מבט לקראת "מבט נוסף – פרוייקט קולנוע אירופאי משוחזר" 2015

זוהי כבר השנה השלישית בה בחודש ינואר מוצג בסינמטקים של ירושלים, תל אביב וחיפה פרוייקט "מבט נוסף" לקולנוע אירופאי משוחזר. הנה מה שכתבתי לפני שנתיים ולפני שנה. הפרוייקט מרגש מחדש בכל שנה משום שמאחוריו עומדת אהבה ענקית לקולנוע על כל רבדיו, עם דגש על מלאכת השחזור וחשיפה של סרטים נהדרים ולאו דווקא מוכרים מאוד, לצד קלאסיקות שכל חובב קולנוע חייב לנסות להשלים.

השנה הפסטיבל ייצא לדרך ב-15 לחודש בירושלים, ראשית ברב-שיח בנושא שחזור סרטים, הנושא העומד בלבו של הפסטיבל, כאשר ברב-שיח צפויים לקחת חלק נציגים ממספר מדינות שסרטים ששוחזרו על ידן מוצגים בתוכנית. לאחר מכן, כמו בשנים שעברו יוצגו לקהל 12 סרטים בעותקים חדשים ומרהיבים ביופיים (על סמך ניסיון העבר). בהם סרטים של כמה מן הבמאים היודעים ביותר בתולדות הקולנוע וכמה סרטים שיכולים להיות תגלית של ממש – וגם בקרב הבמאים היודעים, הסרטים שנבחרו השנה אינם בהכרח היודעים ביותר, אבל מן הסרטים שהספקתי לדגום טרם תחילת התוכנית, מדובר בפנינים של ממש.

הנה חוות הדעת הקצרה שלי על ארבעה מתוך הסרטים אשר יוצגו במהלך הפסטיבל. מלבדם יוצגו גם הסרטים הבאים: ״קורבן״ של בזיל דירדן (בריטניה 1961), ״רחוב ראשי״ של חואן אנטוניו בארדם (ספרד 1965), ״לחיות אחרת״ של פאולו רושה (פורטוגל 1966), ״מדרדוס הצעיר״ של מייקל קורטיז (עוד כשעשה סרטים באוסטריה של 1923),״ ״מנשה״ של ז׳אן מיכאיל (רומניה 1925), ״הרוצחת״ של קוסטס פריס (יוון 1974), ״שקט בשדות״ של ז׳ק בואילו (בלגיה 1970) וגם ״לב הזכוכית״ של ורנר הרצוג (גרמניה 1976). את מועדי ההקרנה בסינמטקים תוכלו למצוא, וכעת נפתח בסרט הפתיחה של הפסטיבל.

אווה רוצה לישון
Eva Wants to Sleep
1958

כמו סרט הפתיחה של השנה שעברה, "נשף מכבי האש", מדובר בקומדיה פרועה ואנרכיסטית המגיעה ממזרח אירופה. סרטו של תדאוש חמיילבסקי זכה להצלחה כאשר הוקרן בארץ בשנות החמישים, אך מאז דומה כי הסרט והבמאי נשכחו מעט. אולי זה מפני שחמיילבסקי הוא חלק מן הדור הגדול ביותר של הקולנוע הפולני, זה שהחל לביים באמצע שנות החמישים או בתחילת שנות הששים. זהו דור שיצר סרטים רציניים על ההרס, אבל גם ביטא את ערכי רוח הנעורים של התקופה ומוזיקת הג'אז שהגיעה מן המערב. דור שהצמחי שמות גדולים כמו אנדז'יי ויידה, רומן פולנסקי, ואנדז'יי מונק (רשימה חלקית מאוד). הן בשיטת העשייה והן בשימוש פורץ הדרך בטכניקה קולנועית, הדור הזה של במאים פולניים מקביל לבמאי הגל החדש בצרפת – אלא שהסרטים הפולניים באורך מלא החלו להיווצר מספר שנים קודם.

"אווה רוצה לישון" הוא מן הסרטים היותר קומיים אשר הופקו בפולין ובאירופה בכלל. זוהי קומדיה מדברת, אשר לעיתים מתנהל בקצב ובסגנון של סרט אילם, בעיקר בנוגע לייצוג של הטפשות של השוטרים שנעים כיחידה גדולה אחת, שעה שהפושע המסוכן חומק שוב ושוב מבין ידיהם. וזה לא שהפושעים בסרט מפגינים אינטליגנציה יוצאת דופן. לאחר פתיחה מבריקה מוצג הסרט כמעין סיפור אגדה התוהה האם ניתן למצוא אהבה בעיר כה מוזרה בה יש פשע וסכנה בכל פינה. הרבה אהבה אין בסרט, אבל יש שפע של חן והומור מטורף, כאשר קווי העלילה השונים נטווים סביב בואה לעיירה של אווה, נערה תמימה מאוד אשר דומה כי כלל אינה מודעת להיקף הבלאגן והסכנות הסובבות אותה.

