"אוונטורה", סקירה לקראת השידור ב-yes

ביום ראשון ה-17.5 בשעה 22:00, ישודר ברצועת "הבלתי נשכחים" של yes3 סרט נדיר באמת, סרט שאיתגר ופיצל את קהל הצופים בעולם מיום צאתו לאקרנים לפני 55 שנה בדיוק, בפסטיבל קאן 1960. בהקרנת הבכורה באותו בפסטיבל, התקבל הסרט בקריאות גנאי ושריקות בוז במהלך ההקרנה ולאחריה. יום לאחר הסערה פורסם בעיתונות הצרפתית גילוי דעת של מספר מבקרים ובמאים שביקרו את התנהגות הקהל – והכריזו על הסרט כפורץ דרך, וכאחד מן הסרטים הטובים בכל הזמנים. בסיום הפסטיבל הוענק לו פרס חבר השופטים.
הסרט הוא "אוונטורה" (L'Avventura) של הבמאי מיכאלאנג'לו אנטוניוני.

עד אותו הסרט, אנטוניוני היה במאי מוערך באיטליה ובצרפת, אבל לא שם שהקהל הרחב הכיר, וסרטיו לא ממש זכו לפופולריות. כמעט בין לילה, אנטוניוני הפך לאחד מן הבמאים שהכי מיצגים את הקולנוע האומנותי וצבר כמות גדולה מאוד הן של מעריצים והן של מקטרגים.
מדובר בסרט שאכן יכול להיות מתאגר מאוד לצפייה, אבל גם חוויה בלתי נשכחת עבור מי שיהיה מכוון לטונים אשר עליהם הוא משדר. פירוש שם הסרט הוא "הרפתקאה" אבל הוא נטול סצנות מסעירות, ולא ממקד את העניין בחוויה. למילה הרפתקאה יש משמעות נוספת מטיול מסעיר – הרפתקאת אוהבים היא רומן מחוץ לנישואין, או כזה אשר אין צפי שיוביל לנישואין. פירוש זה לשם רלוונטי יותר, אבל הסרט לא ממש דן בקשר הרומנטי אלא יותר בחוסר היכולת לתקשר. אבל לא משום כך מדובר בסרט שמאתגר את דרך הצפייה המקובלת בקולנוע.

לרוב אנו רגילים כי סרט יעסוק בהתקדמותה של העלילה, במהלך אשר עובר על הדמויות. בהגעה ממצב א' למצב ב', בטח בסרט מסע, ו"אוונטורה" הוא בין היתר סרט מסע. אלא שההתקדמות והשינוי הוא לא מה שמעניין את אנטוניוני. זה לא סרט על שינוי, זה סרט על מצב נפשי נתון. אנטוניוני לא רק צופה בדמויות, הוא צופה עם הדמויות, עם הנשים אשר מבינות כי הן אינן יכולות עוד לשאת את המצב הנפשי בו הן מצויות, ולאו דווקא משום שאינן רוחשות חיבה לגבר הנמצא עימן. זהו סרט על מצב נפשי שהוא שברירי מצד אחד, אך גם מלווה בהבנה והשלמה של המציאות מאידך. זה סרט שדורש מספר צפיות על מנת להבין את כל רבדיו, לא משום שקשה להבין את העלילה, אלא מפני שחיים בחברת בני אדם אחרים הם עדיין עניין סבוך למדי.

לסרט יש שלושה גיבורים משמעותיים: קלאודיה ואנה, שתי נשים המתבוננות בעולם וברגשות שלהן וחשות תסכול, וסנדרו, גבר אשר לא מבין את העולם סביבו. שני הנשים חשות חיבה ואולי אף אהבה לאותו הגבר, אבל הוא לא מסוגל לספק את הרצון שלהן להבנה גבוהה יותר, ולתקשורת כנה שתעמיק את החוויה של המגע המיני והאינטלקטואלי בין אדם לאדם.

