מחשבות בעקבות הדיון על אי/הקרנת סרטו האחרון של הרץ פרנק בפסטיבל ירושלים 2015

עולם התקשרות שותק, ואף אחד לא נותן את הדעת על כך שנוסף לסרט "אל סף הפחד" (Beyond the Fear), פסטיבל הקולנוע בירושלים מתכוון להציג סרט נוסף המציג רוצח באור אנושי. אף פוליטיקאי לא מתרעם על כך שסרט המראה רוצח המונים וראש מאפיה כאיש משפחה, נבחר לנעול את הפסטיבל, למרות שאותו הסרט מביע צדדים רבים במשפחה של רוצחים ואף מציג את ראש המאפיה בשעת משחק עם ילדיו. אבל אף איש ציבור הרי לא יתרעם על הקרנת "הסנדק" (The Godfather) בפסטיבל, אולי מפני שזה אחד מן הסרטים הפופולאריים והמוערכים בתולדות הקולנוע. אולי מפני שבניגוד ל"אל סף הפחד", יש סיכוי סביר שהפוליטיקאים צפו בסרט. אם ממהרים לתקוף סרט המציג את משפחתו של יגאל עמיר, למה לעצור שם? סרט עלילתי, הסוחף קהל רחב יותר, שמציג מאפיונרים באור אנושי, הוא במידה רבה מסוכן לא פחות. למה בשנה שעברה, הקרנת "אדם הגון", אשר דן בחיי המשפחה של ראש האס.אס. היינריך הימלר, לא הפריע לאף אחד? האמנם אנחנו מסוגלים לעכל סרטים על צדדים אחרים באישיות של פושעים מסוימים, אבל לא של פושעים אחרים?

אני לא כאן כדי להגן על יגאל עמיר. מבחינתי, מדובר באחד מן הפושעים שמעוררים בי הכי הרבה זעם. אולם, ועד כמה שאני יודע, גם הסרט המדובר, שדומה כי כל גוף פוליטי או תקשורתי בארץ הזדרז לתקוף – לא מגן עליו. אפילו אם נטען כי במהלכו הוא מקריא סיפור לבנו, וגם אם הוא מראה את הכאב שלו ושל משפחתו כפי שטוענים – זה לא הופך את הסרט למגן על הפושע. איני יודע הרבה על האופן בו הסרט דן בפשע עצמו, מפני שלא צפיתי בסרט. מצד שני, עד כמה שידוע לי גם כל מי שהזדרז לתקוף את הסרט לא צפה בו. היחידים שכן צפו בו הם אנשי הלקטורה של פסטיבל ירושלים. איני יודע מי הם, אולם איני חושד בהם בסימפטיה לרוצח. הם סברו שמבחינה אמנותית מדובר בסרט שהוא אומנם מעורר מחלוקת, אבל ראוי להקרנה בפסטיבל.

בהודעה לתקשורת מטעם הפסטיבל מצוין כי "בניגוד לאופן שבו התקשורת בחרה להציג את הסרט מדובר ביצירה המבקשת לפענח את דמותו של רוצח כפי שעשו יצירות תעודה רבות בתולדות הקולנוע". בין יתר הסרטים שניסו לעשות זאת בתולדות הקולנוע נמצא גם הסרט ״The Last Judgement״ שביום על ידי אחד, הרץ פרנק. זהו הבמאי שגם עשה את רוב העבודה על הסרט "אל סף הפחד" לפני שנפטר ועבודתו הושלמה בידי מריה קראבצ׳נקו. זה לא סרט שמצדיק את הפשע, אבל כן סרט שאומר שהפשע בוצע על ידי בן-אדם. אגב, ברוב כלי התקשורת שדנו ב״אל סף הפחד״ כלל לא מוזכרים שמות היוצרים. מי יודע, אולי דיון בהרץ פרנק היה מגלה כי יש לסרט ערך רב יותר מסתם הצגה של פושע, וכי אולי מדובר ביצירה אמנותית של ממש.

מאוד נוח לנו להאמין כי רצח רבין בוצע על ידי מפלצת בשם יגאל עמיר, מפלצת נטולת רגשות לחלוטין, רשע טהור. אבל רשע טהור לא באמת קיים במציאות – כל פשע מבוצע ידי אדם שיש לו גם צד עדין, ללא יוצאים מן הכלל. ברגע שאנו מסרבים לראות ברוצח דמות מורכבת, אנו פוטרים את עצמנו מדיון מהותי בכך שאנשים רבים יכולים לבצע את המעשים המתועבים ביותר, גם אנשים שאוהבים באמת אנשים אחרים. ברגע שאנחנו מבודדים את יגאל עמיר כטאבו שאין לגעת בו, אנו מתעלמים מכך שהרצח נבע מתוך החברה הישראלית. הייתי ילד כשרבין נרצח. התגובה הראשונה שלי לרצח כלל לא הייתה זעזוע – הרי כמעט מדי ערב ראיתי בחדשות אנשים שמבקשים לרצוח את רבין, או כך לפחות תפסו זאת עיניי בזמנו.

