״מאמי״, סקירה

״מאמי״ (Mommy) הינו סרטו החמישי של הבמאי הקנדי קזבייה דולאן. יש לא מעט במאים נהדרים אשר היו שמחים לנפק כמות כזו לאורך קריירה שלמה. כל סרטיו של דולאן הוקרנו בפסטיבל קאן או ונציה ו״מאמי״ אף זכה בפרס חבר השופטים בתחרות הרשמית של הפסטיבל הצרפתי השנה. דולאן גם יחגוג את יום הולדתו ה-26 בשבועות הקרובים, משמע את ״מאמי״ הוא השלים בגיל 25. הוא גם כותב את כל סרטיו, עובד כשחקן (אך לא בסרטו הנוכחי) ולוקח חלק בעריכה ואפילו בתרגום הכתוביות של סרטיו.

לטוב ולרע, התחושה בצפייה בסרטיו היא שדולאן עדיין יוצר קולנוע של מתבגר. הוא מתלהב מן המדיום הקולנועי כמו נער החווה האהבה הראשונה, מתענג על כל קלוז-אפ, על העושר והצבעים של הסטים השונים, על האפשרויות הגלומות בעריכה בשילוב המוזיקה. ב״מאמי״ הפסקול מורכב כמעט כולו משירי פופ מאוד מוכרים, רובם מושמעים כמעט במלואם, כמעין קליפ בתוך היצירה. התוצאה היא קולנוע המצהיר על היותו קולנוע בכל פריים והוא מתענג על היותו ייצוג קולנועי. בסופו של דבר, הבחירה הסגנונית הזו אמנם נראית מעט תמימה אבל היא עובדת היטב, לא מעט מפני שדולאן ניחן בחוש אסתטי טבעי ברמה שרוב במאי העולם לא יגיעו אליה לעולם.

ב״מאמי״ הבחירה הסגנונית הבולטת ביותר נוגעת ליחס המסך, בחירה אשר גורמת לדיבורים על מסך רחב או מסך צר להיראות מוזרים. לאורך כל תולדות הקולנוע, הורגלנו כי הפריים הוא מלבני לרוחב – מורשת מן האמנות האירופית לצילום הסטילס ולקולנוע. ״מאמי״ מציג תמונה צרה יותר – אפילו לא יחס של 4:3, כפי שהיה נהוג כעבר ועדיין בשימוש מדי פעם אצל חלק מן היוצרים. ב״מאמי״ הפריים הוא ריבועי, כלומר יחס של 1:1, ונדמה בתחילה כאילו מדובר בפריים גבוה יותר מאשר רחב.

דולאן מודע במידה רבה לכך שהדבר יבלוט לכל צופה. הוא משתמש במסך הצר גם כאמירה על כך שהדמויות כלואות, אבל הוא בעיקר מעניק כוח להבעות הפנים של השחקנים – מסך צר הוא חברו של הקלוז-אפ.הפלא שהוא יכולתו של הקולנוע לרגש באמצעות התקריב לא מוגבל רק למראה של פנים. בכמה מרגעי השיא של הסרט, דווקא צילום של עורף הוא זה שמעורר את תחושת הקירבה וההזדהות עם הדמויות. לא מעט מרגעי הסרט מרהיבים ביופיים הפשוט, בזכות התחושה כי הבמאי וצוותו מציגים יצירה שאינה רק סגנון מגובש, אלא אמירה על הקושי הרגשי של קיום בעולם זה. מה שאומר שעל מנת לצלול לתוך העולם הרגשי של הסרט, צריך להתחבר הן לבחירות הסגנוניות של הבמאי והן לתצוגה של צוות השחקנים שלו.

