כל סרטי אינגמר ברגמן: חלק 5 – ״אל השמחה״, ״זה לא יכול לקרות כאן״, ״הפסקת קיץ״, ״נשים ממתינות״

הסקירה שלי על כל סרטי אינגמר ברגמן מגיעה לחלקה החמישי, הכולל ארבעה סרטים שנוצרו בין השנים 1950 ל-1952. עוד באותה תקופה, ברגמן יצר פרסומות לסבון (הייתה תקופה קשה הן בתעשיית הקולנוע והן בחייו הפרטיים), אבל אני לא התייחס אליהם בשלב זה. בכל מקרה, יחד עם הסרטים בפוסט זה הגעתי עד כה ל-13 סרטים שנסקרו ויש לי עוד דרך ארוכה. אבל יכול מאוד להיות שהכי גרוע כבר מאחוריי, שכן בתוך פוסט זה הגעתי גם לסרט שנחשב, גם על ידי הבמאי עצמו, לסוג של שיא שלילי. אבל מבין ארבעת הסרטים בפוסט, לפחות אחד הוא חגיגה של ממש, עד כמה שסרט מלא בסוגים שונים של צער יכול להיות חגיגה.

אל השמחה
To Joy

כותרת הסרט מצביעה לכאורה על כך שברגמן לא מתעניין רק בנושאים קודרים ומקדיש סרט שלם כהלל לשמחה. אבל הכותרת בעיקר רומזת לאודה הידועה של פרידריך שילר. האודה של שילר עובדה על ידי לודוויג ואן בטהובן לפרק הרביעי בסימפוניה התשיעית שלו, קטע שהפך להיות לאחד מן הקטעים הידועים ביותר בתולדות התרבות האירופאית (כיום זהו המנון האיחוד האירופאי, בין היתר), וקטע ששולב פעמים רבות בקולנוע בהקשרים שונים. לכן, הסרט של ברגמן הוא עגמומי ברובו, גם אם הוא נפתח בחזרות של תזמורת על התשיעית של בטהובן. הגיבור הוא כנר באותה התזמורת, היוצא מן החזרה על מנת לקבל שיחת טלפון, המבשרת על המוות של אשתו ובתו בתאונה. לא בדיוק הלל לשמחה בצורה הצפויה מן הכותרת, יותר כמו סרט שהוא לרוב אורכו עגמומי וקודר גם ביחס לברגמן. אבל בדקות האחרונות הוא אכן הופך לשיר הלל לשמחה, בדרכו של הבמאי.

כמו לא מעט מסרטיו של ברגמן, הסרט משתמש במבנה של פלאשבק לאירועי העבר. כאמור, גיבור הסרט הוא כנר בשם סטיג (מגולם בצורה נוחה בידי סטיג אולין), אשר בתחילת הסרט נודע כי אשתו מרתה (מאי-בריט נילסון) נהרגה בתאונה יחד עם בתם. מנקודה זו, הסרט חוזר 7 שנים לאחור, לתחילת המעורבות הרומנטית בניהם. המבנה הזה מאפשר לברגמן לנטרל את אלמנט המתח בסרט ולהתרכז בנושאים אשר הדרמה מעלה, בעיקר לגבי זוגיות סבוכה וחיי האמן.

הנקודה המוקדמת ביותר הנראית בעלילה הינה הרגע בו סטיג ומרתה מוצגים כחברים חדשים בתזמורת. עבורם זהו מפגש מחודש לאחר שלמדו יחדיו בעבר, כאשר מרתה הייתה נשואה לגבר אחר. גם כאשר אנו חוזים בתחילת סיפור חיי הנישואין שלהם, ברגמן נותן את הדגש על הריבים ואי ההבנות ולא על רגעי החדווה. למשל, רגע לפני הנישואין פורצת בין בני הזוג מריבה עקב כך שמרתה נכנסת להריון בו סטיג אינו מעוניין. לאחר מכן, סטיג נגרר לתוך רומן עם אישה הנשואה לגבר מבוגר יותר בה הוא לא אוהב דבר פרט לגוף – ומרתה מבחינה היטב בכל סימני הרומן. יש אפילו רגעים של פרידות ממושכות. אולם, יש לציין כי כל הרגעים הקשים הללו נחווים דרך הזיכרון של סטיג מיד לאחר שהוא לומד על המוות, רגע לפני שהוא מחליט לחוזר לנגן.