אני כותב על האווירה האלימה של הימים ההם, כי אני מרגיש כי הימים הללו חוזרים. אני רואה זאת בשיח רבוי שנאה והיעדר הבנה בסיסית לעמדה של האחר. מכל קצוות השיח הפוליטי והדיון הציבורי, בכל הרמות, מדיונים באינטרנט ועד לטורים בעיתון ונאומים בכנסת. דומה כי אף אחד לא מוכן לגלות כבוד או אמפטיה לאדם אחר, אבל כולם ממהרים לחרוץ את הדין לגבי כל מי שמתבטא באופן שונה (ואני מניח כי ייתכן וגם מילים אלו יעוררו זעם). דומני כי אף צד בדיון לא חמק מחטא זה.

עוד בטרם עשתה דבר בתור שרת התרבות, מירי רגב זכתה ללעג ולהתקפה מצד אמנים ואנשי שמאל. כמדומני, כמעט אף פעם לא הסכמתי עם המילים אשר שמעתי אותה אומרת, אך הזלזול באישה שנבחרה במקום גבוה ברשימה שזכתה לקולות של כרבע מציבור הבוחרים צורם לי. הוא צורם לי גם עכשיו, כאשר אני חש חוסר הסכמה חריפה מן הרגיל עם התבטאויותיה לגבי תפקיד האמנות והפעולות שלה נגד הקרנת הסרט, מה שעורר את הפוסט הזה. ואף כי רבים ממבקרי הפסילה האוטומטית של הסרט מפנים את האש אל שרת התרבות, אני רוצה לציין כי היחס הפוסל מראש כלפי הסרט חצה את כל המפלגות הפוליטיות – הבעיה בהתנגדות האוטומטית לסרט היא לא רק של שרה אחת, לא רק של מפלגה אחת. זה מובן. גם אותי עצם אזכור שם הרוצח מתסיס ומכעיס. לא הייתי רוצה לשוחח עימו, אבל גם לא להתעלם ממנו ומהיותו תוצר של החברה אשר גם אני חלק ממנה, מבלי לבדוק את טיב הדיון. לדעתי צריך לחשוב פעמיים לפני שתוקפים סרט, או מוסד תרבותי שמציג סרט, על רקע זה.

במאי הסרט המנוח הרץ פרנק – עלה לישראל וחי בה עד יום מותו, יצר בעיקר בברית המועצות (צילום: מתוך הטריילר)

הבעיה שלי היא לא רק עם המחנה אשר לא מוכן לקבל את משפחת עמיר (עד כמה שאני מבין, הסרט בכלל מתמקד באשתו) כנושא לסרט, אלא גם עם תומכי חופש הביטוי הזועמים על פשרה. איני יודע את כל המניעים אשר הובילו למצב הנוכחי, בו הסרט הוא חלק מן התחרות אבל יוקרן לפני הפסטיבל. נדמה לי כי רק האנשים אשר לקחו את ההחלטה יודעים את כל מערך השיקולים. עוד איני יודע איך ליה ון ליר ז״ל הייתה נוהגת במצב דומה, אף כי יש אנשים אחרים שמשוכנעים שהם יודעים, אז כנראה שהתקשורת שלהם עם עולם המתים טובה משלי. אני רק יודע כי מדובר בהחלטה לא פשוטה. זאת משום שלמרות שחשוב לעמוד מאחורי הבחירה של הפסטיבל ושל צוות הלקטורה, חשוב גם לקיים את פסטיבל ירושלים.

פסטיבל ירושלים הוא בעל ערך חינוכי. הוא תרם רבות לחינוכי לאורך השנים, החל מהיותי נער. הוא גרם לי לגלות את תרבויות העולם, הוא לימד אותי כי העולם אינו מחולק לטובים ורעים. לא רק שהקולנוע שהוצג בו היה מגוון, אלא שההשקפה ההומנית שניבטה ממנו הייתה רחבה יותר, נתנה כבוד למגוון דעות. האולטימטום של משרד התרבות שם את הנהלת הפסטיבל במצב בלתי אפשרי – מצד אחד הסתכנות בהסרה ברגע אחרון של מקור מימון מרכזי, מצד שני התפשרות על אני-מאמין אמנותי, אשר יכולה לגרור גל פרישה של יוצרים. אסור לתת לפסטיבל הזה להיעלם מן המפה, לא משנה מה הנסיבות, לא משנה אם יש תחושה בקרב יוצרים כי הנהלת הפסטיבל שגתה באופן שבו התפשרה על הצגת הסרט (ושוב – איני יודע את מכלול השיקולים שלהם). חשבו על כך שהפסטיבל הוא גם בשביל הקהל הרחב, שאין מי שילקט עבורו את מיטב תוצרת הקולנוע העולמי, שאין מי שיקרין עבורו סרטים אלו על גבי המסך הגדול. חופש הביטוי חשוב, אבל חשיפת קהל רחב למיטב האמנות העלומית היא גם ערך חשוב, לקהל הירושלמי אין תחליף לפסטיבל הקולנוע.

