"מלון מריגולד האקזוטי השני", סקירה

אחת ההפתעות הגדולות של שנת 2012 הייתה הקומדיה הקטנה "מלון מריגולד האקזוטי". סרט בריטי על קבוצת גריאטרים המוצאת את עצמה דרה בהודו, במין מלון בהתהוות, שם הם מגלים את חדוות החיים מחדש, והופכים אותו לאטרקציה. הסרט, שבוים על ידי ג'ון מאדן ("שייקספיר מאוהב") על פי ספרה של דבורה מוגאך, הופק בתקציב של עשרה מיליון דולר, וסיים את תקופתו בקולנועי העולם עם רווחים של מעל 136 מיליון דולר. הוא היה מועמד לשני פרסי גלובוס הזהב, לשני פרסי איגוד השחקנים ולחמישה פרסי הקולנוע הבריטי העצמאי. נדמה שכולם היו מרוצים מהלהיט הקטן והחינני הזה, ובצדק. סרט ההמשך היה העניין הכי ברור מאליו שאפשר לחשוב עליו.

זמן קצר לפני הצפייה בסרט ההמשך החדש, "מלון מריגולד האקזוטי השני" (The Second Best Exotic Marigold Hotel) הצצתי בסקירה שכתבתי לו עת יצא בישראל, ונזכרתי כמה נהנתי ממנו (אם כי הטקסט עצמו היה, כך גיליתי, זחוח, תוקפני ומרגיז. כמעט רציתי לסטור לעצמי). ועל אף שלא צפיתי בו בארבע השנים האחרונות, זכרתי אותו לטובה, את ההופעות המוצלחות של כל הקאסט, ואת ההפתעה הנעימה שהביא עמו.

המחשבה לבלות עוד כמה שעות עם אלו ששרדו את "מלון מריגולד האקזוטי" הראשון (בכל זאת, חלקם די מבוגרים), הייתה נחמדה מצד אחד, אך כמו עם כל סרט המשך, תמיד היה ספק שקינן, שמא הפעם הקסם לא ישוב. שהסרט הזה הוא תוצר ציני של שאיפה לרווח ולא באמת של רצון להמשיך את סיפורן של הדמויות או להפגיש שוב בין השחקנים האהובים, שהם אלו שהפכו את סרט גיל הזהב משנת 2012 לפנינה.
ג'ודי דנץ', מגי סמית', טום ווילקינסון, ביל ניי, פנלופה ווילטון, רונלד פיקאפ וסליה אימרי, ניגנו באופן נהדר על הקומדיה והדרמה, והכימיה בין כולם הייתה תענוג. לזה אפשר להוסיף את הודו הצבעונית והחיה שהונצחה בסרט. מכיוון שרובם שבו לסרט ההמשך, היה אפשר להתנחם בהם, גם אם כל השאר יעבוד פחות או סתם ירגיש משוחזר.

בסרט החדש, מנהל המלון הצעיר, בגילומו של נער החידות ממומבאי דב פאטל, מבקש להתרחב ולהפוך את מריגולד למותג. כל זאת בזמן ששאר הדיירים ממשיכים להתחבט סביב עצמם בשאלות של אהבה והגשמה עצמית, גם בגילם המופלג.
לא עוברות דקות ארוכות מהרגע שהסרט מתחיל לרוץ לפני שמבינים שמשהו לא בסדר. משהו לא מקליק, משהו מרגיש עייף. הבדיחות לא עובדות, הדינמיקות נעות בין הטפשי לשגרתי, ועלילות המשנה הופכות ללא סבירות ולא אמינות. יש שם גבר שחושב שהוא כנראה הוציא בטעות חוזה על אשתו האהובה בגלל סיבה שלא עובדת בכלל, תרגיל בזהויות בדויות שאפשר לזהות בערך כשהסרט מתחיל, דמות שחוזרת לקראת האמצע כשאין שום עוגן סביר שתהיה שם ועוד כמה דוגמאות. כל העניין מרגיש כמו סיטקום הנמצא בשלהי העונה העשירית, לאחר שכל הבדיחות כבר הותשו במאות פרקים עברו, ויש נסיון נואש לסחוט בדיחות חדשות על ידי מצבים מופרכים. את הקש הכי קצר קיבלה סליה אימרי, עם קו עלילה כל כך לא ברור, שהוא בעיקר משמש פחות כהרמה להנחתה ויותר להרמת גבה.
"מלון מריגולד האקזוטי 2" בדרכו להיות אחד ממקרי הבוחן של סרטי המשך שעושים הכל אותו דבר, אבל מגע הזהב לא שם. וזה עוד בניסוח עדין. הייתי אומר שסרט ההמשך אפילו מבייש את קודמו.