דומה כי מרתה מראש הרבה יותר פתוחה רגשית ובוגרת מסטיג, אשר מובל לעתים על ידי היצר ולא על ידי השכל, בעוד מרתה מאוד שקולה במילים ובמעשים, מכונה לעניק מעצמה בכל דרך אפשרית, אבל מחפשת כנות אשר חמקה ממנה במהלך נישואיה הראשונים. ההתנגדות הראשונית של סטיג להבאת ילדים היא גם התנגדות שלו לעבור תהליך של התבגרות, אשר דומה כי אשתו כבר עברה לפני שהתחיל בניהם הרומן. מצד שני, ייתכן ומרתה רואה בסטיג משהו מן החיים שחיה בעבר והיא אינה חיה כיום – הוא עדיין מאמין כי הוא יהיה מוזיקאי דגול, היא כבר הבינה כי כישרונה אינו כה גדול ובין השורות נדמה כי היא חשה שגם בעלה הוא מוזיקאי מקצועי יעיל, אך לא גאון. יחד עם זאת, למרות שהסרט נותן למרתה לא מעט קטעי שיחה, הדמות שלה נותרת מעט יותר מסתורית. זאת מכיוון שלמרות היעדר קטעי קריינות רבים, כמעט רוב הסרט הדברים נחווים בעיקר דרך נקודת המבט של סטיג.

באמצע הסרט שזורה סצנה אשר מציגה את הזוגיות באור שונה לחלוטין. זה קורה כאשר אנו חוזים בזוג מבעד לעיניו של מנצח התזמורת בה הם חברים (מרתה עוזבת במהלך הסרט), סונדרבי. המנצח מתארח בביתם ונזכר בשינוי שחל בו עקב הצפייה בהם, כאשר ראה את האינטימיות המורכבת שלהם – לא נטולת פגמים רבים, אבל גם בעלת קשר מיוחד בו הוא חש, קשר שאולי חסר בעולמו. הליהוק של סונדרבי הוא בעל חשיבות מכמה סיבות. מגלם אותו ויקטור שיוסטרום, במאי גדול בימי הקולנוע האילם, האיש בחברת הסרטים השבדית שנתן אמון בברגמן פעם אחר פעם, גם כאשר סרטיו נכשלו בקופות ברצף. שיוסטרום הינו גם שחקן גדול וזוהי ההופעה הראשונה שלו בסרט של ברגמן – ובסיקוונס בו הוא מביע אהדה לאותנטיות של זוגיות הגיבורים, יש משהו שמרמז על המבט שלו על נעורים בשיתוף הפעולה המפורסם יותר שלו ושל ברגמן, ״תותי בר״ (Wild Strawberries).

אבל הליהוק שלו חשוב כי אל השמחה עוסק במוזיקה כנושא מרכזי לא פחות מזוגיות ונישואין. סטיג רואה בעצמו מוזיקאי גדול שצריך להיות סולן. קשה לו להיות רק חלק קטן מתזמורת גדולה. רגע לפני שסונדרבי נותן לו את הצ'אנס הראשון כסולן, הוא נשמע לא בטוח בעצמו. "הבעיה שלך היא שאתה עדיין רואה במוזיקה אמצעי על מנת להשיג את המטרה ואינך מבין כי המוזיקה הינה המטרה". במידה רבה, ייתכן והנאמנות של סונדרבי לשלמות המוזיקה פגעה בו בחייו הפרטיים, אשר הסרט לא מראה לנו האם אכן קיימים כאלו. הוא אמן טוטאלי, המסור ליצירה ולא לשמו. כאשר הוא מעדיף את סטיג החביב עליו על פני יושרה אמנותית, היצירה סובלת. הקונצרט בו סטיג מוביל את התזמורת ככנר ראשי הוא כישלון מוחלט. אבל הסרט דואג שלא נראה את המנטור של ברגמן, המגלם את המנטור של סטיג, באור שהוא חיובי בלבד – בראשית הסרט הוא אומר כי בחורה בתזמורת זה עניין לא שגרתי, אמירה אשר צובעת אותו בגוון שמרני ושוביניסטי. איני סבור כי ברגמן מסכים עם האמירה של המנצח, הוא פשוט מעוניין שנחשוב על כל דבר שהדמויות אומרת פעמיים ולא כצדק מוחלט. אצל ברגמן אולי לא כל דמות צודקת לפעמים, אבל כל דמות שוגה לא פעם.

