פסטיבל סרטי הסטודנטים 2015: הזוכים, הזוכות ודיווח שלישי ואחרון

אמש התבצע בסינמטק התל-אביבי טקס החלפת מקל הפסטיבל, כאשר פסטיבל סרטי הסטודנטים נעל את שעריו והתפזר לעת ערב, ובסנכרון מושלם יצא לדרך הפסטיבל ה-10 לקולנוע גאה, המכונה גם TLV Fest. אור כבר ערך פוסט המלצות לקראת האירוע, ונשמח לדווח משם בהמשך השבוע הנוכחי והבא. בינתיים, בשדרות, יצא היום לדרך פסטיבל קולנוע דרום ה-14, עליו ארחיב בפוסט נפרד וגם אותו אני מאמין שנפקוד במהלך השבוע. אבל קודם כל התייחסות אחרונה לעת עתה לשבוע שחלף, ראשית עם רשימת הזוכים והזוכות של פסטיבל סרטי הסטודנטים על שלוש התחרויות שלו, ולבסוף מעט מרשמיי שיתווספו לחוויות של עופר (כפי שעלו בדיווח הראשון, ובדיווח השני שלו).

הזוכים והזוכות בתחרות הסרט העצמאי הקצר:
פרס חביב הקהל – "קפונקה" של טל גרינברג.
פרס הבימוי – "נדר" של נטעלי בראון ו"כלולות" בבימויו של עומרי לרון. סרטה של בראון נחשף לראשונה בפסטיבל ירושלים הקודם, גם שם זכה בתחרות העצמאית. הוא מוקרן גם השבוע במסגרת מחווה שעורך הפסטיבל הגאה ליוצרת.
פרס הסרט הטוב ביותר – "הקו של גרייס" של רותם קפלינסקי.

כרגיל, בשלב הענקת הפרסים אני קצת מצטער שלא ישבתי לצרוך גם את המקבצים של התחרות העצמאית. שמעתי דעות מתעלפות בדיוק על הסרטים הללו שזכו, שאחכה להשלים כשייצא מארז הדי.וי.די. המסורתי של זוכי וזוכות הפסטיבל.

התחרות הישראלית לסרטי סטודנטים:
פרס חביב הקהל – "סי מינור" של איתי שלמברג, מבית ברל.
פרס פורום המבקרים – "תמיד אותו דבר" של נחמן פיקובסקי, סם שפיגל.
ציונים לשבח מפורום המבקרים – "קו חברון" של ניצן ציפרוט, המכללה האקדמית ספיר; "תעשי בכאילו" של צורית הרציון, אוניברסיטת תל אביב; "ברית מעמקים" של אריה הספרי, אוניברסיטת תל אביב; "בית שלישי" של יאיר פרידמן, בית ברל.
פרס הצילום – "תעשי בכאילו" של צורית הרציון, צילום: איתי גרוס, אוניברסיטת תל אביב.
פרס העריכה – "אחים" של, עורך: אוריה הרץ, סם שפיגל.
פרס התסריט – "על הגבול" של , תסריטאי: מיכאל שטרן, אוניברסיטת תל אביב.
פרס הסרט העלילתי הטוב ביותר – "בית שלישי" של יאיר פרידמן, בית ברל.

הפתיחה והסיום שייכים למדרשה לאמנויות בבית ברל, כאשר "בית שלישי" זוכה גם בפרס של חבר השופטים וגם בצל"ש מהמבקרים. קטע – פרידמן, הבמאי של ״בית שלישי״, למד מחזור או שניים מתחתיי בבית הספר התיכון ואפילו גר לא רחוק ממנו. אני נתקל בו באירועי קולנוע מפעם לפעם ועכשיו מסקרן אותי יותר מתמיד לצפות ביצירותיו. המכללה האקדמית ספיר יצאה עם צל"ש מהפורום, וביה"ס לקולנוע ע"ש סם שפיגל עם פרס הפורום, והעריכה. החוג לקולנוע וטלוויזיה מאוניברסיטת תל אביב העמיד את מניינו על ארבעה פרסים בתחרות הישראלית, כאשר גם "תעשי בכאילו" נהנה מאהדת המבקרים והשופטים כאחד. אבל ההפתעות המרעישות יותר מבחינתו הגיעו בתחרות הבינלאומית דווקא.