אנה, הגיבורה הראשונה של הסרט, מספרת על מערכת היחסים שלה עם סנדרו גם לאביה (שלא מסוגל להבין אותה) וגם לחברתה קלאודיה, שאולי מסוגלת להבין חלק מן התחושות, אבל לא לעזור. מדבריה, אנו מבינים כי מעולם לא רצתה להתחתן עם סנדרו וכי היא מרגישה חנוקה בקשר. אולם כאשר היא ניצבת מול בן זוגה, לאחר שלא התראו זמן רב, היא אינה מסוגלת לומר לו דבר בשפה המילולית, במקום זאת היא יוזמת מגע מיני. זאת על אף שקלאודיה ממתינה להם ברחוב ואף דמותה נראית מבעד לחלון בראשית המגע הפיזי, ולא נעלמת גם אחרי שסנדרו סוגר את הוילון. קלאודיה היא כמו צל על המערכת היחסים הנדמית כבויה מן ההתחלה, מבט נוסף על העולם.
הדמויות של אנטוניוני מרבות להביט זו בזו, אך כמעט לעולם הוא לא יצלם גבר ואישה שמבטיהם נפגשים. כאשר האישה תביט בגבר, הוא יביט לכיוון אחר. כאשר גבר יביט לאישה, הוא אולי יראה את הגוף שלה, אבל לא יראה אותה.

אבל לא מדובר רק בסרט על ניכור, אף כי השם הזה ניתן לא פעם לטרילוגית הסרטים אשר "אוונטורה" החל. מדובר גם בשלושה סרטים על חיפוש עצמי, על ייאוש, וגם על חמלה, מציאת נחמה. אולי אפילו סרטים על תקשורת ומציאת קשר שיש בו מעט מן הנשגב, גם אם רק לרגעים ספורים. אנטוניוני דן לאורך כל הסרט בסוגים שונים של מבט על העולם ובדרכי ביטוי – למשל בציור ובארכיטקטורה.

הנוף הוא חלק בלתי נפרד מן הסרט הזה, ולמעשה מכל סרטיו של אנטוניוני. הסרט לא נכתב רק בשלב התסריט והליהוק, אלא גם בשלב הצילומים בהם הלוקיישן עצמו טוען את הסרט ברבדים נוספים. היחס של הדמויות לנוף, לטבע ולמבנים (או השילוב בניהם) מוסיף עוד רובד של משמעויות לדימויים של הסרט, אשר לעיתים נדמה כי הם עומדים לאבד קוהרנטיות מרוב הדרכים השונות בהם ניתן לפרש אותם.
אין תמונה אחת בסרט אשר יכולה להיות מובנת באותו אופן על ידי כל צופה, הבמאי תמיד משאיר בה לא רק אמירה חדה, אלא גם מקום לפירוש אישי, לניתוח, לחוויה חושית של הסרט.

על פניו גם מדובר בסרט חושני מאוד – כמעט בכל פריים שנבודד מן הסרט ניתן למצוא אנרגיה אירוטית מסוימת, ולא רק משום שהבמאי ליהק שחקנים צעירים ויפים. רוב הסרט מתרחש בנופיהם של סיציליה והאיים הסמוכים, אזורים בהם עדיין יש הרי געש פעילים. אך כאשר מתקרבים והפריים הופך לשוט, הר הגעש הופך כבוי. היצר האירוטי לא זוכה למענה על ידי המגע עצמו, מגע אשר לא תמיד מצליח להוביל לתקשורת אמיתית. הנשים שבסרט רוצות שיחשקו בהן, אך בו בזמן מפחדות גם מעודף התשוקה. הן רוצות לקיים יחסי מין, אבל לא להפוך לאובייקט כפי שהחברה האיטלקית עדיין מתייחסת אליהן, כמושא לתשוקה ולא כמושא לזוגיות.
הדבר מגיע בשיא בו קלאודיה ממתינה לסנדרו בעיירה איטלקית. לפתע נדמה כי כל תושבי העיר הינם גברים וכולם כאחד מביטים על קלאודיה בערגה פולשנית. היא חשה חוסר נחת – הגברים שוברים את הפרטיות שהיא מבקשת לייצר, כל הגברים חושקים בה, אולי פרט לגבר שהיא רוצה שיביט עליה באמת, גבר שפעם שאף להיות אמן, אבל החיים הפרקטיים הפכו אותו לדבר אחר. גבר ששואף אולי להיות בן זוג, אבל לא מסוגל לבטא את עצמו או לגלות נאמנות. גבר אשר גם בשיא קטנותו, עדיין זכאי למידה מסוימת של חמלה.

