״החופשה הסקוטית שלי״, סקירה

שם הסרט ״החופשה הסקוטית שלי״ (What We Did on Our Holiday) מבטיח משהו קליל, עם קסם בריטי שנון, אולי אפילו מוזיקה סקוטית שאנשים לא סובלים בחיים אבל מאוד אוהבים בסרטים. הפוסטר של הסרט ממשיך את אותו הקו – חול, ים, צעצועים שונים, שלושה ילדים מאוד פוטוגניים ושלושה שחקנים בריטים אוהבים. אולם, מי שמצפה לקומדיה משפחתית קלילה עומד לזכות בהפתעה מסוימת במהלך הסרט. אמנם מדובר בסרט שנון ולפרקים גם מצחיק מאוד, שעושה שימוש נהדר בנופים שיש לסקוטלנד (וגם קצת לאנגליה) להציע, אבל זה גם סרט הרבה יותר רציני משנדמה. לפרקים הוא אפל ממש ובסיקוונס השיא שלו, אשר מגיע בסביבות אמצע הסרט, משלב בין ביזאר, זעזוע ואמינות. מבט לחלק האחורי של פוסטר הסרט יזרוק לכם רמז לכך שמשהו מוזר הולך להתרחש. משהו שכל תיאור שלו למי שלא צפה בסרט יגרור פה פעור, אבל הוא נבנה היטב בסרט שעוסק לא באותה סצנה מוזרה, אלא בבעיות שהם נחלתן של לא מעט משפחות.

תקציר עלילת הסרט יחשוף חלק מן הנושאים בהם הסרט דן בצורה מורכבת ומוקפדת. בני זוג פרודים יוצאים עם הילדים ליום ההולדת של הסב, החוגג 75 שנה. אותו סבא חולה בסרטן חשוך מרפא וזוג ההורים מחליט לנסות ולא לגרום לקשיש צער נוסף ועוד במהלך חגיגות יום ההולדת שלו, שפרט למשפחה הוזמנו אליה אורחים רבים מרחבי סקוטלנד ושאר העולם. תקציר זה מצביע על שתי הבעיות העיקריות אשר ידונו בסרט – אותו סב אולי נדמה תחילה כחביב ושובב, אבל המוות הצפוי נוכח בכל תנועה שלו וכשם שהוא משחק עם הילדים בחדווה, הוא מנסה להגיע להשלמה עם חייו ועם סופם הקרב. אולם, הבעיה היותר גדולה היא ההורים אשר מנסים להעמיד פנים כי הכל בסדר, אך בפועל הם רבים ושוב ושוב לעיניי הילדים ובכך לא רק מצלקים את נפשם, אלא גם לא שמים לב להתנהגות מדאיגה מצד הילדים.

לא מדובר בילדים פרועים במיוחד, או בכאלו אשר נהנים להפר את הוראות ההורים. אבל כן מדובר בילדים אשר המבוגרים בסביבה לא מעניקים להם תשומת לב מספקת ולא מחברים היטב את אותות המצוקה שהם מפגינים. בעוד השחקנים המבוגרים בסרט משחקים בסוג של קומדיה עם נגיעות של דרמה וכאב, עולם הילדים מוצג כעולם מלא בכאב ובזעקה לעזרה שלא מגיעה. לא מדובר רק בהורים אשר שמים את המאבק ביניהם בעדיפות על פני הצאצאים האהובים, אלא גם בחלק ניכר מיתר המבוגרים המופיעים בסרט, אשר חוסר תשומת הלב שלהם מובילה לקראת רגע השיא הלא שגרתי שבלב הסרט.

במידה ומביטים מקרוב בשמו האנגלי של הסרט, ההקשר החינוכי זוכה לדגש יתר. הכותרת נראית כמו מטלה מבית הספר שהוטלה על הילדים לאחר שהם חוזרים מן החופשה, סוג של דיווח שלכאורה נותן להם לבטא את עצמם, אבל גם שומר על מסגרת חינוכית. המבוגרים בסרט מעוניינים להעניק לילדים שלהם את המיטב, אבל יותר נוח להם להפנות עורף לרמזים של בעיות בהתנהגות ובתפיסת המציאות שמפגינים הילדים. יותר נוח להם לחשוב שאם הם יוצאים מן המכונית על מנת לצעוק אחד על השניה ונמנעים מקללות, הילדים לא ישימו לב שהמבוגרים רבים בכל רגע ורגע.