התחרות הבינלאומית לסרטי סטודנטים:
ציונים לשבח – "ילדי מפתח" של אלעד גולדמן, אוניברסיטת תל אביב, ו"חארות" בבימויה של אגתה וויסרובסקה, פולין.
הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר – "אם אמא לא שמחה, אף אחד לא שמח" של מאי דה יונג, הולנד.
פרס הצילום – "90 ימים" של טימותי יאנג, הונג קונג.
פרס העריכה – "מקטעים" בבימויה של אגניישקה וושצ'ינסקה, פולין.
פרס התסריט – "צ'ום" בבימויו של ג'ורונדור רגנרסון, איסלנד.
פרס הבימוי – "הו לוסי" בבימויו של אטצוקו היריננגי, יפן.
פרס הסרט העלילתי הטוב ביותר – "בלקאאוט" בבימויה של עדי קוטנר, אוניברסיטת תל אביב.

כאן אני כבר מרגיש חופשי יותר להביע דעה, משום שהשנה התחרות הבינלאומית הייתה במרכז הסיקור שלנו, ואת רוב הזוכים ראיתי. אז נחמד לי לראות שהשופטים חלקו עליי והסכימו דווקא עם עופר בנוגע ל״חארות״ הפולני, כשם שמרגש אותי לראות ברשימת הזוכים את ״מקטעים״, גם הוא של יוצרת מפולין. אני באופן אישי הייתי נותן לו את פרס הצילום, אבל גם העריכה בו נהדרת, לצד כל היבט טכני אחר שניתן להעלות על הדעת. מה גם שלא ראיתי את ״90 ימים״ וייתכן שהוא בהחלט הזוכה הראוי מכולם בקטגוריית הצילום דווקא. אני גם שמח להצטרף למקהלת השבחים של ״אם אמא לא שמחה, אף אחד לא שמח״, שהוא פשוט הברקה מטא-קולנועית מתחילתו ועד סופו. לעומת זאת, אני לא שותף להתלהבות מהזוכים בפרסי התסריט והבימוי, גם אני יכול להבין את האופן בו ניתן להתחבר לסרטים האלה.

את החלק בו אני מרגיש הכי חצוי השארתי לסוף, לזוכה בפרס הסרט. לגבי הבחירה אני מריע לשופטים – מקומו של ״בלקאאוט״ הוא בהחלט בין הזוכים בתחרות הבינלאומית, אחרי יותר מדי שנים שסרט ישראלי לא לקח את הפרס בקטגוריה הזו מעמיתיו. וכשהכבוד נופל בחלקה של מישהי כמו עדי קוטנר, מגניב אותי לחשוב שיצא לי להכיר אותה אישית בשנה שעברה ולפני שהיא תהפוך ליוצרת מובילה. הדבר היחיד שאני לא ממש מבין הוא את נימוקי השופטים. הנה הם כלשונם: "הפרס ניתן על מנת לעודד את הרוח החופשית של הסרט. סרט רגיש, חושני ומרגש המאופיין בשימוש אנרגטי במבע קולנועי. סרט מסע אמיתי הנע בין אמוציות סוחפות לבין צחוק כנה בקצב ייחודי, תוך שימוש במוזיקה נהדרת ותחושת ריחוף תמידית במהלך כל המסע". זו קריאה של הסרט שמתייחסת רק לאלמנט המבדר שלו, אבל מתעלמת מהסאבטקסט שלו שהוא וואחד תמרור אזהרה.

״בלקאאוט״, בעיניי לפחות, הוא קודם כל תמונה מעוררת דאגה של מצב הנוער בישראל. נכון, יש בו אלמנטים קומיים, בעיקר בזכות דמויות המשנה המקיפות את הגיבורה שמנסה לברר מה קרה אתמול במסיבה בביתה משום שאינה זוכרת דבר. אבל לאורך כל הסרט הרגשתי קריאת תיגר שלה על מצבה הפריבילגי והמאפשר. הסרט נפתח עם נער ונערה המתעוררים במיטה שהיא ללא ספק מיטת הורים, כאלה שלא חסר להם כסף. הם משחקים אותה גדולים, אבל מגלים ילדותיות כבר בסצנה הבאה. המפגש הראשון שלהם עם סמכות, בדמות עוזרת הבית (ההורים בחו״ל לזמן לא ידוע), מדגים עד כמה הם לא שמים עליה בכלל ועל סמכות בפרט.