"אוונטורה" הוא סרט על הקושי להרגיש בעולם המודרני, דווקא נוכח הניצנים הראשונים של המהפכה המינית ועליית הפמניזם, שאנטוניוני הוא מן הבמאים הראשונים אשר נתן ייצוג מורכב לשתי התופעות בקולנוע (גם בסרטים הראשונים שקדמו לסרט זה). זהו סרט על תסכול וככזה הוא גם יכול לתסכל – על פניו יש לו עלילה סוערת, כולל תעלומה בלשית, בגידות, מערכות יחסים שמתחילות ומסתיימות – אבל העלילה נראית כאילו היא נדחקה לשולי הסרט, התפניות לא זוכות להסבר. כפי שכתבתי בפתיחה, אנטוניוני לא שואף לתאר את מהלך האירועים, אלא את המבט של האדם על האירועים, את הקושי לחיות בתוך הסיטואציה. הגיבורים שלו הם בני המעמד הגבוה, אנשים שהצליחו בחיים. אולי דווקא משום כך, יש להם פנאי לשים לב לכך שההצלחה לא מבטיחה אושר, לא מייצרת דבר.

דווקא בסרט הנוגע בין היתר בחוסר תקשורת (ואני כותב "בין היתר" כי הסרט הזה נוגע במגוון רחב בהרבה של נושאים ממה שאני מסוגל לדון בו), אנטוניוני הבמאי החל בשני שיתופי הפעולה המהותיים ביותר בקריירה שלו. הראשון הוא עם השותף לתסריט טונינו גוארה, סוג של משורר/פילוסוף יותר מאשר כותב תסריטים קונבנציונלי, אף כי הוא חתום על יותר ממאה שיתופי פעולה לתסריטים, רובם לסרטים מוערכים. גוארה מתאים לאנטוניוני כי הוא לא כותב את פרטי העלילה או הדיאלוגים, אלא דן עם הבמאי על הנושאים אותם הוא מעוניין להביע בסרט, ומציע דרכים להעמיק אותם באמצעות מלל ותמונה. מסרט זה ועד סוף הקריירה של אנטוניוני, השניים שיתפו פעולה.

שיתוף הפעולה הבולט יותר לעין הוא עם מוניקה ויטי, השחקנית אשר מגלמת את קלאודיה, הדמות המשנית אשר הופכת בהדרגה לראשית וללב הסרט. ויטי כבר דיבבה דמות סרט קודם של הבמאי, אבל כאן היא עובדת עימו בפעם הראשונה לפני המצלמה. והיא ואנטוניוני יוסיפו לפתח את שיתוף הפעולה בניהם בעוד שלושה סרטים עוקבים, וסרט טלוויזיה שנעשה כעשור וחצי מאוחר יותר, אחרי ששניהם שבו לאיטליה מקריירה בינלאומית. ויטי מייצגת את האישה האינטלקטואלית אך גם הפראית וטבעית, אישה אשר תמיד מחפשת למצוא משמעות רחבה יותר בכל רגע נתון.

בסרט הזה, אנטוניוני מתאר כישלון של מערכת יחסים אשר ייתכן שמראש נועדה להיות קצרת טווח. ב"הלילה" (La Notte), הסרט הבא בטרילוגיה, הוא מתאר כישלון של מערכת יחסים ארוכה יותר, זוג נשוי רגע לפני פרידה. בסרט השלישי והמופשט ביותר, "ליקוי חמה" (L'eclisse) אנטוניוני מתחיל בהתפרקות של מערכת יחסים ארוכה ועובר לתיאור תחילתו של רומן הנידון לכישלון. הסרט הרביעי של אנטוניוני עם ויטי כשחקנית, "מדבר אדום" (Il Deserto Rosso) כבר מתמקד פחות במערכות יחסים ויותר בזרות של הגיבורה כלפי עצמה.
כל אחד מן הסרטים הללו גם סותר את הטיעון הקצר שנתתי לו כאן – פשוט כי כמו החיים, הקולנוע של אנטוניוני מורכב יותר. כמו החיים, הוא לא פשוט ולפעמים מתסכל ולא מובן. אבל בסופו של דבר, הסרטים של אנטוניוני מתגמלים את הצופה הקשוב כפי שמעט מאוד סרטים עושים לדעתי.