"ללא כפפות", סקירה

באו נדבר קצת על יופיו של המושג "סרט ז'אנר". זו לא רק דרך להבדיל בין האופי השונה של סרטים, אלא גם ובעיקר דרך לייצר מערכת צפיות בקרב הקהל. בז'אנרים שהם יותר ספציפיים ממושגים כלליים כגון "קומדיה" או "דרמה" (ואני חושב שלפחות בקולנוע, "דרמה" זה לא ממש ז'אנר), הסרט הז'אנרי הטהור יאמץ גם לא מעט כללים אתסטיים, חלקם מקריים למדי, וגם כמה מוסכמות עלילה אשר יעגנו את קהל מעריצי הז'אנר, אף על פי שהם ראו אותן עשרות פעמים לפני.
עם זאת, המונח "אף על פי" לא ממש מדויק במקרה הזה, כי הסיבה שקהל נהנה הוא הזיהוי והחזרה על המוטיבים שהוא כבר ראה בעבר.

"ללא כפפות" (Southpaw), הסרט אשר בו אנו דנים בסקירה זו, הינו סרט מז'אנר סרטי האגרוף. הוא לא חותר תחתיו, אלא מאמץ ואף מקצין את הקלישאות שלו, בעיקר בשתי נקודת המפתח – הפתיחה והסיום.
בעודי צופה בדקות הפתיחה של הסרט, אשר מציגות קרב על אליפות העולם, שאלתי את עצמי האם יכול להיות שיש קלישאה שיוצרי הסרט לא הכניסו בסיפור של האלוף המגן על התואר, בילי הופ (ג'ייק ג'ילנהול), שכבר שמו רומז שהסרט לא בדיוק עדין עם השימוש בסמליות. בתוך מספר דקות הסרט נותן דגש לסיפור הרקע של הגיבר שגדל כיתום עני, מביא לנו את האישה היפה שלו (רייצ'ל מק'אדמס) שסובלת בכל קרב מכיוון שהיא רואה אותו נאבק ומדמם, את שדרני הספורט הדנים על כך שהפעם הוא מתקשה, ואת הצורך לבצע מהפך בדקות הסיום של הקרב.
כל הדברים הללו מוכרים. גם אופן הצילום, אשר מתקרב למתאגרפים באופן שהשידור הטלוויזיוני לא מאפשר, ומראה מחול של כאב והרס לגוף ולפני הספורטאים, לא חדש לז'אנר. הכניסה לצד המלוכלך של האגרוף מנקודת מבטם של הלוחמים כבר הפכה גם היא לסוג של נורמה, אם כי רק של סרטי האגרוף שבאו החל משנות שנות השבעים.

כפי שכבר ציינתי, למרות שהופ אלוף מכהן, הוא נבנה מן ההתחלה כסוג של אנדרדוג, דבר הבא לידי ביטוי בין היתר דרך השם הלועזי של הסרט – Southpaw. זהו מונח בלתי ניתן לתרגום לעברית, המתייחס למתאבק שמאלי, כלומר נבדל מן הכלל, שונה מן הנורמה, מי שצריך לאמץ טקטיקות לחימה מעט אחרות, לבוא מכיוון אחר. הגיבור שלנו אומנם מתחיל את הסרט קרוב למדי לגג העולם – אלוף עם אישה יפה וילדה מקסימה, כמות גדולה של כסף ואחוזת פאר בניו יורק – אבל לרגע אין ספק כי האושר שלו הושג בהרבה דם ויזע, וכי הוא צמח מן התחתית של התחתית בחברה.

בכל מקרה, אם לרגע חששתי כי הסרט יורה את כל שק המוסכמות והקלישאות שלו כבר בפתיחה, במהלך הצפייה גליתי שהתבדתי. הדמות של המאמן שהחיים הביסו אותו, שכבר חשב פרש מאימון ספורטאים מקצועיים ומוכן לקחת את הגיבור תחת חסותו – זו מגיעה רק בחלקו השני של הסרט והיא מגולמת על ידי פורסט ויטאקר. הגיבור זקוק לו כי כמובן שהוא מאבד לא מעט דברים בסרט, ברמת השם הטוב, הרכוש ובעיקר בכל הקשור להערכה עצמית. גם זה כמובן לא נרטיב זר לבקיאים בז'אנר, גם אם הוא דורש מן הצופים לקבל מנה גדושה מהרגיל של כאב רגשי בשלב מוקדם יחסית של התפתחות התסריט.

יש לא מעט כאב ב"ללא כפפות", גם מעבר לקו העלילה אשר דורש מן הגיבור לאסוף את עצמו מחדש מן התחתית על מנת לזכות באפשרות לשוב לצמרת. גם אם באופן מרומז בלבד, הסרט נוגע בכמה מן הבעיות החמורות הקשורות לענף האגרוף בימינו, כמו למשל הנזק הבריאותי המצטבר שקריירה באגרוף מותירה על הספורטאים, דבר שבא לידי ביטוי במקרים רבים במחלות הקשורות במוח. בנוסף, מופיע בסרט הכוח הרב של אמרגנים וסוכנים בענף, שפוגע בספורטיביות. מימד זה מוצג בעיקר דרך הדמות של המנהל האישי, המגולם בידי הראפר 50 סנט, שעצם שמו מצביע, גם אם במקרה, על מימד של ביקורת אנטי-קפיטילסטית אשר יש בהצגת הדמות שלו המעדיפה את הכסף על פני טוהר הספורט.