ברגמן נותן למוזיקה לשחק תפקיד חשוב בסרט, כאשר הוא מתעכב לא פעם על נגינה של קטע מסוים. פרט לקונצרט בו סטיג מקבל את הצ'אנס שלו ונכשל, אנו חוזים במספר קטעי חזרות בהם התזמורת מנגנת יצירה, כאשר במקביל ישנה התפחות בעלילה.  סטיג לומד על הלידה של אשתו דרך שיחת טלפון אליה הוא נקרא במהלך חזרה, הבשורה עוברת למנצח מבלי שנגינת התזמורת נקטעת. בקטע אחר, סטיג מבחין במאהבת שלו נכנסת לאולם במהלך נגינת קטע. השיא מגיע בסיום, בו סטיג מחליט כי הדרך היחידה להתמודד עם האבל הינה להתמיד בנגינה. הוא ממשיך בעבודה על הקטע שנתן את כותרתו לסרט, אבל לפתע הוא מתחיל להיזכר בחייו עם אשתו – ברגעי האושר עליהם טרם חשב. הוא גם מבחין בדמות אחרת אשר נכנסת להאזין ליצירה. הקשר בין האמן לבין המאזין למוזיקה מובא בסיום בצורה יפה ואחרי הכל הסרט הופך בדקותיו האחרונות לשיר הלל לשמחה, למרות כל הכאב שבחיים.

בנוסף, חשבתי לגוון מעט את הפוסט עם כמה ציטוטים מתוך הדיאלוגים שכתב ברגמן לסרט:

"הסוד של אמנות גדולה – יוצרים אותה כאשר אומללים. אני מעדיף להיות אומלל. האל יודע שזה המצב בו אני נמצא בדרך כלל"

"אני מצטער, דברתי ודברתי ושכחתי כי אני מדבר עם בן אדם"

"יש כך כך הרבה כאב, עצלנות ואדישות בגוף ובנפש. ובסוף אתה לא מאמין בכלום. אתה חושב שפשוט כך הם הדברים. שזה כל המשמעות… צריכה להיות משמעות, אם אין, אתה ממציא אחת. אחרת אתה לא יכול להמשיך לחיות. הייתי נשואה, אתה יודע את זה. אבל הנישואין היו רק שקרים והונאות. הונאתי גם אנשים בעבודתי, היה לי כישרון מועט, זייפתי את דרכי כמעט בכל דבר בחיים…מה שבינינו לא יכול להיות זיוף נוסף. זה אמיתי או שזה כלום. אתה מפחד?"

"איננו יכולים להיות נחמדים זו לזה יותר? למה אנחנו כבר לא יכולים לדבר על כלום?" – "זה לא שווה את המאמץ"

"אדם מחביא כל כך הרבה מן הרגשות שלו, עשיתי את זה כלפיך וכלפי הילדים, בגלל זה כואב זה יותר מדי, או אולי לא הבנתי עד כמה איכפת לי ממך"

זה לא יכול לקרות כאן
This Can't Happen Here

אם מישהו רצה לראות מותחן ריגול שביים ברגמן, כולל הרבה תפניות בעלילה, מרדפים מהירים וטוויסט מפתיע באמצע הסרט – בעצם, גם אם מישהו רצה לראות סרט כזה, איני ממליץ על ״זה לא יכול לקרות כאן״, למרות שהוא עונה על התנאים שציינתי. הכשלון לא נובע רק מכך שברגמן לא חש בבית בז'אנר המתח, אלא גם בגלל שדומה כי הוא ניגש לפרוייקט הזה בחוסר חשק, כמו גם התסריטאי הרברט גריבניוס (סופר ששיתף פעולה עם ברגמן לא מעט באותה תקופה, וגם בכתיבת תסריטים לבמאים אחרים). שניהם שוכנעו לעבד רומן ריגול נורבווגי מתוך רצון של תעשיית הסרטים השבדית לייצר "להיט", בתקופה של עימות בין התעשייה לממשלה. עימות אשר זמן קצר לאחר הפקת הסרט הוביל לעצירה של כשנה בהפקת סרטים חדשים. לכן, הסרט הזה נעשה במחשבה על הקהל האמריקאי. עוד לפני שברגמן היה מעורב בפרוייקט, לוהקה לתפקיד הראשי סיגנה האסו, שחקנית שבדית שזכתה באותן שנים להצלחה בהוליווד, בעיקר בסרטי פילם נואר. במקביל לגרסה השבדית, הסרט צולם גם באנגלית, אם כי גרסה זו לא שוחררה לבסוף.

