פסטיבל חיפה 2015: על יחסי הורים-ילדים ודילמות מוסריות (דיווח ראשון של עופר)

לעתים, חוויית הצפייה בסרטים במסגרות בתוך פסטיבל יוצרת חיבור בין סרטים, לא רק ברמת ההשוואה בין התכנים, אלא גם ברמה הרגשית. הסמיכות של הצפייה בסרט אחר סרט יוצר חיבור ביניהם, שכן הסרטים תמיד מספרים משהו לא רק על הסיפור הספציפי אותו הם מעבירים, אלא גם על המצב האנושי. לכן, כמה מן הסרטים שראיתי ביומו הראשון של פסטיבל הסרטים בחיפה הצטרפו לסרטי תוכניית הפסטיבל שראיתי טרם פתיחתו (אבל אחרי שפרסמנו את פוסט ההמלצות של הבלוג). לא מדובר רק בנושאים אשר חוזרים במספר סרטים, כגון הורות וכניסה להריון בגיל מוקדם מאוד. מדובר גם במצב הנפשי הנובע מדילמה מוסרית בה כל בחירה הופכת לרעה וכל מעשה אכזרי שמבצעת דמות מועבר בסרט באופן אשר מעורר גם הזדהות, ואני כותב "בסרט" אף על פי שמדובר בתופעה אשר חוויתי במספר סרטים.

ילדת יום רביעי
The Wednesday Child

סרט הביכורים של הבמאית ההונגרייה לילי הורבאת', הוא הקונבנציונלי מבין הסרטים שראיתי ואולי גם הפחות טוב מביניהם, אם כי הוא צובר תאוצה ככל שהוא מתקדם ומצליח לרגש בחלקו האחרון. גיבורת הסרט היא מיה, אישה צעירה מאוד אשר אמה נעלמה והותירה אותה לגדול בבית יתומים וכעת בנה בן החמש, אותו ילדה בתור מתבגרת, גדל באותו בית יתומים כאשר אין ביכולתה לכלכל את עצמה באופן מספק דיו על מנת לזכות במשמורת על בנה. פרוייקט חדש לטיפול בשכונת העוני בה היא חיה מספק לה הזדמנות להקים עסק משלה. היא מחליטה לפתח מכבסה אותה תנהל בעצמה, מכבסה אשר אולי תאפשר לה קיום מספק והבאת הבן לביתה.

הבעיה היא שמיה מתקשה להתנתק מן המציאות היחידה אשר הכירה בחייה – מעורבות בפשע וקשר רגשי ואינטימי עם אבי בנה, אף על פי שכל מפגש עמו מדרדר אותה ומסכן את מאמצי השיקום שלה. אך האם גם לגבר זה, אשר נראה מסוכן, אין זכות להשפיע על הגידול של בנו? האם הרצון של האם לגדל את בנה לא גורם לא גם נזק, אפילו אם הילד רוצה בחברת אמו? שאלות אלו עולות בסרט, אולם ייתכן כי הסוגיה המרתקת ביותר הינה האם מיה מסוגלת בכלל לנהל חיים בוגרים ועצמאיים מבלי להתדרדר להרגלים ישנים ולסביבה המזיקה. הדבר בא לידי ביטוי בסרט בשלושה סוגים של אחריות אשר מיה מבקשת לקבל על עצמה, ולא בטוח שהיא מסוגלת לעמוד במטלה – אחריות על בנה, אחריות על העסק שהיא שואפת להקים ועל מערכת יחסים רומנטית של ממש, כזו אשר מבוססת לא רק על מין אלא גם על תמיכה רגשית הדדית.

