• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

פסטיבל חיפה 2015: כמה הערות לסיום (דיווח חמישי ואחרון של עופר)

5 באוקטובר 2015 מאת עופר ליברגל

זה לא פוסט סיכום של פסטיבל חיפה, אבל זה כן הפוסט האחרון שאני כותב וגם האחרון לשנה זו מאת הבלוג. הוא יכלול התייחסות לנקודת מסוימות בסרטים עליהם טרם הספקתי לכתוב. חלק מן הסרטים זכו להתייחסות אחרת בבלוג, אבל אני רוצה לנתח פן אחר בהם, משהו שנגע לי אישית. בדיון בשלושת הסרטים הראשונים הדגש שלי בניתוחים הקצרים הוא למבנה הנראטיבי של הסרטים. ואילו בסרט הרביעי, אנסה לבודד אלמנט אחד אשר חיבר אותי לסרט ובמידה מסוימת ריחף מעל כל חווית הפסטיבל שלי השנה. ומפני שכבר ציינתי את החוויה, ומכיוון שזהו בכל זאת הפוסט האחרון שאני כותב אודותיו, אציין רק שהאווירה בחיפה הייתה טובה מאוד ומלא באהבה לקולנוע ולאנשים, הן בקרב הקהל והן בקרב מארגני הפסטיבל. וגם שכמות הסרטים המוקרנים בפני אולמות מלאים עד אפס מקום די הדהימה אותי.

האורחת
The Visitor

the_visitor

הדבר היפה ביותר בסרטו של הבמאי הטורקי מהמט ארילמאז הינו הדרך בה אופן חשיפת הסיפור בפני קהל הצופים מתכתב עם הנושאים בהם עוסק הסרט ועם המצב הנפשי בו שרויות הדמויות. העלילה מספרת אודות נור, אישה אשר מגיעה לביקור בבית הוריה אחרי שנים ארוכות של נתק, בחברת בתה הקטנה שהוריה טרם פגשו. נור מגיעה על מנת לפגוש את אמה החולה בימיה האחרונים, כאשר דומה כי האם כבר אינה מסוגלת לתקשר וספק אם לזהות את הבת אשר מגיעה לאחר נתק ארוך. מלבד ההורים, בבית חי גם אחיה הצעיר של נור, הקרוי נורי. רק לאחר שעובר לא מעט זמן בסרט, האחות מנהלת שיחת נפש עם אחיה, לגבי כישלונותיו בתחום הרומנטי והתעסוקתי, כאשר דומה כי האח מנסה להסית את נושא השיחה לקשיים עליהם יותר נוח לו לדבר. הוא לא עושה זאת מפני שהוא שואף להסתיר מידע מאחותו, אלא כי הוא מפחד להודות במצב הבעייתי בפני עצמו. גם אב המשפחה מנסה לא לחשוף את הקשיים הכלכלים אליהם נקלע. אולם התעלומה הגדולה, הסיבה לנתק בין נור לבין משפחתה – על כך הכי קשה לדמויות לדבר.

הסיבה לבחירה היא הנושא העיקרי בו דן הסרט, אבל הוא כמעט ואינו דן בו, אולי חושף אותו רק במשפט או שניים. אין זה מקרי כי הסיבה לעזיבה נאמרת בצורה הגלויה ביותר על ידי דמות של שכנה, גברת שוקרן, דמות אשר אינה חלק ביולוגי מן המשפחה אבל דומה כי היא מקבלת באהבה ובחמלה את הצרות והסודות של המשפחה בה היא תומכת. היא לא עושה זאת רק עקב הכאב שגורמת לה משפחתה שלה, אלא מתוך הבנה כי עזרה הדדית מקלה גם על נפש העוזר. גם גברת שוקרן לא מרבה לדבר על רזי ליבה, אבל דומה כי בפרק הזמן אשר מתואר בסרט היא כבר הגיעה להשלמה עם עולמה, מה שקשה לומר על הדמויות של המשפחה הניצבת במרכז הסרט. שם יש פחות השלמה עצמית, מפני  שהפחד של בני המשפחה מעיסוק ישיר בנושאים הטראומטיים (ובניגוד לחלק מתגובות הקהל, אני סבור כי הסרט מטפל ביותר מנושא אחד) הוא גם פחד מהכרה עצמית. כי הלמידה על העבר משנה את כל היחס של הקהל לדמויות. ברגע שמגיעה הכרה עצמית, משתנה גם  כל היחס של הדמויות לעצמן, לא רק בתחום הגישה למשפחה אלא גם בגישה לחיים בכלל. לכן, הבמאי ממשיך את סרטו אחרי השיא הדרמטי, אחרי תום הביקור של נור באזור בו גדלה, כי הילדות ופגעי העבר מלווים את האדם בכל האינטרקציות בחיים ולעתים נדרשת הפרדה בין המגע עמם לבין חזרה לשגרה.