האסו מגלמת את ורה, אישה החיה בשבדיה אחרי שבחרה ממולדתה במהלך מלחמת העולם השנייה. המולדת נמצאת מאחורי מסך הברזל ובעלה שב משם, אחרי שאשתו יודעת כי היה מעורב במידה זו או אחרת בריגול. ל-ורה אין יותר מדי סנטימנטים לבעלה, אך היא מקווה כי הוא יעזור להוריה מנתגדי המשטר לחמוק. הוא מספק לה תשובות לא אחידות לגבי המידה בה עזר להוריה, או הסגיר אותם. במקביל, רודפים אחריו סוכנים הן מארה"ב, והן ממדינת המוצא שלו. שמה של המדינה הסובייטית בסרט הינו ליקויידציה (אם למישהו יש הצעות יותר טובת לתעתיק עברי ל Liquidatzia אשמח). שם המדינה עשוי לרמז על כך שמדובר בפארודיה, אבל הסרט לא הולך לכיוון הזה. למעשה, הוא לא הולך לשום כיוון.

בכל זאת, חלק מן הסצנות עם ורה לא רעות ולפרקים אף מכילות סוגיות אשר העסיקו את ברגמן – הצורך להיפרד מן המאהב בגלל שבעלה חזר, או העימות עם בעלה לגבי מעשיו בהווה ובעבר (כמפקד מחנה עבור הנאצים), בהם אולי ברגמן גם מתעמת עם הסימפטיה שגילה לנאצים בתור נער. אבל הסצנות הללו קצרות מדי, קבורות בעלילה עמוסה בדמויות ותככים. יש בסרט גם להקת תיאטרון, מלווה בכומר אמיתי, אשר עורכת חזרות במלון בו מתאכנסים חלק מן הסוכנים. החיבה של ברגמן לתיאטרון עוזרת לסרט בעיקר בסצנה יפה אחת של הברחת גופה במהלך חזרה.

הבעיה העיקרית בסרט יוא שמדובר בעימות בין טובים (ארה"ב ואזרחי שבדיה) לרעים (קומוניסטים), מה שהופך אותו לנטול עומק. לאחר ימי הצילומים הראשונים ביקש ברגמן להיפגש עם ראש חברת הסרטים השבדית בבקשה לוותר על צילומי סרט זה לטובת סרט מעמיק יותר על המצב הפוליטי, אשר יתמקד יותר במצב האנושי של הגולים הפוליטיים. הפגישה לא התקיימה וברגמן המשיך לעבוד על הסרט בחוסר רצון. לאחר יציאת הסרט לאקרנים, ביקש ברגמן למשוך אותו ועד סוף ימיו עשה מאמצים על מנת שאנשים לא יצפו בסרט. לכן זה גם הסרט היחיד שצפיתי בו בעותק באיכות נמוכה יחסית ואולי לא התרשמתי כראוי מן העוצמה הוויזואלית שלו.

יחד עם כל הבעיות, לא מדובר באסון טוטאלי. חלק מקטעי המתח בסרט עובדים לא רע ויש מעט מאוד קטעים מביכים באמת. אבל אין בסרט גם שום דבר מרשים במיוחד, או ערך מוסף. הרדידות של המסר מציקה בעיקר בגלל שיודעים את זהות היוצרים. ייתכן וזהו הסרט הכי פחות טוב של ברגמן, והוא ללא ספק החלש בסרטים בהם צפיתי עד כה. אבל אם זה היה השיא השלילי בקריירה של הבמאי, אז זה לא שיא נורא כל-כך.

הפסקת קיץ
Summer Interlude

את הסרט הזה צילם ברגמן לפני ״זה לא יכול לקרות כאן״, אך הוא יצא לאקרנים מאוחר יותר. מדובר בסרט הרבה יותר טיפוסי עבור ברגמן, שאף ראה בו את אחד מן הסרטים הטובים בכל הקריירה שלו, וגם כסרט הראשון שבו הוא באמת הרגיש שהוא מתפקד היטב בתור במאי שמכניס את הסגנון האישי שלו לכל סצנה. אף כי ניתן להבחין כי הסרט חוזר ללא מעט נושאים וטכניקות אשר נכחו גם בסרטיו הקודמים של ברגמן. אבל בפשטות, ״הפסקת קיץ״ הוא סרט נהדר וכואב.