הם מחליטים לסוע לסיני, יעד מוכה טרור כהגדרת הגיבורה, ועם האוטו של הוריה, לא פחות. יש כאן מרד נעורים ללא מענה, בחינת גבולות מול אף אחד. במהלך מסעם להצטיידות לקראת הטיול שלהם, ינסו הגיבורים למצוא דמות הורית וסמכותית שתשים להם את הגבול שהם מתחננים לקבל – אך לשוא. בין עם זו אמא של חבר, או נציג החוק. את המסר המאוד חד משמעי הזה מסיים הסרט בסצנה שהיא ההגדרה של לקחת את החוק ואת ההגה לידיים, שמגיעה יחד עם ההבנה שהנערים רק משחקים בלהיות מבוגרים. ובכלל, הם בעיקר מעמידים פנים – מחביאים רגשות, מסתירים דעות פן הם יחשבו ללא מספיק מגניבים, מדברים בסלנג שאמור לעשות אותם מגניבים. בני-נוער תמיד ינהגו ככה, והסרט לוכד את המהות הזו היטב, אבל איפה הצד השני? איפה ההורים שישמשו להם כקיר להתנגח בו? ומה קורה אם הקיר הזה לא יעמוד ככוח נגדי? מגיע לסרט הזה פרס נפרד רק על הרובד הנוסף שלו, על ההמשכיות התמטית ל״שש פעמים״ דווקא ביצירה שמתנהגת כמו קומדיית נעורים שובבה בנוסח ״ההנגאובר״.

עוד קצת על כיתות האמן והאורחים הבינלאומיים של הפסטיבל

הזכייה של קוטנר הזכירה לי את העבודה המדהימה שלה בשנה שעברה כאחראית האורחים של הפסטיבל, תפקיד אותו איישה השנה חלי הרדי. יחד עם המנהלות טליה ברנשטיין ורוני שמיס, והמפיקות עטרה פריס ומורן ארזי, גם השנה הגיעה סוללת אנשי מקצוע בינלאומיים לסינמטק תל-אביב, לשבוע מרוכז של כיתות אמן, שיחות לאחר הקרנות היצירות בהם היו מעורבים, או סתם ריכולים במתחם הכניסה. רק מבטים ומילים קצרות יצא לי להחליף עם האל הארטלי, מישל פרנקו, רישארד לנצ׳בסקי וקייט ברנאו, אבל עם החצי השני של כוכבי האירוח התמזל מזלי לעשות יותר מכך.

המפגש הראשון שלי עם אורחת מן ההיצע השנתי היה ב-Q&A שלאחר ״אנשים לבנים יקרים״ (״Dear White People״) אז עלתה לבמה לשיחה עם איתן גפני מפיקת הסרט, אפי בראון. האישיות האנרגטית והתוססת של בראון עברה עוד בטרם פתחה את הפה לדבר, וקל להבין מדוע מנבאים לה במגזינים שונים עתיד גדול בתחומה, בנוסף להישגים שכבר ניכסה לעצמה. בראון הרגיעה אצלי חשש מסויים שהתעורר בעקבות הצפייה בסרט, שלא ממש אהבתי ולכן לא אפרט עליו, אולי אשאיר את המלאכה לעופר שכן הצליח להתחבר. החשש שלי נבע מכך שהסרט עוסק בגזענות בכמה רמות, אבל מסרב לנקוט עמדה ברורה לגבי מהי גזענות והאם שחורים המנהלים את חייהם בתקיפות מול לבנים רק משום שהם לבנים אינה בעצם סוג שיפוטיות שאינה במקומה. בראון התייחסה בתבונה לעמדות השונות המוצגות בסרט באופן מקבל ומכיל שגרם לי לראות את הסרט יותר ויותר ככזה.

