"פיץ' פרפקט 2", סקירה

"פיץ' פרפקט", הקומדיה המוזיקלית שיצאה לבתי קולנוע בסוף שנת 2012, הייתה להיט די משמעותי, והיא בעיני תחשב תמיד לאחת ההפתעות הקולנועיות הגדולות ביותר שאני מכיר. לא היה הרבה מה לצפות מסרט נעורים רב מודעות עצמית שנדמה שמנסה לרכוב על טרנד להיטי הטלוויזיה "גלי" ו"אמריקן איידול", אבל דקות ספורות מתחילתו התברר שמדובר בסרט שיודע מה הוא עושה, כזה ששורד לא מעט צפיות ובנה קהילת קאלט סביבו. במהרה הוא יצא מהצל הגדול שהטילו עליו "מעודדות צמודות" ו"ילדות רעות", והפך לכוח בפני עצמו.
סיפורה של בקה (אנה קנדריק) שחולמת להיות די.ג'יי. ומפיקה מוזיקלית ומוצאת את עצמה בלהקת א-קפלה נשית בקולג' אליו הוכרחה ללכת, התגלה כנגד כל הסיכויים כאחד הדברים הכי מרעננים שיש. התגובות הנלהבות אליו, וההכנסות המרשימות שלו, העידו על כך שסרט המשך איננו מן הנמנע, ואכן, כעבור פחות משלוש שנים, חוזרת בקה יחד עם להקתה "הבלות" לסיבוב קולנועי נוסף.

אבל להפתיע את הקהל שלך ולהיות מעל הציפיות זה דבר אחד. לשחזר את הקסם ואת הברק שנקבע לפני כמה שנים, זה כבר סיפור אחר. "פיץ' פרפקט 2" (Pitch Perfect 2), ממש כמו "רחוב ג'אמפ 22", עמד בפני משימה מורכבת במיוחד – גם להצליח לקלוע לטעמו של הקהל שהפך את הראשון ללהיט, וגם לתת את האקסטרה שיהפוך אותו למוצדק. זה אומר להעלות את הרף גבוה יותר מבלי להסתכן במופרכות, שגם ככה הייתה מנת חלקו של הסרט הקודם.

לאוהדי הסרט הקודם, ההתחלה תהיה חלקה. די במהירות נזכרים כמה משמח לפגוש את גיבורות הסרט הראשון, אבל אחרי שנהנו מכמה ביצועים מוזיקליים, עולות השאלות לגבי טיבו של הסרט החדש, בין אם בהשוואה לראשון, ובין אם כקומדיית קיץ בפני עצמה.
ואם לסרט הראשון מגיע קרדיט על כך שהיה הרבה יותר מצולח ממה שציפינו, לסרט השני מגיע איזשהו פרס על כך שהאתגר הגדול ביותר פוצח – "פיץ' פרפקט 2" הצליח להפתיע שוב. כי עם יד הלב, בחיים לא הייתי מאמין שהסרט הזה יהיה כל כך מהנה. לא ציפיתי לצחוק בקול כל כך רם כל כך הרבה פעמים, ויותר מזה, לא ציפיתי להיות כל כך מעורב רגשית במסע של הבנות, כאילו לא ראיתי את הסרט הקודם שהיה בדיוק אותו דבר.

"פיץ' פרפקט 2" (Pitch Perfect 2) בנוי בצורה כמעט מדויקת כמו הראשון. זה מתחיל בהופעה של הבלות שמתחילה נהדר ואז מתדרדרת ומכתימה את המוניטין של הבנות, הופך להיות מסע שבמהלכו יצטרכו הסטודנטיות הווקליות להוכיח את יכולותיהן אל מול הפאדיחה, הבאת שחקנית רכש חדשה וצעירה שבדרכה שלה תוסיף עוד אלמנט של איכות לרפטואר, הגעתן לתחרות מאולתרת בין כמה קבוצות א-קפלה קטנות, הסתכסכויות בין הבנות לגבי מחויבותן ללהקה, ואקורד סיום גבוה במיוחד בתחרות מותחת אל מול להקה בלתי מנוצחת. אפילו משפטי הסיום של שני הסרטים מאוד מזכירים זה את זה.
כיאה לסרטי המשך שתקציבם עלה, הסרט צריך להיות גדול יותר ומשמעותי יותר, מה שאומר יותר הופעות של שחקני אורח מפתיעים, וכמובן, צילומים באירופה, דבר מה שמשום מה בקולנוע האמריקאי הוא תמיד ערובה לאקסטרה כסף. בנוסף, הפעם הלהקה לא נלחמת על חייה בתחרות פנימית של ארה"ב, אלא בתחרות כלל-עולמית כנגד לא פחות מהקשוחים והמפחידים ביותר בעולם המערבי – הגרמנים. כל זה בתמהיל של קומדיה, כריאוגרפיה וקאברים ללהיטים מפורסמים שנקבע בסרט הקודם.