ברגמן שוב נעזר בהרברט גריבניוס בכתיבת התסריט, אבל הפעם הם השתמשו בסיפור קצר שכתב ברגמן בנעוריו כמקור השראה, מה שהופך את הסרט ליותר אישי עבור ברגמן. כמו בסרטים קודמים, הופעה מול קהל תופסת מקום חשוב בסרט – הגיבורה היא מארי, בלרינה בת 28 אשר בראשית הסרט מצויה רגע לפני החזרה הגנרלית להפקה חדשה של "אגם הברבורים" בה היא צפויה לככב. אמנם מדובר באמנית בשיאה, אבל עקב טבעו של עולם הבלט היא גם מודעת לכך שייתכן וימיה על הבמה ספורים. כפי שאומרת לה אחת מן הרקדניות הוותיקות הנוספות בלהקה "פנינו הולמת את גיל 45, גופנו את גיל 18, אנחנו בנות 28 ונערות מכנות אותנו גבירתי". לא רק שימיה של מארי ספורים במקצוע, ייתכן והיא לא ממש החלה בחייה הבוגרים.

ביום החזרה הגנרלית מארי מקבלת לחדר ההלבשה שלה מזכרת מעברה – את היומן של אהוב נעוריה הראשון, הנוגע לתקופת הקשר שלהם. במקביל, בן זוגה הנוכחי של מארי, עיתונאי, לא מורשה לראות אותה מאחורי הקלעים. כאשר הם כבר נפגשים, אין ביניהם כימיה של ממש. מארי מנצלת תקלה טכנית שדוחה את החזרה הגנרלית על מנת לקחת מעבורת לבית הקיץ של משפחה, המקום בו ניהלה את הקשר הרומנטי עם הגבר שאת יומנו קיבלה.

במהלך ההפלגה והביקור בבית הקיץ, אנו צופים במארי נזכרת באירועי התקופה, אם כי לא ברור עד כמה מדויקים הזיכרונות בראשה. כותרת הסרט (לפחות באנגלית ועברית) עושה שימוש במילה "הפסקה" ולא "חופשה" – מילה אשר מתארת גם את ההפסקה במהלך המופע. ייתכן כי עד לנקודה זו של חייה, חיי האהבה של מארי הם רק הפוגה מחיי המקצוע. כולל סיפור האהבה הראשונה אשר רודף אותה, שנים לאחר שהסתיים. או לפחות כך היא התייחסה אליו במשך שנים, כלאה את הרגשות שלה בפנים, אף כי הסיפור כלל בתוכו תפניות סוערות יותר מן המהלכים הרגילים של אהבה ראשונה. מארי לא תוכל להבין מה מגביל אותה בחייה האישיים בגיל 28 עד שלא תכיר ותשלים עם שרידי העבר.

האהוב הראשון של מארי קרוי הנריק והוא מחזר אחרי מארי בשילוב של נחישות, מבוכה ורצון עז להרשים, שלעתים פועל נגדו. הקשר ביניהם כולל גם לא מעט רגעים של אי-הבנה, למשל חוסר היכולת שלו להבין עד הסוף את המחויבות שלה לעולם המחול. כמו כן, החיבור הרומנטי נוצר גם על ידי טרגדיה אישית המשותפת לנאהבים הצעירים – שניהם התייתמו מאמם. בנוסף, גם פערי מעמדות משחקים תפקיד בקשר שכן בית הקיץ בו נופשת מארי הוא האחוזה הכי גדולה בסביבה, בעוד הנריק חי עם סבתו בסביבה דלה בהרבה. הוא מעדיף שלא לחשוף זאת בפני אהובתו והיא מבקרת בה רק לאחר ריב סוער במיוחד.

הנריק הוא לא הגבר היחיד אשר חיזר אחרי מארי בקיץ הסוער בו היא נזכרת בסרט. באחוזה היא שוהה בחברת זוג ידידים של אמה, אותם היא מכנה דודים אף על פי שאין ביניהם קירבת דם. מול החיזור מלא המבוכה של הנריק הצעיר, גם הדוד מחזר אחריה באופן ישיר למדי, מודע לעצמו, גם לעיני אשתו הכואבת את הסיטואציה, וגם כאשר הוא משווה בין מארי לאמה אשר גם אחריה חיזר. כשם שמארי מוקסמת מן החיזור של בן גילה, גם מעשי ה"דוד" מותירים בה משקעים. דומה כי כשלים בשתי מערכות היחסים מותירים אותה במצוקה נפשית אשר באה לידי ביטוי גם בקשר הרומנטי הבעייתי בו היא מצויה בהווה של הסרט.