השחקנים הראשיים כבר עבדו עם דולאן בעבר, אפילו יותר מפעם אחת במקרה של הנשים בקאסט. לכן, התוצאה פשוט הפעימה אותי רגשית, גם הודות לתסריט שהוא המגובש והטוב ביותר בסרטים של דולאן אשר ראיתי – סיפור פשוט מאוד על יחסי אמא ובן, סוג של תמונת מראה לסרטו הראשון של דולאן, ״הרגתי את אמא שלי״. אבל בסרט הראשון מדובר בחוסר הבנה בין-דורי, ובאם וילד שלא ממש מקבלים אחד את השניה או אפילו אוהבים (דמות האם מועצבת לפרקים באופן חד-מימדי). לעומת זאת, ״מאמי״ הוא סרט על אהבה. אהבה של אם לבנה המתבגר ולהיפך. אהבה העומדת בפני מכושלים. אהבה שאולי לא תפסיק, כי האם נמצאת במצוקה כלכלית תמידית והבן, על אף אהבתו ואולי בגללה, הוא מאוד, אבל מאוד, בעייתי.

הבן (אנטואן-אוליבייה פילון) אוהב את אמו, אבל הוא לא עושה את חייה קלים. הוא היפראקטיבי וסובל מהפרעת אישיות שגורמת לו להיות אלים. בראשית הסרט הוא מגורש מפנימיה בגלל שהצית שריפה, ודומה כי אין בית ספר שמוכן לקחת אותו. במציאות הפיקטיבית שהסרט מתאר, להורה בקנדה יש אפשרות לשלוח קטין למוסד לחולי נפש ללא צו בית משפט והאופציה הקשה עומדת בפני האם (אן דורבל), אך היא מעדיפה לנסות ולמצות כל אפשרות של גידול הנער בבית. הדבר קשה משום שהוא דורש השגחה פחות או יותר מתמדת והאם האלמנה גם כך מתקשה למצוא מקורות הצלחה.

לעזרת המשפחה במצוקה נכנסת הדמות הכי מעניינת בסרט – שכנה (סוזאן קלמנט) שהייתה בעברה מורה וכיום סובלת מגמגום ולא עובדת. השכנה מקדישה לא מעט מעצמה לעזרת הנער האלים והתוקפני (גם כלפיה) כאשר התהליך הוא כל הזמן טיפולי גם עבור המטפלת. בעוד הנער ואמו צעקניים ואומרים את רגשותיהם בגלוי, השכנה היא דגומה לצמצום ולחש. את הסיפור שלה אנו לומדים באמצעות רמיזות בלבד, אך הוא כתוב ומחושב היטב כמו הסיפור אשר לכאורה תופס את מרכז הבמה. מערכת היחסים המשולשת בין הדמויות היא הלב הרגשי של הסרט, מערכת יחסים אשר עומדת בפני כשלים בלתי נמנעים, מכורך הנסיבות ומאופי הדמויות. כמו המסך הצר, העולם סוגר על הדמויות, שהרגשות שלהן לא תמיד מספיקים על מנת להציל את עצמן.

השכנה גם מגיעה ממעמד תרבותי משכיל יותר, וההתנהגות שלה קרובה יותר להתנהגות הבורגנית. נושא המעמדות והפערים החברתיים לא עומד במרכז הסרט, אבל הוא נוכח בו במספר סצנות בולטת, שהיפה ביניהן עבורי הייתה הרגע בו הגיבורה מבקשת מחברה שהתעשרה תעסוקה זמנית. הדרך בה דולאן מתעכב על הלבוש של האם המנסה להיראות מכובדת, מול העושר האמיתי של הבית בו היא נמצאת, עובד הן כמגע אישי של יוצר הרואה יופי בכל פינה בעולם, והן כמצוקה נפשית של אישה שהחיים הותירו מאוחר, לעומת חברה בת גילה.

״מאמי״ מציג את דולאן כבמאי מגובש המצוי בשיא כוחו. הסרט אינו חף מתמימות וסנטימנטליות לעיתים, ועם אורך של שעתיים ורבע הוא עשוי להיות מעט ארוך מדי עבור מי שלא צלל פנימה לתוך סגנונו המשלב פיוט ומלודרמה. אבל מדובר גם ביצירה שאינה רק מרגשת, אלא גם מציגה סיפור היוצר מספר סצנות בעלות עומק רב מן הצפוי. סרטו הבא של הבמאי כבר ייצא מחבל קוויבק, ידבר אנגלית, ויככבו בו שחקנים אמריקאים. יש לקוות כי המעבר לקולנוע המסחרי יותר לא יפגע בקסמו של היוצר הייחודי הזה.