סרטו של ג׳סטין סימיאן מתרחש במוסד לימוד יוקרתי המחולק בתוכו לקליקות מבוססות צבע-עור, באופן הכי אמריקאי שיש. הסיפור המרכזי מתרכז באירועים שהובילו אל מסיבת ליל כל הקדושים שאירגן בית האחווה של הילדים הפריבילגיים מלהכיל, שנושאה היה ״שחרר את הכושי הפנימי שלך״, מה שלא עבר חלק לא מצד הסגל האקדמי ולא בעיניי התלמידים האפרו-אמריקאיים. כדי לייצר דיון רחב ככל הניתן בשאלות של גזע ומעמד, העמיד הסרט קשת של דמויות הנעות על סקאלת המקובלים/לא-מקובלים הרגילה בתוספת כל הגדרת זהות עצמית שאפשר לדמיין – לא רק צבע עור אלא גם נטייה מינית, רקע סוציו-אקונומי, אינטליגנציה מסוגים שונים, ובעיקר מקורות לחוסר ביטחון. בשלבים רבים מדי מן הסרט היה ברור לי לטובת מי הוא נוטה, אבל ניכר כי כן היה כאן ניסיון לייצר איזון. ואולי היו אלה בכלל השפה הקולנועית ה״שאולה מסרטי ווס אנדרסון״ (דבריה של בראון, לא שלי), או הפסקול המזגזג בחוסר הרמוניה בין היפ-הופ למוזיקה קלאסית, שגרמו לי לסלוד מעט מן הסרט. אני עוד צריך לחשוב על זה.

תחושה דומה של מאבק פנימי חשתי גם בפאנל ״הצופה כיוזר״, חלק מרצועת הניו-מדיה של הפסטיבל, אליו התגלגלתי כדי לשמוע את קרן אלעזרי מנחה ואת שלו מורן מדבר. הפאנליסטים הנוספים האירו את עיניי כל אחד בתחומו, ואני חייב להודות שבתור מישהו שהגיע די קלולס לגבי מושגים מעולם הניו-מדיה, מצאתי את עצמי הולך ומגבש דעות די קוהרנטיות לגבי הנאמר בפאנל, שהתחיל מהשאלה האם יש סוג חדש של צופה, שבעצם התמזג עם המשתמש הצורך תכנים באופן אינטראקטיבי המותיר את תחושת השליטה בידיו. קצת התרעמתי על ההגדרה של כמה מהפאנליסטים את מקצת התוצרים שהוצגו כ״סרטים״ (בעיניי זה ״וידאו אינטראקטיבי שיצא משליטה״ עונה יותר טוב על ההגדרה הזו), ואני מקווה שלא הגזמתי בהתנגדות שלי לנאמר בדיון שהתפתח בין הפאנל והקהל. אני כן איתן בדעתי שלא משנה כמה אינטראקטיבי או מגניב יהיה תוכן הקשור לסרטים או סדרות, הניסיון לפתור בעיית תוכן פשוטה עם פתרונות צורניים תיכשל בעיניי תמיד – שום דבר לא מערב קהל רגשית כמו סיפור טוב. ושום פלטפורמה מתוחכמת ככל שתהיה אינה תחליף להשקעה בפן הסיפורי של יצירה.

גולת הכותרת של הפסטיבל מבחינתי הן תמיד כיתות האמן, וזו של עורך הקולנוע דילן טיכנור הייתה כל מה שמאסטר-קלאס עם איש מקצוע יכולה וצריכה להיות. הנחה אותה העורך דב שטוייר (המרבה לעבוד עם ארי פולמן ויוסף פיצ׳חדזה) שהוביל, כמצופה, את האירוע כולו למחוזות המקצועיים של אמנות עריכת הסרטים. הצניעות של טיכנור, שמתעקש שבעיקר היה לו מזל שכמה מהיוצרים הגדולים בחרו לעבוד דווקא איתו, הייתה לא פחות מרשימה ממגוון הסרטים שהאיש חתום על העריכה שלהם. המשותף לכולם – כמה מהעבודות היותר נחשבות של כל במאי, וסרטים ערוכים לעילא באופן כללי. כמה מאלה שהוצגו בסדנה – ״הר ברוקבק״ של אנג לי, ״משפחת טננבאום״ של ווס אנדרסון, ״ההתנקשות בג׳סי ג׳יימס״ של אנדרו דומיניק, ״כוננות עם שחר״ של קתרין ביגלו, וכמובן כל סרטי פול תומאס אנדרסון המוקדמים (״לילות בוגי״, ״מגנוליה״, ״זה ייגמר בדם״). כמקובל בכיתת אמן, חלק ניכר מהזמן הוקדש לסיפורים משעשעים מאחורי הקלעים, וכך למדנו למשל שווס אנדרסון הרבה יותר מתמטי אפילו ממה שחשבתם (״במונטאז׳ המפורסם, הוא הכריח אותי שכל קבוצת פריימים תהיה באותו אורך כמו קודמתה״) ושאנג לי אפילו יותר פדנט ממה שניתן לדמיין (״הוא ישב לידי בכל זמן העריכה, לא העיר הרבה אבל עצם הנוכחות שלו גרמה לי לעבוד בצורה שונה״). עוד כנהוג במעמדים מסוג זה, טיכנור הבטיח שאין לו שביל זהב לסלול לסטונדטים לקולנוע, אבל בהחלט היו לו כמה דברים מעניינים לספור על בניית קצב נכונה כבר משוט הפתיחה, או על הוורסטיליות המאפיינת את הקריירה שלו (״עשיתי עכשיו שלושה סרטים ברצף בלי אף בדיחה אחת, הסרט הבא שאערוך חייב להיות קומי״).