50 סנט הוא כנראה שריד של שלב מוקדם בפיתוח של הסרט, בו הוא פותח עבור הראפר אמינם, כסוג של המשך רעיוני של הסרט "8 מייל" בו כיכב. אכן, יש מספר קווי דמיון בין הדמות של בילי הופ להצלחה של אמינם בעולם ההיפ-הופ – גבר לבן הפועל בתחום הנשלט בעיקר בידי אפרו-אמריקאים ובני מיעוטים וכו'. בסופו של דבר אמינם פרש ומי שקיבל את התפקיד הוא ג'ייק ג'ילנהול. הסרט יצא נשכר מן המהלך, ולו רק בגלל שדומה כי ג'ילנהול נמצא בשלב בקריירה בו הוא מתחנן לפרס אוסקר, דבר הבא לידי ביטוי בשינוי כמעט טוטאלי של ההופעה החיצונית שלו בין סרט לסרט. הכוכב עושה בסרט יותר מלסגל לגופו מראה שרירי ולפניו מראה של שק חבטות – הוא מספק תצוגה קולית נהדרת, הנעה בין ביטחון עצמי מופרז, לקול שבור לרסיסים, ובעיקר מפגין עידון בהבעות הפנים, דבר אשר מקנה לדמות אמינות. הדמות של בילי הופ נאבקת בין היתר עם הצלחה בשלב מקודם מדי של החיים ועושר רב מדי, אשר מנע ממנה ממש להתבגר מבחינה נפשית עד שלב מאוחר יחסית בחיים, והמשחק של ג'ילנהול מצליח לבטא היטב תחושה זו.

רבות כבר נכתב בנוגע לסיבות אשר הופכת את האגרוף לספורט אשר מניב את היצירות הקולנועיות הטובות ביותר. במידה רבה, הספורט מבטא היטב את הרוח של הקפיטליזם האמריקאי – המתאגרף הוא המקצוען שניצב מול העולם, ואם הוא מראה נחישות, יכולת לספוג כאב והבנה של הסובב אותו, הוא יכול להגיע לפסגה ולהצלחה. כל זאת בספורט שרוב העוסקים בו מגיעים מן המעמד הנמוך. אולם עבורי סרטי האגרוף הגדולים ביותר דנים גם בנושא נוסף, שהוא הקשר בין הגיבור שניצב לבד בזירה לבין המשפחה שלו. זו בעצם הנפילה העיקרית של גיבור "השור הזועם" של מרטין סקורסזי, או של "רוקו ואחיו", סרט אגרוף כמעט נטול אגרוף של לוקינו ויסקונטי. גם סרטו הנהדר של קלינט איסטווד "מיליון דולר בייבי" דן למעשה בקשר בין מאמן אשר בתו מסרבת לראות אותו, למתאגרפת אשר משפחתה לא מפגינה כלפיה אהבה אלא רק רוצה את כספה.

"ללא כפפות" רחוק מן האיכות של הסרטים שציינתי בפסקה הקודמת, אך התסריטאי קורט סאטר והבמאי אנטואן פוקואה ("נקודת שוויון"), בחרו גם הם למקם אותו בתוך עולם המשפחה – המשימה החשובה של הגיבור אינה הצלחה מחודשת בתוך זירת האגרוף, אלא שיקום הזירה המשפחתית שלו, בעיקר הקשר עם בתו הקטנה (אואנה לורנס) אשר קורס עקב אירועים סוערים בחלקו הראשון של הסרט. בכך הסרט מזכיר יותר מכל את הסרט "סיפורו של אלוף" (The Champ) על קשר בין מתאגרף לבנו. סרט זה מוכר בזכות גרסא של פרנקו זפירלי עם ג'ון וויט משנות השבעים, אך המקור הוא סרט של קינג וידור, אשר הפך את וולאס בארי לאחד מזוכי האוסקר הראשונים אי שם בשנות השלושים המוקדמות. בכל המקרים, השיקום בזירה צריך לבוא במקביל לא רק לחידוש הקשר עם המשפחה, אלא גם להבנה של הגיבור לגבי טעויות שביצע בעבר ביחס לאלו אשר הוא אוהב יותר מכל.

ייתכן ובכך טמון קסמם של סרטי האגרוף הגדולים – הז'אנר, אשר לכאורה מציג גבריות מחוספסת ואלימה, דרך קרבות בהם הגיבור ויריבו מתיזים דם ומרטשים את פניהם, הז'אנר הזה יכול להיות גם סנטימנטלי מאוד, אפילו מלודרמטי. רוב "ללא כפפות" עוסק בקרבות עתירי אלימות ופגיעה עצמית, אבל הלב שלו הוא קשרים רגשים שונים, בעיקר בין אב לבתו. לא מדובר בבנייה עמוקה מדי של הקשרים הללו והסרט באופן כללי לא מצטיין במורכבות יתר, אולם השילוב הזה עובד מבחינה רגשית ולכן "ללא כפפות" נותר סרט סוחף למדי.