ברגמן מנגיד את האהבה הצעירה לא רק לחיזור של דמות מבוגרת יותר, אלא גם לנוכחות של המוות בסרט במספר דרכים, חלקן מרומזות וחלקן ישירות יותר. הסצנה הבולטת בהקשר זה היא ההגעה של מארי לבית הקיץ הצנוע שבו נופש הנריק, שם היא פוגשת את דודתו. אותה דודה חולה בסרטן והרופאים סברו כי הייתה צריכה למות לפני מספר חודשים, אך היא עדיין נאחזת בחיים משום שהיא אוהבת אותם. היא גם לא רוצה שהנריק ואביו יהנו ממותה בטרם עת באמצעות ירושה שהנריק צפוי לקבל עם מותה. הדודה והנריק מקניטים זה את זו, בסצנה שיש לה מספר רבדים נוספים.

מארי באה להתנצל לאחר ריב והדודה הקרובה למוות משחקת שחמט עם דמות נוספת – הכומר המקומי. בסרט זה, הכומר אינו מייצג ביקורת על הכנסייה, אלא סוג של השגחה. רואים אותו בסצנה קודמת, בה הוא פוגש במארי הבוגרת בדרכה חזרה לאיי הנופש. מארי זוכרת אותו רק מטקס קבלתה לכנסייה בילדותה, הכומר זוכר גם את המפגש הזה, מפגש אפל יותר. הכומר אומר כי הוא בא לבקר את הדודה הגוססת לא מתוך חובה נוצרית, אלא מתוך עניין מקצועי – הוא מרגיש כאילו הוא יושב ליד המוות וזו תחושה עזה. אולם במהלך משחק השחמט, דווקא הכומר הוא זה המשתעל, המוות יכול לארוב גם במקומות לא צפויים. הכומר גם משלים בין הנריק למארי, כאשר הוא מסיים את השיחה בכך שהוא מציע להם לצאת לבלות. כך, מארי והנריק משלימים לאחר הריב מבלי שהם שוחחו ארוכות על ההבדלים אשר גרמו לשבר. אך זהו לא המשבר הגדול ביותר בסרט.

בסופו של דבר, הסרט הוא על מארי בגיל 28, גם עם זיכרונות הנעורים תופסים יותר זמן מסך. לכן, הסרט מבטא כולו נקודת מבט של משבר, כולל בריחה של מארי מן הזכרונות היותר כאובים של הקיץ, כאשר דומה כי המפגש עם החיזור של אותו "דוד" הותיר בה פצעים אשר לא הגלידו, יחד עם הקשר המפוספס בסופו של דבר עם הנריק. לכן, במערכת היחסים הנוכחית שלה היא סגורה לגמרי. וייתכן גם כי הסיבה העיקרית לכך כלל אינה הזכרונות, אלא המקצוע. לאחר שהחזרה הגנרלית מתקיימת, מארי משוחחת עם חבר אחר בלהקה, קוסם המאופר כליצן עבור מופע אחר. זוהי שיחה אפלה אבל כנה משני הצדדים, כאשר הקוסם מודע לכך. בניגוד אליו, הקריירה של מארי על זמן שאול, גם אם היא עיקר חייה. בדומה לליצן במחזות של שייקספיר, הוא רואה דברים שאחרים לא רואים ואומר את מה שאחרים מפחידים לומר. בין היתר הוא אומר לה: ״אתה רואה את חייך בבהירות רק פעם אחת, כאשר כל חומות ההגנה התמוטטו. אתה עומד שם, עירום וקופא מקור, ורואה את עצמך כפי שאתה באמת. רק פעם אחת… באותו רגע אינך מעז לא לחיות ולא למות״.

כאשר הוא אומר את הדברים, המצלמה מראה את פניו ואת פני מארי, אבל דרך השתקפות במראה. לאט לאט המצלמה מתקרבת ומראה רק את מארי. הדברים של הקוסם/ליצן נוגעים רק לה. הוא אף אומר כי זה לא קרה לו, אלא לה, ביום בו הם משוחחים. הוא מבין יותר טוב ממארי, אולי כי גם הוא אמן, אולי כי הוא מביט מבחוץ. מארי מנסה להכחיש, אך כאשר היא מנסה לצחוק יוצא בכי. המצלמה נעה לעבר הקוסם, אשר ממשיך בדבריו: ״את רוצה להיות מאושרת, להפיק משהו מן החיים. את רוצה בזיכרונות, נכון? את רוצה להתחיל מחדש. הכל שקרים, מארי. שטויות והבלים. את רוקדת וזהו. אלא הם חייך. שמרי על עצמך כך, מארי, או שתקלעי לצרות. הביטי במראה, את נראית מגוחכת. בעצם גם אני״.