מי שכן שמח לחלוק עם הסטודנטים והסטודנטיות בקהל את דרכו שלו כמודל להצלחה הוא המפיק רם ברגמן, שהיה לי הכבוד והעונג להנחות את סשן השאלותשובות עימו לאחר הקרנת הסרט ״בריק״. לא האמנתי שנמלא אולם בשעה מאוחרת ביום שישי, ועוד עם סרט בן עשר, יצירת מופת או לא – אבל כך היה. ברגמן, ישראלי עד 21 ולוס-אנג׳לסי עד היום, גלל את סיפורו כצעיר חסר מושג שהגיע לארה״ב עם חלום לעשות סרטים אבל ללא ידע מוקדם. מהר מאוד הוא הבין שעבודה במקצועות הקשורים לתחום, כמו להיות עוזר אישי, פשוט לא יקדם אותו לאן שהוא ירצה להגיע, והחל להחנות מכוניות של עשירים וחשובים כדי להתפרנס. בשעות הערב היה נפגש עם חלק מהאנשים שהחנה את רכביהם, מציג עצמו כמפיק צעיר בהתהוות. חלק מהם נתנו לו צ׳אנסים, ואחרי לא מעט שנים של סבלנות הוא גם התחיל להפיק סרטים, במחצית הראשונה של שנות ה-90. עשור נוסף של סבלנות הוביל אל ״בריק״ שהביא אותו לתודעה כמפיק וסלל את המשך הדרך עבורו. בהיכרות המקדימה שלנו הוא התגלה בפניי כאחד האנשים החביבים ומשתפי הפעולה ביותר שיצא לי לראיין/להנחות עימם ערב. כך הוא היה גם על הבמה, עונה בסבלנות לשאלות הקהל וחושף את האני-מאמין שלו לגבי עבודה בצוות על סרט קולנוע: ״חשוב לי שהאנשים שאני עובד איתם יהיו נחמדים, כשרוניים, וחרוצים. זה שילוב כל-כך נדיר עד שאני מוצא את עצמי עובד שוב ושוב עם אותם יוצרים״.

אחד משיתופי הפעולה האלה הוא עם הבמאי-תסריטאי ראיין ג׳ונסון, ש״בריק״ הזניק את הקריירה שלו ושל ברגמן, ביחד ולחוד, והוביל אותם אל ״הנוכלים בלום״, ״לופר״, ועכשיו גם פסגת השאיפות של כמעט כל יוצר קולנוע – פרק 8 של ״מלחמת הכוכבים״. ברגמן, שנמצא תחת חוזה כובל בתאגיד דיסני-לוקאס, לא יכול היה לחשוף שום פרט בנוגע לסרט הבא, אבל כן שיחרר הצהרה מעניינת: ״אנשים לא מאמינים לי כשאני אומר את זה, אבל אנחנו עושים סרט עצמאי״. אפשר להבין למה התכוון, גם אם בתוך עשר שנים בדיוק התקציבים שהוא עובד איתם תפחו באופן לא פרופורציונאלי: ״את ׳בריק׳ עשינו ב-450,000 דולר כשאמרו לנו שלא נצליח. בשביל התקציב של ׳סטאר וורס׳ תצטרכו להוסיף כמה וכמה אפסים״. אז שוב תודה לבנות הפסטיבל על ההזדמנות לפגוש באיש הנערץ הזה פנים אל פנים, ובכלל – על עוד פסטיבל מוצלח שכיף היה לקחת בו חלק כשם שמהנה היה לרוות נחת מההתרוצצויות של הקהל בין אולמות הסינמטק.