"לחזור הביתה", סקירה

ז'אנג יימו הוא הבמאי הסיני הידוע ביותר, בטח במערב. עיקר תהילתו היא בזכות האפוסים ההיסטוריים עתירי תקציב והאפקטים שיצר לאורך הקריירה (דוגמת ״גיבור״ או ״מחול הפגיונות״) סרטים בהם הוא לימד אותנו פעם אחר פעם את האמת הלא ידועה מספיק: סינים יכולים לעוף. הוא גם ביים את טקס הפתיחה של אולימפיאדת ביג'יין, על מנת להוכיח כי הדבר אפשרי גם בשידור חי.

אבל האמת היא שיימו הוא במאי מגוון יותר מאשר כזה המייצר רק סרטי ענק. לאורך כל הקריירה שלו הוא גם יצר סרטים אינטימיים יותר, בהם הדגש הוא דווקא על הרגש. הוא גם ידע לזגזג בין עלילות פשע לדרמות רומנטיות או משפחתיות, בין סיפורי התבגרות לסיפורי זיקנה. במיטבו, שילב יימו בין הקצוות השונים, עם רמת עשייה גבוהה בכל הנוגע לצילום, שימוש בצבעים ועריכה. יחד עם זאת, לא פעם סרטיו נטו מעט אל הפשטני, בין אם לפרקים או לכל אורך היצירה.

סרטו החדש, "לחזור הביתה" (Coming Home), מפגין הרבה מן הכישרון של הבמאי, כמו גם את המקומות בהם הוא נוטה אל הקולנוע הסנטימנטלי מדי. הסרט מתרחש בנקודה היסטורית ספציפית ולא מאוד רחוקה: תקופת המהפכה התרבותית בסין הקומוניסטית, בה מאו וממשיכו פעלו ביד תקיפה נגד מתנגדי המשטר, או כלפי מי שפעל בצורת חשיבה מעט עצמאית. כאשר יימו עוסק בהיסטוריה הקרובה יותר של סין, הקולנוע שלו קרוב יותר לאינטימי מאשר לספקטקל, מה שנכון גם לגבי הסרט הזה. יש בו כמה חלקים מרהיבים לצפייה ומתוזמרים היטב מבחינת השליטה במספר רב של משתתפים, אבל במרכז היצירה ניצבת משפחה אחת ולא מעט מן האירועים מתרחשים בדירה אחת, או במחסן הסמוך לה.

למעשה, מדובר בסרט בעלי שני חלקים שונים באופיים. ראשית יש לנו סרט מתח מוהדק ואפקטיבי על החיים במדינה טוטאליטרית. אחר כך מגיעה דרמה משפחתית שמנסה לסחוט דמעות, מעט בכוח, ותוך נטייה לקיטש ולקלישאות. החלקים אינם שווים באורכם – סרט המתח, אשר אותו הרבה יותר אהבתי, נמשך בערך כרבע שעה. החלק השני, אשר מתחיל מספר שנים אחרי החלק הראשון, תופס את עיקר הסרט. זה לא שהחלק השני אינו סרט טוב, אבל הוא מעט נוסחתי מדי ובגדול מתמצת את כל הדברים שאני פחות אוהב בקולנוע של יימו, בעוד החלק הראשון מרכז את רוב מה שאני כן אוהב בקולנוע שלו.

אולם, מוטב להתמקד בחיובי ובדקות הפתיחה של הסרט, בהן הכישרון והמגע של הבמאי נראים בכל פריים. הסרט מתחיל עם חזרה למופע בלט מיליטריסטי במיוחד, המועלה באקדמיה למחול אי שם בסין. בסיום החזרה, אחת מן הרקדניות הצעירות (ז'אנג יואן) נקראת לחדר המנהל ופוגשת שם את אמה (גונג לי הנהדרת כתמיד). השתיים מתבשרות כי אביה של הנערה (צ'אן דאומינג), אשר נכלא בגין פעילות נגד המשטר כאשר זו הייתה פעוטה, ברח מן המאסר. השתיים מתבקשות לשתף פעולה עם הראשויות במידה וינסה ליצור עימן קשר. האם לא ששה לשיתוף הפעולה הזה, אבל המצב של הבת מורכב יותר – היא לא באמת הכירה את האב, ובמידה ולא תיראה פטריוטית מספיק בעיני המפלגה היא תסכן את עמדתה כתפקיד הראשי במופע. מכאן מתפתח סיפור קצר בו אנו מבינים היטב את הלבטים בהם נתונה כל דמות. בדקות הללו הדרמה ערוכה היטב ומגיעה לשיא בסצנה שהיא מופת של בניית מתח דרך שלוש נקודות מבט שונות. אולם, מהר מאוד האפיזודה מסתיימת.

אנו קופצים שנים ספורות קדימה בזמן. המהפכה התרבותית תמה, סין עדיין קומוניסטית אבל תרבותית וסובלנית יותר, האב זוכה מכל אשמה – ושב הביתה. אלא שכל הדמויות עברו שינוי מסוים בעקבות האפיזודה שפתחה את הסרט, והשיבה לא יכולה להיות שלמה. איני יכול לספר בדיוק מדוע מבלי להרוס מעט את החלק הראשון, שהוא כאמור החלק שיותר אהבתי בסרט, ולכן לא אעשה זאת.

מה שכן אפשר לציין, הוא שהדרמה בחלק השני אטית יותר מבחינת קצב ההתפתחות, ומכילה מספר מצבים פחות ברורים מבחינה רגשית ומבחינת המצב המנטלי של חלק מן הדמויות. החזרה הביתה אינה רק החזרה הפיזית, אלא גם הניסיון לפעול מחדש כתא משפחתי, ניסיון שייתכן והנסיבות הפכו אותו לבלתי אפשרי. דווקא בחלק הזה, אשר אמור להיות הלב של הסרט, ישנן מספר חריקות. בעיקר בעודף של סצנות שהן נסיונות לרגש בכוח, ובשימוש בסמלים ובחזרה על מוטיבים מסוימים. כמו כן, בניית הדמויות פחות זורמת מאשר בחלקו הראשון של הסרט, וכך הדמות של הבת הולכת ונעשית פחות דומיננטית ופחות מוסברת ככל שהסרט מתקדם. חבל, כי דווקא זו הדמות המצויה במצב הקשה ביותר מבחינה דרמטית, אבל במקום לחקור עוד את נפשה אנו יודעים פחות ופחות על חייה.

יחד עם זאת, יימו נותר במאי מיומן מאוד והדבר ניכר גם בחלקו השני של הסרט, למרות רגעים מסוימים של עייפות. השימוש במוזיקה, למשל, נותר מדויק לאורך כל היצירה והוא גם בעל אמירה אמנותית, גם אם בסופו של דבר אף הוא גולש לעתים אל מחוזות הסנטימנטליות והקיטש. מרתקת במיוחד היא הבחירה בין סוגי סוגים שונים של מוזיקה מערבית: קבוצת כלי מיתר, אשר מסמלת לעתים את הטון המוכתב מראש של המשטר, ומוזיקה של פסנתר בודד, הקשורה, בשלב מסוים גם עלילתית, עם דמותו של האב. "לחזור הביתה" נותר בסופו של דבר כיצירה מעניינת לצפייה, גם אם הסרט רחוק משלמות ורחוק מלהיות אחד משיאי עבודתו של הבמאי, אשר לפרקים דומה כי הוא מודע יותר מדי למעמד היוקרתי לו הוא זוכה בנוף הקולנוע העולמי.