פנלופה ווילטון. ועליה בהמשך…

השחקנים הרבים בסרט פשוט לא נראים כמוצאים עניין בסרט החדש. הם מתנהלים בו באופן אוטומטי, כל אחד מהם עושה את השטיק הקבוע שלו. מכיוון שהם שחקנים מעולים, זה עדיין טוב יותר מהממוצע, אבל אין שום התלהבות שתדביק את הצופה. דנץ' אצילית ונעימה כרגיל, ניי שובב ומבולבל כרגיל, סמית' עוקצנית אך מסתירה פגיעות ואהבה כרגיל, וכן הלאה. ריצ'רד גיר, התוספת החדשה, חיוור יותר מאי פעם, ודייב פאטל לוקח את עצמו לאקסטרים. זה לא נראה טוב. או נשמע טוב. באופן כללי, זה לא טוב. כולם פועלים על מצב אחד במשך כל השעתיים של הסרט (אורכו המוגזם יחסית לקומדיה, אגב, היה גם בעייתי בסרט הראשון).

זה לא שאין נקודות אור בסרט, בהחלט יש. הברקה חביבה אחת, מסוג הבדיחות שחוזרות על עצמן ואיכשהו משתפרות בכל פעם, היא מסדר הנוכחות שמתקיים כל בוקר במלון, כדי לבדוק שאף אחד לא התפגר במהלך הלילה. החוקיות של בדיקת השמות לא לגמרי ברורה, אבל בסרט זה מתפקד כמעין פתיחת מערכה חדשה, ויש לזה את הקטע שלו.
עזרה נזקקת, כמו משב רוח רענן, מגיעה מהופעתה של פנלופה ווילטון, האלכסיס קולבי של מריגולד. ברגע שהיא מופיעה קל להבין שלא מדובר בחדשות טובות לדמויות בסרט, אבל המצב שונה לגבי הצופים. על אף שגם היא סובלת מבנייה תסריטאית חד-מימדית, ווילטון (לנצח אמא של שון ב-"Shaun of the Dead") איכשהו מעניקה לדמותה הכי הרבה רבדים, ורגע קצר שלה לקראת הסוף טומן בתוכו יותר אנושיות וכנות מאשר כל הסיפורים יחד. היא שחקנית מעולה שאני מקווה שיום אחד תקבל את הכבוד המגיע לה.

עם שאר הדברים הטובים אפשר למנות את טינה דסאי היפהפייה שגם כיף לראות אותה רוקדת, וגם מסוגלת להפוך את הסצנות עם דייב פאטל לנסבלות. אפילו למגי סמית' קשה להצליח במשימה הזו.
וכן, הצילום מקסים, הודו מצטלמת נהדר, המוזיקה עושה את מה שליווי קצבי לקומדיה צריך לעשות, ובאופן כללי כחוויה ויזואלית הוא מניח את הדעת. אבל כל אלו לא שורדים שעתיים ארוכות מאין כמוהן, ונופלים קורבן לחוסר חשק כללי. שלא נדבר על כך שלסרט הזה יש יותר סיומות מאשר "שיבת המלך".

"מלון מריגולד האקזוטי השני" מוכיח שוב שקסם הוא הדבר שהכי קשה לשחזר, גם אם לצידך עומדת השורה הראשונה של שחקני בריטניה, נוף אקזוטי שממלא את הלב, ובסיס יציב של דמויות אהובות. משהו לא הצליח לקפץ משנת 2012 לשנת 2015, ואולי כדאי שפשוט תצפו שוב בסרט הראשון, ותניחו לזה החדש.