מסתבר כי לאורך השיחה, בן זוגה של מארי האזין. אבל לאחר כל מה שעברה, מארי מסוגלת, כנראה לראשונה, לשוחח עימו בכנות רגשית, גם אם לא לספר לו את אשר עובר עליה במילים. וגם אם ראשית הדיאלוג כוללת הסתרות. כאשר בן זוגה אומר לה כי הליצן גרם לה לבכות, מארי משיבה לו כי הוא גם גרם לה לבכות לא פעם וכי בניגוד אליו, הקוסם מבין אותה. בן הזוג, אשר לא במקרה הוא עיתונאי, מנסה לחקור האם מדובר גם ביריב רומנטי, אבל מארי מבינה כי המשבר אחר וכי בן זוגה לא מבין את טבעו. אך היא לא מחפשת צרות או ריב. שניהם מבינים כי יש בעיות בתקשורת, אך דומה כי מארי החליטה למצוא דרך לגשר על הבעיות, גם אם עדיין אינה יכולה לשפוך בפניו את כל אשר על ליבה, ספק אם מישהו יכול. היא מחליטה לתת לו לקרוא את היומן של הנריק, בתקווה כי כך יצליח אהובה הנוכחי ללמוד על האהבה, על השדים הפנימיים שלה.

הסרט מסתיים באופן אשר נותן מקום לתקווה, המראה את המחול ביופיו, וגם פותח אפשרות להמשך הקשר. מדובר בסרט העוסק בהרבה נושאים קודרים, אבל לא בסרט קודר לחלוטין. יש בו אפילו קטע אינמציה חביב, המבטא את התרוממות הנפש שבמציאת קשר עם אדם אחר, גופני או מילולי. אולי אפילו ייתכן ששילוב בין השניים.

נשים ממתינות
Waiting Women

הרעיון לסרט הזה הגיע מאשתו (השלישית) של ברגמן, גאן גרוט. הסרט, אשר הופץ גם תחת השם ״סודות של נשים״ (Secrets of Women) עושה גם כן שימוש במבנה של פלאשבק, אבל הפעם יש שלושה כאלו, של שלוש נשים שונות. שלושת הנשים נשואות לשלושה אחים עשירים והן ממתינות להם בבית קיץ, מעלות בכנות זכרונות על הקשיים בקשר. ישנה חזרה על נושאים בין סיפור ולסיפור ומטבע הדברים גם קשר בין הסיפורים.

אולם ברגמן מציב את הסיטואציה בתוך חיי המשפחה: הסרט נפתח כאשר הנשים מחפשות אחר הילדים המשחקים בחצר האחוזה בה הן מדברות. מלבד שלוש הנשים הנזכרות בעברן, בעוד הגברים צפוין לשוב בערב, עוד שתי נשים מאזינות לסיפורים או לחלקם – אחת מבוגרת יותר, אחת צעירה יותר, החווה בעצמה קשר של אהבת נעורים ומחכה גם היא לשובו של אהובה לאחר פרידה ארוכה.

האישה המבוגרת יותר היא זו אשר אומרת דברים על נישואיה שמדרבנים את יתר הנשים להתחיל לספר על חייהן. בנקודה זו אצטט את דבריה תוך הבטחה כי זו הפעם האחרונה בפוסט עמוס זה שאני מצטט: ״אנחנו אומרים אחד לשנייה ׳בוקר טוב׳, ׳להתראות, יקירי׳, ׳לילה טוב׳, ׳איך היה היום שלך, יקירי?׳… אבל אנחנו אף פעם לא קרובים באמת. אף פעם אין בינינו אינטימיות של ממש, או דיונים. לפעמים, אני מקווה שהוא יכה אותי״.

מול האכזבה הזו, הסיפורים של שלוש הנשים מראים תמונה פחות עגומה, למרות קשיים ובגידות. הסיפורים שלהן מדגימים בעיקר התגברות על רגעי משבר ובנייה מחדש של הדרך לתקשר עם בני הזוג. בסיפור הראשון, אישה מתפתה לבגוד בבעלה עם אהוב מנעוריה. היא מתדווה מיד, מה שמוביל לריב ולבקשת גירושין – אבל דווקא דרך הריב האישה לומדת להבין טוב יותר את בעלה ובעיקר את הצרכים שלו. הזוגיות הופכת לטובה יותר, גם אם האישה מבינה כי היא צריכה להיות סוג של אמה לבעלה.