בסרט ההמשך הקו הקומי משמעותי יותר מאשר הקו המוזיקלי, אבל זה לא אומר שזה השני הוזנח באיזושהי צורה. הנאמברים מעולים, הריקודים השתכללו, לעיתים לרמה של אקרובטיקה מרהיבה, ובחירת השירים מצוינת. אבל בעיני הסרט הזה קודם כל מצחיק, ושוב אני חוזר ל"רחוב ג'אמפ 22", כי לא צחקתי ככה בקולנוע בכל השנה הקאלנדרית שחלפה מאז סרט השוטרים ההוא. האינסטינקט הראשון שלי לאחר הסרט היה למצוא את התסריט ברשת, להדפיס אותו, ולהתחיל למרקר את כל משפטי המחץ והבדיחות כדי שלא אשכח אפילו אחת.
בהסתכלות ביקורתית יותר יש פה עניין מעט מפוקפק בו לכל דמות יש בדיוק בדיחה אחת שעליה היא מתבססת, ההומור של הסרט רחוק מלהיות אנין, ויש חופן בדיחות שלא באמת צולחות בין מכיוון שהן לא מבוצעות טוב או מכיוון שהן צפויות למדי, אבל כל אלו פשוט לא נספרים בסך הכללי.

מה שעוד מעניין בסרט הוא שמדובר בקומדיה על טהרת הנשים בלבד, כאשר שלושת הגברים שהם מושא האהבה או התשוקה, מודחים הצידה, בקושי בעלי משמעות, ואפילו מבחינת הליהוק נראים בדיוק אותו דבר. אצל הבנות זה סיפור אחר.
אנה קנדריק – שכנראה איפשהו בהוליווד יש סעיף שאסור לעשות סרט מוזיקלי בלעדיה, ובאמת מעניין לדעת מתי היא מספיקה לישון – היא עדיין קו העלילה המרכזי, ובסרט הזה היא שואלת את עצמה שאלות לגבי עתידה כמוזיקאית ומחפשת את הקול האישי שלה. אבל בשונה מהסרט הקודם, הבנות שסביבה מקבלות מקום רב יותר ועושות פלאים.
מעבר לרבל ווילסון ובריטאני סנואו שהיו נוכחות מאוד גם בסרט הקודם, הפעם גם אסתר דין והאנה מיי לי – שחייבת, אבל פשוט חייבת לקבל סרט משלה – מכפילות את זמן המסך שלהן ואת השורות שניתנו להן, לשמחת הכלל.
הרכש החדש הוא המועמדת לאוסקר היילי סטיינפילד המקסימה ("אומץ אמיתי") שהייתה גם באחד הסרטים המוזיקלים הטובים של שנה שעברה, "התחלה חדשה", וגם היא מוסיפה המון. בנוסף אליה הצטרפה ללהקה סטונדטית צעירה, מהגרת בלתי חוקית ממקסיקו, שיש לה יותר משפטים פוגעניים וסטריאוטיפים מאשר סרט שלם של סשה ברון כהן. וכמה שזה מצחיק, וכמה שזה לא בסדר.
האנטגוניסטים הפעם הם הלהקה הגרמנית "דאס סאונד מאשין" המובלת על ידי קומיסאר ופייטר (ברידג'ט היורט סורנסן ופלולה בורג המעולים), ועל אף היהירות והזלזול שלהם, הסרט השכיל להפוך אותם לקרב ראוי במיוחד לבלות. כזה שגורם לך לפקפק בסופו של דבר למי בעצם מגיע תואר אלופת העולם.

אבל על אף הצחוקים והשירים – ואולי בעצם בגללם – מבחינתי הסרט הזה הוא כולו אליזבת בנקס, שהפעם עברה להיות המנהיגה הבלתי מעורערת, ולראשונה בחייה עומדת מאחורי המצלמה כבמאית של פיצ'ר.
אל מול המצלמה, בנקס משחזרת פה את תפקידה הקטן מהסרט הקודם, לצידו של ג'ון מייקל היגינס, בתור שדרני הקווים של התחרות, המשמשים כמין מקהלה יוונית מחופפת ומטורללת. כשחקנית, בנקס מצליחה לא לפספס אפילו ביט אחד, שום הנחתה או תזמון לא חומקים ממנה, והיא קולעת בדיוק בכל רגע ורגע. זאת הפעם השנייה ברציפות שהיא מופיעה בתפקיד קטן בסרט רועש, אחרי "משחקי הרעב: עורבני חקיין, חלק 1", וזאת הפעם השנייה ברציפות שהיא גונבת את ההצגה ועושה בסצנות כשלה.
כבמאית, בנקס ללא ספק למדה הרבה מכל הבמאים הקומיים עימם עבדה במהלך השנים, ומיישמת את הכל בסרט הראשון שלה. היא שולפת גם בדיחות סלפסטיק וגם רגעי עריכה סוחפים של שירה, וגורמת לכל ניצוח התזמורת הזו זה להיראות כמו דבר קל, על אף שקשה לחשוב על משהו מסובך מזה.

אמנם קיץ 2015 רק התחיל, אבל אחרי הפלא של "מקס הזועם: כביש הזעם" קיבלנו מתנה נוספת, הכי שונה שאפשר לתאר. "פיץ' פרפקט 2" כנראה יהיה הסרט המצחיק ביותר של הקיץ, ואם בכל זאת יהיה סרט נוסף שייקח ממנו את התואר הזה במהלך החודשיים הבאים, הרווח הוא כולו שלנו.