קשר דם
Blood of My Blood

blood-of-my-blood2

סרטו של הבמאי האיטלקי הוותיק מריו בלוקיו משתמש במבנה נראטיבי מתעתע באופן שונה מן הסרט הקודם בו דנתי: לסרט יש שני חלקים המתרחשים בתקופות היסטוריות שונות וסיום המחבר לכאורה בין הסיפורים, אם כי לדעתי הוא נותר נתון למספר פרשנויות באופן מכוון. הנושאים בהם עוסק בסרט ברורים והם המשך ישיר לנושאים אשר העסיקו את בלוקיו לאורך רוב הקריירה: ביקורת על מקודי הכוח השולטים באיטליה, בין אם מדובר בפוליטיקה, במאפיה, בכנסייה או בתא המשפחתי.

בחלקו הראשון של הסרט, הביקורת נראית די גלויה: במאה ה-17, חייל מגיע לבתי כלא של הכנסייה, על מנת לבקש כי אחיו שהיה כומר במקום יזכה לקבורה מכובדת, אף כי חטא בביצוע התאבדות. הדרך היחידה לגאול את נשמת האח תהיה הוכחה כי האישה אשר פיתתה את הכומר פעלה מתוך ברית עם השטן. הכנסייה מתעללת בה בכמה דרכים על מנת להוכיח את הקשר או לסחוט ממנה וידוי. בינתיים, האישה מנסה לפתות גם את החייל גם בגלל דמיון פיזי למאהב המת וגם מתוך תקווה לברוח. החייל מנסה לפתות גם נשים אחרות. חלק זה של הסרט מתקדם בקצב אטי למדי, שייתכן והוא הסיבה כי לא מעט צופים די סבלו בסרט, אף כי אני הייתי מרותק רוב הזמן. חלקו השני של הסרט מתקדם בקצב מהיר יותר ואני גם מצאתי אותו קומי למדי, מבלי לוותר על הדרמה.

החלק השני מתרחש באותו בית כלא במאה ה-21, כאשר הוא מתפקד כמבנה לשימור, שלא פוקדים אותו תיירים. דומה כי המדינה רוצה למכור את הנכס לעשיר רוסי, מה שיוצר בעיה לדייר זקן הגר במקום בסתר. אותו דייר הוא גם כנראה מנהיג של ארגון צללים הקשור לכנסייה ועם הכנסייה חיפשה קשר לשטן בחלק הראשון, הפעם ייתכן כי דווקא דמותו של הרוזן המייצגת אותה קשורה לכוח לא-טבעי.

הסרט הוא ביקורת על מנגנון חזק ונצלני באשר הוא מוקד כוח, אולם בסופו כן יש רמז לכך שהתעלות רוחנית אפשרית בעולם. כלומר, הסרט מבקר את נוקשת הדת, אבל מציג עולם בו קיימים נסים, בין עם מקורם בשטן, באל, בנשמה, או בכוח מיסטי אחר. הכוח הפלאי בסרט הוא עמום מטבעו ואני סבור כי הגדרה חד משמעית שלו מצרה את הפרשנות לסרט. בנוסף, בלוקיו מעניק מבט חומל גם לדמויות האכזריות שהוא מבקר, גם למי שעושים מעשים שקהל הצופים בסרט יגנה. על כן, הסרט עורר בי עניין ומחשבה לאחר הצפייה, גם אם לא ירדתי לסופם של כל רבדי היצירה.

המסע
The Homesman

homesman3

הופעתה של היילי סטיינפלד במערבון היפה של טומי לי ג'ונס היא נקודת המצוא שלי לניתוח הסרט. איני מתכוון לנתח את הדמות אותה היא מגלמת, או את המשחק שלה. על מנת לא לגלוש לספוילרים, אפילו לא אציין מה תפקידה בעלילה, רק אומר שיש כזה – הופעה קצרה של שחקנית בסיקוונס אשר מגיע לאחר השיא הדרמטי של הסרט, כשנדמה שרוב קצוות העלילה נסגרו. העניין שלי בהופעה של סטיינפלד גם אינו נובע מן ההקשר האינטרטקסטואלי שהבמאי מן הסתם מודע אליו כאשר הוא מלהק למערבון שחקנית שידועה בעיקר ככוכבת של מערבון אחר (״אומץ אמיתי״ של האחים כהן). העניין שלי היא הנחיצות שלה לסרט, בסצנות שכאורה לא תורמת דבר לסיפור, לפחות לא לנראטיב המרכזי של "המסע" אשר נתן לסרט את שמו העברי. אני יוצא מתוך העובדה כי סטיינפילד מופיעה בסרט, וכי הנוכחות שלה אינה ממש הופעות אורח, אלא יותר עוד אירוע ברצף האירועים.