הדרמה הזו לא מכילה הפתעות גדולות מדי בתחום העלילה, אשר כוללת משברים צפויים, אבל גם אמינות בבניית הדמויות אשר עשוית להושיע את מיה, דמויות אשר מועצבת כבני אדם ולא כמלאכים. עיקר הכוח נובע מתצוגת המשחק העוצמתית של השחקנית קינגה וצי בתפקיד הראשי. וצי משדרת קשיחות פגיעה מאוד והיא לוכדת את הלב דווקא כאשר הדמות אותה היא מגלמת מבצעת מעשים אשר הקהל מבין כי הם עוללים להוביל למפלה נוספת עבורה ועבור יתר הדמויות. עדות של מיה בפני שוטר פותחת את הסרט, מבלי שהקהל יודע את ההקשר. המצלמה מתקרבת על גיבורה בעוד היא אומרת כי אינה יודעת את מקום הולדתה, כאשר הסאבטקסט הוא שהיא גם אינה יודעת לאן היא יכולה ללכת, האם יש מקום עבורה בחברה הבוגרת, גם אם מערכת הרווחה של המדינה תומכת בה, לפחות למראית עין.

הקרנה נוספת:
4/10/15 | 12:00 | קריגר

יומו של פטריק
Patrick's Day

הסרט מגיע אל הפסטיבל מאירלנד, כפי שניתן ללמוד משם הסרט אשר מרמז על החג הלאומי המפורסם. גיבור הסרט קרוי פטריק על שם פטריק הקדוש, בין היתר מפני שיום הולדתו חל ביום חגה של אירלנד. פטריק הוא גבר בשנות העשרים לחייו, אבל הוא עדין זוכה לטיפול של ילד אשר צריך לעקוב אחריו ללא הפסקה: עקב סכיזופרניה קשה, הוא מעביר את חייו בין אמו הדואגת למוסד לחולי רוח בו הוא מתגורר, ממנו הוא יוצא לעבודה שרובה התנדבותית בסופר-מרקט קרוב. ביום פטריק הקדוש, שהוא גם יום הולדתו, הוא מוצא את עצמו נעול מחוץ לחדר במלון בדבלין אליו לקחה אותו אמו. אישה בשם קארן, אשר באה למלון על מנת לסיים את חייה, יוצרת עמו קשר ובסופו של דבר השניים מקיימים יחסי מין. פטריק מעוניין כי הקשר ימשיך, אולם אמו סבורה כי כל קשר רגשי רק יעשה לו נזק. היא מנסה לגייס שוטר מקומי לעזרתה, אולם דומה כי זה לא מבין לנפשה של האם אשר מבקשת לגונן על בנה פגוע הנפש, להותיר אותו לנצח כבול רק אליה מבחינה רגשית. אולם דומה כי פטריק באמת התאהב בקארן, נגד רוחה של האם ובמידה רבה גם נגד רוחה של מושא האהבה, אשר גם לטענתה אפילו עם גברים נורמליים היא לא מסוגלת לנהל מערכת יחסים.

אף על פי שפטריק, המגולם בידי מו דאנפורד, הוא הדמות אשר זוכה לזמן המסך הגדול ביותר וחלק מן הסרט מועבר דרך התודעה שלה (שלא לדבר על כותרת היצירה) הדמות של האם מרשימה לא פחות. קארי פוקס מגלמת אותה בתור אישה נחושה ואוהבת, אשר מגיעה לשיא ההחלטיות שלה דווקא כאשר היא מבצעת החלטות שנדמות כי הן כובלות את הבן שלה ואף חוצות את הקו לגינון יתר והסתרת מידע חשוב מבנה, גם במחיר של פגיעה ביכולתו לנהל חיים הקרובים יותר לנורמה. מעשי האם אמורים לדעתי לעורר רתיעה בקרב הצופים, אך הסרט מתאר בחמלה את המאבק שלה ומדגיש כי יש רגעים בחיים בהם אין מעשה נכון לעשות. או לפחות רגעים בהם יש אמונה כי המעשה הלא מוסרי הוא הבחירה היחידה, גם אם אמונה זו נובעת מחוסר הבנה של נפש הבן. ודומה כי מעבר לחולי הנפשי, חוסר הבנה של הדמויות הוא מה שמנתב את גורלן לכיוונים קודרים.