יוצרים ומבקרים רבים התבטאו בחריפות נגד הפסטיבל באופן מיידי, על כך שהתפשר לכאורה על מנת לשרוד. ממש כפי שמן הצד השני גורמים רבים אף יותר מיהרו לתקוף את הסרט. איני יודע מה היא עמדתי. אני רק יכול לציין שמן ההיכרות האישית שלי, לאנשי פסטיבל ירושלים יש השקפת עולם קולנועית וערכית, ואני מאמין כי הם עושים את עבודתם מתוך תחושה של שליחות ועם אהבה לקולנוע ולקהל. ייתכן ויש טעם למחות נגד ההחלטה, אבל אין מקום לעלבונות ולמתקפה המשתלהבת שהם ספגו מכל הכיוונים. קיימת אפשרות כי הפסטיבל, ששרד משברים כלכליים חמורים, שתיפקד בשנה שעברה כאשר אזעקות קוטעות את ההקרנות – יתבטל או יאבד מערכו דווקא בגלל פרשה זו. אני מודע לפיתוי של משיכת הסרטים מן התחרות שנפגמה על ידי התערבות פוליטית, אבל לאקט זה עלולות להיות השלכות שיפגעו קשות לא רק בפסטיבל זה, אלא בנוף התרבותי בארץ.

לא רציתי לכתוב פוסט זה. איני אוהב את תחושת הזעם שאני חש כעת. הקולנוע חינך אותי שלכל אחד יש את הסיבות שלו, שצריך להיות קשוב לעמדת השונה, שלא מומלץ להגיב בכעס, לשלוף מן המותן. במידה רבה, אני עושה במילים אלו את מה שעושים אלה שאני מבקר. איני יודע כיצד הייתי נוהג, כיצד היה רצוי לנהוג. אבל אני סבור כי אין מקום לשפוט סרט רק על פי הנושא שלו, אלא על פי הדרך שהוא מתייחס לנושא. ואת זה אפשר לדעת רק אחרי צפייה בסרט, לא בטריילר או בתקציר. אני סבור כי הפתרון המוצע כעת – הקרנה שהיא חצי חלק מן הפסטיבל וחצי לא – אינו פתרון טוב. אולם, איני יודע אם יכול היה להיות פתרון טוב יותר.

אני מודע לכך שכתבתי הרבה מאוד פעמים "איני יודע" בפוסט זה. אלו מילים אשר מרגישות לי זרות באקלים של השיח בימים אלו. כל אחד יודע טוב מאוד מה הוא כותב כאשר הוא מגיב על סמך רסיסי מידע. כל אחד משוכנע שהוא צודק, ואני בטוח כי רבים מאלו שאני מבקר צודקים בדרכם. אולם אני חושב שוב ושוב על מילותיו של יהודה עמיחי "מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב", וגם על דבריו של ז'אן רנואר "הצרה בעולם הזה היא זו: לכל אחד יש את הסיבות שלו". דומה כי מה שהטיפו לי גיבורי התרבות שלי כבר אינו משמעותי בימים אלו, בו תקיפת האחר והחרמתו היא הצעד הראשון, והקשבה לעמדת האחר באה רק אחר-כך, אם בכלל.

למרות הכל, עדיין אני מאמין בכוחה של האמנות להלהיב, לשנות את העולם, לגרום לאושר, רגעי או מתמשך, וגם שהמפגש עם יצירה גדולה הינו מפגש עם אור. ואני גם מקווה שבפסטיבל ירושלים השנה יזדמנו לי מפגשים כאלו. אני מייחל שאהפוך שוב לילד המוקסם מן העולם, כמו הילד בסרט המצורף כאן למטה, שהצפייה בתיאטרון לכודה על פניו ופני הילדים האחרים. את הסרט הזה, המדגים את כוחה החיובי של האמנות, ביים אותו הרץ פרנק, במאי שדומה כי הוא מוערך בכל מקום בעולם, פרט לארץ בה היה חי בשני העשורים האחרונים לחייו.