת ואף מהווה מרכיב מפתח בנראטיב, דל טורו מבחין את עצמו שוב כבמאי בעל חזון אמנותי ייחודי, חזון שבו מה שמפחיד הוא גם הדבר היפה ביותר.

הסרט עובד לא רע כסרט אימה, אבל למעשה הוא חותר תחת הז'אנר. מה שנדמה כמפחיד הופך גם לחלק מן הכלים שבהם הגיבורה עושה שימוש במהלך סיפור החניכה שלה. המראה השברירי של מיה וואסיקובסקה משרת את הסרט היטב, שכן היא נראית קטנה ונוטה לחולי מול טום הידלסטון שנראה כמו אל לצידה, כאשר הסרט עושה שימוש במטען התפקידים הקודמים אשר השחקנים נושאים עימם. מעניין להשוות למפגש הקודם ביניהם, בתור ערפדים בסרטו של ג'ים גארמוש ״רק האוהבים שורדים״. בסרט ההוא, ג'ארמוש שבר את הטייפ-קאסט של השחקנים והציב את האישה בעמדת כוח. אבל דל טורו כאן הופך בחזרה את מאבק הכוחות למה שמשדרת הפיזיות של הכוכבים. חלק מן הזמן הם מתפקדים כעוד אלמנט בעיצוב, אשר חשוב לבמאי לא פחות מבניית דמויות רבות רבדים. אבל שני השחקנים בכל זאת מפגינים משחק משובח בלא מעט רגעים. אף כי תצוגת המשחק הבולטת ביותר בסרט היא זו של ג'סיקה צ'סטיין. זו קצת רמאות, בכל זאת היא ג'סיקה צ'סטיין. היא מגלמת תפקיד חד-מימדי על פניו, של הרעה בסיפור, אבל היא מצליחה באורח פלא להקנות לדמות גם גוונים מעודנים יותר, מבלי לפגוע בעוצמה או בפחד מפני מה שהיא מייצגת. סוג של ליידי מקבת' גותית-אקספרסיוניסטית, מפתה ומעוררת חלחלה כאחד.

סרטיו של דל טורו מזכירים סרטי ילדים מבחינת המבנה והשימוש בפנטזיה, אבל הם תמיד כוללים הרבה מאוד תחומי עיסוק אשר הופכים את הצפייה בהם ללא-מתאימה לילדים. למעשה, כמעט כל סרטיו דנים באותו מתח בין אנשים עתירי דמיון לבין אנשים אשר המדכאים את הדמיון למען בניית עולם בו הם יכולים לשלוט. זהו שלטון אשר לפעמים מתבצע בעזרת כסף ולפעמים בעזרת צבא. אדית היא הגיבורה הטיפוסית לדל טורו, שכן היא תמיד רואה גם מה שאחרים לא יכולים לראות. לא מבחינת מה שיציל את דמותה או יקדם את העולם, אלא מבחינת מה שמקיף אותה בכל רגע נתון, בין אם מדובר ברוחות או בחיות אשר לכאורה המדע יכול להסביר. הגיבורים של דל טורו תמיד חוזים גם במפלצות רעות, במוות ובכאב – אבל עבורו זהו הכרח על מנת לראות את היסודות הנסתרים שבעולם. לראות מפלצות ולהכיר בקיום הנסתר הוא הכרח עבור הבמאי על מנת לשרוד בעולם, על מנת לפעול למען הזולת ולא רק למען האנוכיות. בסרטיו של דל טורו יש מאבק בין הגיבורים הטובים לנבלים, אבל המאבק המהותי יותר הוא בין אלו המנסים לראות במציאות יותר ממה שהמדע יכול להסביר ובין אלו השואפים לבנות כללים של הגיון.

״קרימזון פיק״ הוא מסוג הסרטים אשר יענגו את חובבי הבמאי אך יותירו צופים אחרים אדישים. אכן, כסרט מתח או אימה זוהי יצירה שיש בה לא מעט פגמים (לצד כמה הצלחות). אך כאמור, המתח והאימה אינם המטרה, אלא עיצוב העולם. בסרט זה, דומה כי העיצוב הצליח לבטא היטב את החזון הייחודי של האמן וזהו עולם עתיר תגליות שכיף לצלול לתוכו. אף כי דל טורו פועל לכאורה בז'אנרים מסחריים, הוא מתגלה מסרט לסרט כאמן אשר הולך עם חזונו גם במחיר של איבוד חלקים ניכרים מן הקהל וגם מן הביקורת, אשר לא ממש יודעת כיצד לקטלג יוצר זה. זהו קולנוען שבורא סרטים עם עיצוב נפלא של רוחות רפאים, אך לא עושה סרט על רוחות, אלא סרט עם רוחות.