מתחת לרדאר: ״התאומים״ (The Skeleton Twins)

"מתחת לרדאר" היא פינה חודשית בבלוג, שמבקשת להציג סרטים חדשים, וחדשים-יחסית, אשר לא זכו לתהודה המגיעה להם לדעתנו. בין אם כי לא הופצו מסחרית בארץ, ובין אם כי תשומת הלב התקשורתית פסחה עליהם משום מה. מדי חודש, תוכלו למצוא כאן סרטים שאולי חמקו מעיניכם, אבל בעינינו ראויים להמלצה ולדיון.

מאז שהתחלתי לכתוב את הפינה הזו, יצא שהסרטים שהמלצתי עליהם היו מה שאני אוהבת להגדיר כקומדיות מלנכוליות, או מלנכוליות קומיות אם תרצו. גם הסרט של החודש, ״The Skeleton Twins״, הוא קומדיה מלנכולית בכל רמ"ח איבריו. הסרט דווקא נחל הצלחה לא רעה בארה"ב ובפסטיבלים שונים, ואצלנו הוצג בפסטיבל ירושלים תחת השם ״התאומים״, אם כי בעיני מתאים יותר לקרוא לו ״תאומי נפש״, אך לאחר מכן הגיע היישר למדפי הדיוידי או ערוצי הסרטים בטלוויזיה (וכך גם הסרטים שהופיעו בפינה עד היום). לכן, אני לא יכולה שלא לתהות מה גורם לקומדיות מלנכוליות לעבור מתחת לרדאר בארץ. אולי זה קורה כי לא לגמרי ברור למפיצים איך לשווק סרטים כאלה. זו קומדיה מצחיקה? זו דרמה סוחטת דמעות? במקרה של קומדיות מלנכוליות, זה שניהם. באופן אישי, אני מאוד נמשכת למורכבות הדו צדדית שסרטים כאלה מספקים, אבל אני גם יכולה להבין איך היא תבלבל צופה ששואל את עצמו מה מתחשק לו לראות הערב בקולנוע.

סרטו של קרייג ג'ונסון עוסק באחד הנושאים המלנכוליים מכולם – דיכאון והתאבדות. וכמו קומדיה מלנכולית טובה באמת, הוא מצליח להצחיק בלי לפגוע בעומק ובחשיבות של הנושאים האלה בחיי גיבוריו, ובלי להפוך אותם לבדיחה. זו מורכבות שמותירה מאחור שאלות כמו האם לסרט יש סוף טוב, או האם הוא פסימי או אופטימי. כי הוא שניהם ואף אחד מהם. הוא מאפשר ראייה מפוכחת של החיים, כזו המכירה ברע ובטוב, בעצוב ובמצחיק, ככאלה שיכולים לשכון זה לצד זה לא בקונפליקט, כי אם כשני קצוות שהגבול ביניהם מיטשטש.

הסרט נפתח כשמגי (קריסטן וויג), אישה בשנות השלושים לחייה, אוחזת בידה חופן כדורים ומנסה לאזור אומץ לבלוע אותם. לפני שהיא מספיקה, הטלפון שלה מצלצל ומן העבר השני מודיעים לה כי אחיה התאום מיילו (ביל הדר) מאושפז בבית חולים לאחר ניסיון התאבדות. מגי נוסעת מיד מביתה שבניו יורק לבית החולים בלוס אנג'לס כדי לראות את מיילו, איתו לא נפגשה מזה עשר שנים. למרות התנגדותו הראשונית של מיילו, הוא נענה להצעה של אחותו לעזוב את ביתו ולעבור לגור אצלה עד שמצבו ישתפר. הוא מסתפח לחייה ולחיי בעלה, לאנס (לוק ווילסון), והאחים מתחילים להכיר מחדש זה את זו. הקשר הישן-חדש מעודד את שניהם, ויחד עם זאת מעורר בהם התמודדות עם שדים ישנים, והרבה מאוד כנות הדדית לגבי השדים שרודפים אותם היום.