נושא גידול ילדים עומד גם במרכז היצירה הטלוויזיונית של צמד הכותבים-במאים של הסרט, אנדי המילטון וגאי ג'נקין, אשר דנו בו בסדרה ״Outnumbered״. המילטון וג'נקין הם אולי שמות חדשים בתחום הקולנוע העלילתי באורך מלא, אבל מדובר בכותבים בעל ותק רב בטלוויזיה הבריטית, אשר יודעים היטב לשלב בין הומור מושחז לאמינות ובניית דמויות של ממש, כפי שהסרט מדגים היטב דרך שורה ארוכה של דמויות, כולל כמה שצצות רק לסצנה מקסימה או שוברת לב אחת. הליהוק הנכון של צוות השחקנים תורם לעולם האמין של הסרט. למרות שיש כאן לא מעט שחקנים מוכרים לשוחרי התרבות הבריטית, אני חש כי המרכז הרגשי של הסרט הוא הילדים, אף כי שמם באופן צפוי לא מהווה חלק ממערך קידום המכירות של הסרט. ההופעות של הארייט טרנבול, בוב סמולדרידג' ובעיקר של אמיליה ג'ונס (הבכורה במשפחה), שובות לב, טבעיות כצפוי ונושאות את הספינה המוזרה שהיא הסרט זה.

גם השחקנים המבוגרים נהדרים, אף כי במקרה שלהם למדנו לצפות לכך. רוזמונד פייק שבה להזכיר לנו אחרי התפקיד שלה ב״נעלמת״ שהיא אמנם מוכשרת מאוד בדרמה, אבל היא פשוט פלא בתור שחקנית קומית שמצליחה לעורר פרצי צחוק גם בסרט אפל כזה. את בעלה משחק דייויד טננט, שם שאולי לא מוכר לצופי קולנוע בארץ אבל בבריטניה הוא כוכב-על בזכות שנים מוצלחת בתופעה הטלוויזיונית ״ד"ר הו״, ממנה הוא קפץ להופעה מדוברת בתור המלט בתיאטרון שייקספיר המלכותי. בסרט הזה הוא מצליח להיות פרנטר טבעי ומוצלח לפייק וגם להחזיק על גבו את הסצנה אשר מהווה את השיא הרגשי השני של הסרט, סצנה שמשלבת עמידה על זכויות, התפרקות רגשית והכרה בכשלים. גם בילי קונולי נהדר בתור הסבא, וכך ניתן לומר גם לגבי הקומיקאי בן מילר בתור הדוד העשיר בתפקיד שגונב את ההצגה בסרט של גונבי הצגה. אגב, גם לדוד הזה יש משפחה לא ממש מתפקדת, כולל אישה אשר הבעל מעדיף לא לשים לב למצב הנפשי הרעוע שלה ונער מתבגר אשר, טוב, עוברים עליו הדברים הטובים והאיומים שמתרחשים בגיל ההתבגרות.

מעבר לקווי העלילה אשר ציינתי רק בקצרה, עולים בסרט עוד לא מעט נושאים, חלקם ממש בקצרה וחלקם הופכים לסאטירה חריפה של ממש, אשר בין היתר מעבירה ביקורת על הבורגנות הבריטית, העידן המודרני וגם על התקשורת הבריטית חובבת השערוריות. אמנם אלו מטרות שנוח לתקוף, אבל הסרט עושה זאת בצורה סבירה. לעומת זאת, הדיון של הסרט בסוגיות של הורות חורג מן הרמה של ביקורת ומצליח להעלות כמה תהיות שאין בהן נכון או לא נכון, וכל זאת כאשר סרט לרגע לא נופל לרדידות או מאבד את הלב הרגשי. אמנם ניתן למצוא מעט פגמים בתסריט, בעיקר בכל הנוגע ללוח הזמנים של חיי הסב, אבל התחושה היא של סרט שיש לו מה לומר וכמעט כל הזמן עושה זאת בצורה שמשלבת בין הומור למבט נוקב.

לכן, ״החופשה הסקוטית שלי״ מתגלה כאחד מן הדברים היותר משובחים שהקיץ הקולנועי מציע לנו, אולי דווקא מפני שלמרות שמו הוא אינו סרט קיץ בשום צורה. יש לכוון את הציפיות לפני שבאים אליו, משום שיש בו רגעים מטרידים מאוד שאולי יגרמו לחלק מן הקהל לצאת בזעם. אבל מי שיודע למה הוא נכנס, יקבל את מה שניתן לצפות מיצירה בריטית – סרט שנון ובוגר יותר ממה שיתר הקולנוע דובר האנגלית מייצר.

בנוסף, יש בסרט מוזיקה סקוטית.