אבל לא מדובר בסרט מדכא בלבד. זוהי דרמה עגומה, אבל יש בה לא מעט רגעים אשר היו יכולים למצוא את עצמם בקומדיה רומנטית. למשל, הדמות של השוטר אשר רוצה למעשה לפתח קריירה דווקא בתור קומיקאי. הבמאי-תסריטאי טרי מק'מאהון מגיש סרט אשר רובו מתבסס על ארבע דמויות, אבל הוא עושה שימוש יצירתי בשפה הקולנועית. בעיקר בצילום יפהפה (של מייקל לאבל) אשר מעביר את התחושה הפנימית של הדמויות, בעיקר של פטריק אשר מתסכל על העולם מבעד לתודעה לא שגרתית. מכיוון שהגיבור נוטה להזיות, לא תמיד ברור לקהל מה מתרחש באמת ומה בדמיון, והסרט משחק על היכולת של הקהל להטיל ספק בדברים אשר קודם לכן חשב כי הם נכונים.

תורמת לכך ההחלטה לשחק מעט בזמנים בחלק הראשון של הסרט, מה שמאלץ את הצופים לפרש מחדש את אופי הסיפור המוצג בפניהם ולחשוב מחדש על הדברים. למשל, האחריות של קארן לניהול רומן עם האדם אשר לוקה בנפשו ויש ספק לגבי המידה בה הוא מבין את הנטל הכרוך בניהול קשרי אהבה. הסרט לא מטיף, אבל חותר תחת חלק מן התפיסות המקובלות בחברה, בעיקר דרך אהבה לגיבורים השונים שלו. בדקות הסיום הפער בין המופשט למתרחש במציאות מוקצן אף יותר, הפתרון העלילתי הופך לספק סיוט ספק חלום, כך שגם אם דומה כי חלק מן הדמויות הגיעו להשלמה, האפקט הרגשי של הסרט מוסיף להדהד.

הקרנה נוספת:
1/10/15 | 15:30| קריגר

במקומה
In Her Place

גם הדרמה הקוריאנית שנוצרה על ידי הבמאי הקנדי אלברט שין (ממוצא קוריאני) דנה באמהות ובמידה רבה גם בשפיות. זוג משכונה אמידה בסיאול מגיע לחווה באזור מרוחק, לפגוש נערה אשר מצא באינטרנט. הזוג מסתיר מן הסביבה כי האישה אינה מצליחה להרות ובוחר לאמץ בדרך לא שגרתית: האישה מעמידה פנים כי עברה לארה"ב לתקופת הריונה, בפועל היא עוזרת בחווה לאם ובתה המתבגרת אשר הרתה באורח לא רצוי, כאשר בסיום התהליך התינוק יוצג כשלה. הגבר בסיפור נאלץ רוב הזמן לעבוד במקום מרוחק, כך שהסיפור הוא בעיקרו על שלושה נשים: זו הרוצה לאמץ את התינוק, הנערה אשר מצויה בהריון, והאם החקלאית אשר היא זו שהחליטה למסור את התינוק של בתה. בהדרגה, מתברר כי הנערה לא ממש שלמה עם ההחלטות אשר אמה לקחה במקומה ועולה חשש כי היא מנסה לחבל בהריון. אולם הדברים הם אינם בדיוק כפי שהם נראים, גם אם הסרט לא נשען רוב הזמן על תפניות דרמטיות הבאות משום מקום, אלא על התקדמות בקצב אטי לעבר רגעי המשבר והפתרון.

כל אחת משלוש הנשים בסרט עוברת תהליך רגשי אחר, אבל התהליכים משולבים זו בזה. למשל, כל אחת מהן חווה געגועים לגבר אותו היא אוהבת: במקרה של החקלאית גבר נפטר, האם המאמצת חיה רוב הזמן במרחק מבעלה אשר עובד במקום רחוק והנערה ההרה, שעל טיבה של מערכת היחסים שלה עם אבי התינוק אנו לומדים רק בהדרגה. לדעתי, הסצנות בהם היא מתקשרת עמו הן מן המרשימות בסרט, בשל האיפוק והכנות הרגשית, ומכיוון שהן מראות עד כמה פגומה היא ההחלטה של הנשים הבוגרות יותר, החלטה שהיא אולי הגיונית כלכלית. כאמור, אין מעשה נכון לעשות. הנשים בסרט רק מתבוננות, עם הכאב הכרוך המצב אשר המציאות הקשה הוליכה אותן עליו. הן כמו נוסעות במטוס העומד להתרסק, אלא שהטיסה היא כפר שליו למראית עין בו שום דבר מסעיר לא צפוי לקרות, פרט ללידה הקרובה. אולם, המצב הנפשי הסבוך מגיע לסצנת שיא עוצמתית ומעט מזעזעת. ומה שמזעזע יותר – אחרי השיא החיים ממשיכים ועמם מממשיך גם הסרט. הסביבה החקלאית מוסיפה לתת תוצרת והדמויות חיות את החיים, חיות עם הבחירה אשר לקחו על עצמן.