סצנת הפתיחה של הסרט נראית מעט מופרכת. מה הסיכוי שאחים תאומים שגרים במדינות שונות ולא היו בקשר כבר עשור יבחרו במקרה את אותו היום כדי לסיים את חייהם? המשך הסרט מיישב בעיני את צירוף-המקרים-לכאורה הזה. מגי ומיילו סובלים בבירור מדיכאון ממושך. במבט ראשון זה נראה כמו שני סוגים שונים של דיכאון. מגי נמצאת בנישואין לא מספקים רגשית עם אדם שהיא לא מצליחה להבין למה היא לא אוהבת מספיק כדי להיות מאושרת איתו. החיים שלה מלאים בסודות ושקרים, וניסיון להכניס ריגושים ליום-יום שלה, תוך כדי שמירה על פאסון של אישה בוגרת ויציבה בזוגיות מוצלחת. לעומתה, מיילו הוא הומוסקסואל שחי לבד, מנסה למצוא מדי פעם גבר לבלות איתו את הלילה. בהיבט המקצועי, הוא שחקן כושל שעובד כמלצר ולא מצליח להשיג אודישן, שלא לדבר על סוכן. את ניסיון ההתאבדות שלו הוא מגדיר כ"הייתי שיכור והרגשתי מלודרמטי".

עם זאת, במהלך הצפייה אנחנו לומדים שהמקור של הדיכאון שלהם הוא אחד – אבא שלהם, שהתאבד כשהיו בני ארבע-עשרה, והאם שהזניחה אותם גם אחרי מות האב. לא ברור האם המקור למצבם של האחים הוא גנטי, או שהוא תוצאה של החיים תחת צל הדיכאון וההתאבדות של האב (סביר שגם וגם). הם חיו 10 שנים בנפרד, ועדיין נתונים להשפעת הבסיס המאחד הזה, של הילדות המשותפת. אבל יש שם יותר מזה. הקשר והדימיון בין מגי ומיילו מכה בנו עוד ועוד במהלך הצפייה, עד שנראה שהם נפש אחת שהתחלקה בין שני אנשים (לכן גם בחרתי לתרגם את שם הסרט כך). פעמים רבות, סרטים שיש בהם שני גיבורים שווים ושתי נקודות מבט, כמו "תאומי נפש", מקשים על הצופה להתמקד. אני חושבת שכאן הבעיה הזו עולה הרבה פחות, כי במידה רבה שני האחים הם גיבור אחד, או שני פנים של אותו הגיבור. למעשה, הם שני ביטויים של אותה הנפש.

האחדות של השניים באה לידי ביטוי לא רק בעצב, אלא גם בצחוק, ובצחוק על העצב. הסרט מצחיק כמעט לכל אורכו, ומציע כמה סצנות נהדרות של הומור משותף. וכמו שבכל הסצנות שעוסקות בדיכאון יש מימד קומי, כך גם בכל הסצנות הקומיות יש גרעין של מלנכוליה. שני האלמנטים מותכים זה לתוך זה לכדי ערבוביה, שכפי שכתבתי קודם, מטשטשת את הגבול בין המצחיק לעצוב. היכולות הגבוהות של וויג והדר להביע רגשות מורכבים של קרבה עם ריחוק, אהבה עם כעס, מתבטאות בכל שריר בפניהם, בכל אינטונציה של מילותיהם. המשחק שלהם עדין מאוד, מלא בניואנסים, ומצליח להפיח חיים בדמויות מרובות הרבדים שהתסריט של קרייג ג'ונסון ומארק היימן מספק להם.

עוד סרטים שאולי וחמקו מתחת לרדאר:
״ילדה נצחית״ (Obvious Child)
״הרי זה אסון״ (It's a Disaster)
״שאלוהים יעזור לה״ (God Help the Girl)