הסיפור השלישי חוזר על נושאים שעלו בסיפור הראשון, אם כי הדגש הוא קומי בהרבה. בחזרה מחגיגה של החברה שמנהלים האחים, האישה ובעלה נתקעים במעלית. האישה מנצלת את ההזדמנות לשיחה עם בעלה על בגידות הדדיות, כאשר היא משתמשת בתבונה הנשית שלה על מנת לחשוף את כל סודות הבעל וגם להגדיר מחדש את הנישואין, באופן שוויני וכנה יותר.

שני הסיפורים הללו בנוים בצורה טובה, אבל לא מבריקה. הסיפור השני שונה באופייו והוא זה המקנה ליצירה כולה את הייחוד שלה, כאשר הוא דן לא בבגידה אלא בהתאהבות ונטישה, בבעייתיות של הרומנטיקה אך גם בקסם שלה. בסיפור זה, ברגמן מוותר על דיאלוג לפרק זמן ארוך וחוזר להשפעה אקספרסיונסטית דווקא בקטעי החיזור והמין ולא בקטעי הריב והפרידה.

יש גם הבדל מהותי בסוג הנראטיב של הסיפור השני – הגיבורה כורעת ללדת בראשיתו, אבל היא איננה נשואה ולא חיה עם אבי התינוק. למעשה היא מסרבת לחדש את הקשר עימו בשלב זה. מכיוון שהוריה בחופשה, היא מגיעה לחדר הלידה לבדה. כאן פונה ברגמן למבנה של פלאשבק בתוך פלאשבק, והגיבורה נזכרת ברומן שניהלה עם אבי התינוק, כאשר שניהם לנו באותו מלון בפריז. היא הדפה חיזור מצד גבר אמריקאי לטובת בן ארצה אשר הגיע לפריז על מנת להיות אמן. אולם בשלב מסוים, המשפחה מגיעה ודורשת מן הגבר לשוב לבית המשפחה בעקבות מות אביו וצורך להיכנס למעורבות בעסק המשפחתי. המשפחה גם לא שמחה לגבי הקשר הרומנטי החדש.

בתחילה, הגבר מסרב לדרישות המשפחה, אך הדבר לא מחזיק זמן רב. עוד בטרם החל הזיכרון, כותרת עיתון מגלה לקהל כי הוא בסופו של דבר חזר לעסק המשפחתי ולא לקריירה אמנותית, החיים הפרקטיים גברו על הרגש. חתונה עם אותו גבר, עכשיו כאשר בנו נולד, תהיה גם היא דבר פררקטי לעשות. ועל הרקע של פריז, סיפור האהבה בין הגיבורים נראה מלא בתשוקה וחיבה. אבל מה מונע מן הגיבורה להתחתן, לפחות עד הלידה? אולי זה כעס על כך שננטשה, או כעס על נטישת החלום, נטישה מהותית יותר שכן היא גם מהווה תבוסה לתפיסה הרומנטית.

אבל בסופו של דבר, ״נשים ממתינות״ הוא סרט יחסית אופטימי של ברגמן, גם אם לא קליל. החיים כואבים, מלאים בבגידות ותשוקות שמכזיבות, אבל בסוף אנשים לומדים למצוא את הנתיב לביטוי עצמי, אפילו לחיים משותפים. לכן, הסרט מסתיים עם סיפור אהבה של בני 17. המבוגרים חשים כי הוא ייגמר בכאב לב, יש בהם לבטים האם להתערב או לתת לאנשים לעשות את הטעויות שלהם לבד. לא מדובר באחד מסרטיו הגדולים של ברגמן, גם לא ביחס לתקופה המוקדמת שלו, אבל מדובר בסרט מהנה למדי ובדוגמא נוספת לכך שהבמאי מצא כבר את הקול האישי שלו.

הפרקים הקודמים:
חלק 4 – ״מעיין הבתולים״
חלק 3 – ״כלא״, ״צמא״
חלק 2 – ״סרבנד״
חלק 1 – "משבר", "גשם יורד על אהבתינו", "ספינה לעבר הודו", "מוזיקה באפלה", "נמל הבית"