הבימוי של שין (שגם ערך והשתתף בכתיבת התסריט) שומר על איפוק רוב הזמן אך גם יודע מדי לשבור אותו. הוא מסתמך על הנוף הכפרי ועל תצוגת המשחק של השחקניות שלו, שכל אחת מהן מעניקה מספר רגעים בהם המילים שהיא אומרת מבטאות דבר אחד, אבל הבעות הפנים והגוף חושפת לקהל אמת שונה ומורכבת יותר.

הקרנה נוספת:
4/10/15 | 14:45 | סינמטק

נערת התא לשמירת חפצים
Coin Locker Girl

עם המטען הרגשי של שלושת הסרטים הנ"ל הגעתי בלילה הראשון של הפסטיבל להקרנת סרט קוריאני נוסף, עליו כבר כתב אור. על פניו, סרט זה אמור יותר להרהיב מבחינה חזותית מאשר לרגש. והוא אכן מרהיב חזותית, בעזרת אלימות מסוגננת, עם צילום העושה שימוש יצירתי בצבעים ולפרקים מעניק מימד פיוטי למחול של אלימות, באופן אשר לי אישית הזכיר בעיקר את סרטיו המוקדמים של וונג קאר-ווי.

אבל זה גם סרט על יתומה. אשר מוצאת את עצמה חיה מגיל צעיר תחת חסתה של אשת פשע אשר המכונה "האם". הנערה הופכת לגובת חובות  בשירותה של "האם" אשר מבהירה לה מנקודת ההתחלה – העסק מתבסס על כלכלה קפיטליסטית ולא על קירבה רגשית. אם בנערה לא תהיה תועלת, האם לא תהסס להרוג אותה. ובמהלך הסרט אנו חוזים בכמה דוגמאות לכך שהאם לא רחמנית בכל הקשור לחיי אדם, והנערה, אשר מתפקדת בעיקר כגובת חובות, קיבלה ממנה השראה לחוסר רחמים.

אבל כל אחת מן הדמויות בסרטו המרשים הזה חווה בנקודה זו או אחרת תקלה. הנערה מפתחת רגש, רגש אשר מנצח את יצר ההישרדות ואת הדחף לפעול לפי היעילות הכלכלית וכללי המקצוע. זהו סרט על פושעים מקצועיים אשר בשלב מסוים אינם יכולים עוד (בעיקר אינן יכולות עוד) לשים את הרגשות בצד. אף על פי שהדמויות מבינות כי פעולה על סמך הרגש היא מתכנון לכישלון, או לכל הפחות לעימות שיותיר אחריו כמות גופות גדולה מן המשוער, שלא לדבר על בעיות בזהות הגופות.

כך שמבעד לחגיגת הפאר הקולנועית ולעלילת הפשע שטווה הבמאי האן ג'ון-הי, זהו סרט על רגשות, על הרצון להיות שייך לאדם אחר ולהשפיע על גורלו – בין אם מדובר ברצון של ילדה להכוונה של הורה או ברצון של הגיבורות להותיר חותם דרך צאצא, ביולוגי או לא. וזה סרט על הקושי בניהול מערכת יחסים, מכל סוג, עם אדם אחר. בעיקר מערכות יחסים המבוססות על הורות או קירבה משפחתית. ובסרט יש מספר משפחות, בלי קשר לשיוך ביולוגי. וכמו בסרטים הקודמים, גם בסרט זה אין בחירה בין אופציות נכונות, אלא בחירה בטעות הפחות גדולה. וכך גם האפוס האלים מאוד הזה נחווה עבורי כיצירה בעלת רגישות, ובכמה סצנות, לאו דווקא הסצנות בנושא אמהות, אפילו עידון.

הקרנה נוספת:
5/10/15 | 22:15| סינמטק