סרטו של ג'ונס בונה את הנראטיב שלו דרך מפגשים קטנים של הדמויות הראשיות עם דמויות אחרות, אשר אינן זוכות להרבה זמן מסך, אבל כן זוכות לרגע שמראה אותן חיות את החיים, אם הקשיים של החיים בתקופת המערב הפרוע. הסרט לא דן רק בגיבוריו, אלא גם בחברה האמריקאית כולה ברגע של משבר, שהוא משבר הנובע מעצם השאיפה של האדם הלבן להתמקם בטריטוריות חדשות. כך, התהליך בסרט עובר לא רק על שני הגיבורים הראשיים שלו, באותה מידה שאובדן השפיות הנפשית אינו רק נחלתן של הנשים אשר הובלתן לכנסייה במזרח היא המשימה אשר ניצבת בפני אותן שתי דמויות ראשיות. הסרט מציג את המסע של האדם הלבן לעבר הרחבת שטחי המחייה כמסע הכולל התמודדות מול קשיים רבים, אולם דומה שיותר מאיתני טבע או הילידים האמריקאיים, הקושי הוא פנימי של המתיישבים, אשר מנסים לכל רגע להגדיר מחדש את סגנון החיים שלהם. מדובר בסרט מסע שהעיקר בו הוא רגעים קטנים, לכן חולף זמן רב בטרם הגיבורים יוצאים לדרך, לכן הסרט אינו מסתיים עם ההגעה ליעד. מדובר במסע של אומה שלמה, אך ג'ונס מפנה את תשומת הלב דווקא לרגעים הלא הרואיים – במסע הלאומי, לדיאלוגים קטנים בין אנשים אשר ההיכרות שלהם תגיע לסיומה בתום הדיאלוג.

זהו גם סרט על חיפוש אחר הגדרה חדשה של תרבות. רבים מסרטי המערבון עוסקים בבנייה מחדש של סדר ושליטה, של הכנסת תרבות של חוקים. גם מימד זה קיים ב״המסע״, אולם אני מצאתי כי יש בסרט עניין דווקא בהנחלת מוזיקה לאזורי הספר. הדמות אשר מגלמת הילרי סוואנק מבכה את היעדר המוזיקה האירופאית בחייה ומנגנת על שטיח המהווה תחליף לפסנתר. לעומתה, הדמות שמגלם הבמאי עצמו התרחקה יותר מן העולם הישן והמוזיקה שהיא שרה הינה עממית אמריקאית, מוזיקה פחות הרמונית ומסודרת, אבל בסופו של דבר גם מוזיקה אשר יוצרת סדר חדש. הבמאי לוקח על עצמו לגלם דמות לא ממש מפוארת, דמות מלאה בספקות, דמות שהיא הרבה יותר עממית ופרועה מן התפקידים אשר אליהם הוא מלוהק לרוב.  העממיות הזו באה לידי ביטוי גם בדרכי הפעולה שלו מול הזולת, דרכי פעולה שהן לא פעם פזיזות ומוליכות אותו לעבר מפלה. אבל הביטוי החזק ביותר שלו הוא דרך השירה. ייתכן והוא מנסה לשרוד, ייתכן והוא מנסה להיות אדם טוב או אפילו לנווט את ארה"ב לעבר נתיב שליו יותר, אך בסופו של דבר מה שהוא מותיר זה את המוזיקה שלו, מוזיקה פראית, גסה, משתוללת. מוזיקה אשר אינה קשורה לערכי העולם האירופאי שיישוב ארה"ב לכאורה מנחיל. מוזיקה שהיא שער לתרבות חדשה המתהווה.

הברית הלגמרי חדשה
The Brand New Testament

the-brand-new-testament4

וממוזיקה למוזיקה. יש הרבה מה לומר על סרטו המצחיק והעמוס של ז׳אקו ואן דורמל, סרט שאני כבר השלישי מקרב כותבי הבלוג שמתייחס עליו, אחרי אורון וגם אור. אבל אני רוצה להתייחס רק למוזיקה, אשר מתפקדת בסרט גם כאלמנט נראטיבי, אלמנו שעבורי מרומם את הקומדיה הזו לרמה אחרת, לרמה אשר מצליחה לרגש. הילדה אשר ניצבת במרכז הסרט בורכה ביכולת לחולל מספר נסים, לצד כמה מגבלות. אולם, הסגולה הגדולה ביותר שלה היא היכולת להקשיב ולזהות את המוזיקה הפנימית של כל אדם. וברגע שהאדם מזהה את המוזיקה הפנימית שלו בסרט – הילדה מעניקה לו את הכוח להכיר את עצמו טוב יותר, להבין למה הוא נכסף באמת. כך גם דמות של רוצח ושל מכור למין מבינות כי הן למעשה מחפשות משהו אחר בחיים. כי המזמור שלהן מורכב יותר והילדה מונעת מהם לאבד לעד את הכיוון. רוב קטעי המוזיקה הפנימית הם קטעי מוזיקה קלאסית, אך מדובר במבחר מגוון למדי והבמאי מחבר ביניהם היטב, מעניק רגעי קסם של דימויים חזותיים המתחברים למוזיקה. או מחברים בין מוזיקה למוזיקה. כך שחיבור בין הנדל לשוברט הופך לרגע למה שאמנות צריכה לייצר – גאולה, גם אם רגעית, מן הייאוש שבמצב האנושי.

תגובות

  1. רון פ. הגיב:

    "המסע" הוא יצירת מופת מפעימה, אחת החוויות הקולנועיות המתגמלות ביותר של התקופה.
    נשגב מבינתי, במלוא מובן המושג, כיצד סרט כזה זכה להתעלמות בעוד "מיליון דולר בייבי" הפך למה שהוא.

השאר תגובה