העלילה מתחילה בערב בו אווה מגיעה לפנימיה אליה התקבלה ללימודים ערב אחד לפני הפתיחה החגיגית של בית הספר. מכיוון שבאה יום קודם ובשעה מאוחרת, היא אינה יכולה ללון בפנימיה, משום שאת כל כספה הוציאה על הנסיעה. היא יוצאת לחפש מקום לינה חלופי ומסתבכת עם שורה ארוכה של דמויות וסכנות, אל רובן היא כלל אינה מודעת. הסרט לרגע אחד לא מנסה לייצר אשליה של עולם אמין ומגיע לשיאו בסיום בו קווי העלילה נפגשים עם אלמנט קולנועי מפתיע נוסף. חמיילבסקי משלב את ההומור המטורף של הסרט עם צילום אסתטי בשחור ולבן.

זמני הקרנה: 15.1 20:00 בירושלים | 16.1 22:00 בתל אביב | 17.1 18:30 בחיפה.

הכלבה
La Chienne
1931

הסרט הזה מציב אותי בבעיה מסוימת: אני מניח כי רוב הקוראים טרם שמעו עליו, וזהו סרט שבמידה רבה אפשר לטעון כי הוא לא רק אחד מן הסרטים הטובים ביותר של ראשית הקולנוע המדבר בצרפת, אלא גם אחד מן הסרטים המשפיעים ביותר בתולדות הקולנוע, ואם יש סיבה שהוא מעט נשכח היא כי הבמאי שלו, ז'אן רנואר, ניפק יצירות מפתח בקצב מסחרר בשנות השלושים. אבל "הכלבה" הוא לא רק הסרט הראשון בו הסגנון הקולנועי של רנואר בתקופת השיא בולט בצורה מובהקת, הוא גם אחד מן הסרטים היותר מהנים של רנואר ושיר הלל לרוח האדם החופשי, גם במצבים קשים של קיבוץ נדבות או חמור מכך, בעיניי רנואר, נישואים בורגניים נטולי אהבה.

רנואר הוא האב הרוחני של שתי תנועות קולנועיות חשובות: הגל החדש הצרפתי שאב השראה מכך שלא היסס להדגיש את העובדה כי הוא מספר סיפור על הבד, והניאו-ריאליזם האיטלקי שאב ממנו את התיאור של דמויות משולי החברה ואהדה תוך דגש על פעולות פשוטות. שתי התנועות, ובעצם כל הקולנוע המודרני, לקחו ממנו את השימוש בשוטים ארוכים ועומק שדה, כך שדברים קורים בכמה מישורים שונים של הפריים. זוהי דוגמה לשני אלמנטים טכניים שאת ראשית השימוש בהם ניתן למצוא בסרט זה.

בנוסף, השימוש בתאורה אפלה ובעלילה המתרחשת בשכונות עוני בחלקה הגדול, הופך את הסרט לאחד מן המבשרים של זרם ה"ריאליזם הפיוטי" בצרפת, זרם שהשפיע על סרטי הפילם נואר שנוצרו בארה"ב מאוחר יותר. למעשה, אחד מסרטי הפילם נואר היודעים ביותר, "רחוב הארגמן" של פריץ לאנג, הינו רימייק ל"הכלבה". כדרכם של רימייקים, הסרט הנהדר של לאנג מעז הרבה פחות מן היצירה של רנואר. אבל מספיק עם אזכורי מונחים שרק סטודנטים לקולנוע מכירים.

"הכלבה" נפתח מתיאטרון בובות המציג לנו את הסיפור שאנו אומרים לראות. בובה אחת טוענת כי מדובר בדרמה, השנייה בקומדיה, ושלישית טוענת כי שתי הבובות הקודמות טועות – זה סתם סיפור, לא טרגי ולא קומי, ואין בו שום מוסר השכל. אני דווקא חושב כי בסיום הסרט יש מסר, אבל הטון של הסרט לחלוטין לא נענה לאף הגדרה ז'אנרית. מדובר בסרט אפל מאוד ומצחיק, ריאליסטי ואקספרסיוניסטי בו זמנית, מורכב ופשוט כאחד.

העלילה עוקבת אחרי מוריס, צייר חובב ופקיד אפור אשר סובל מביטחון עצמי נמוך מאוד. בעיקר כי רוב הזמן אשתו רודה בו. לילה אחד הוא נופל בפח שטומנים לו זונה וסרסור, מתאהב עד מעל לראש בזונה מבלי להבין כי היא מנצלת אותו ואינה מעוניינת בו למטרות רומנטיות. אבל הקשר עימם החייה את תשוקתו גם ליצירה אמנותית (וז'אן רנואר הוא בנו של הצייר הדגול אוגוסט רנואר) כאשר במקביל, אירוע לא צפוי נוסף יגרום לתפנית בחיי הנישואים שלו.

הסרט מרשים במיוחד בזכות המשחק של מישל סימון (״ל'אטאלנט״) בתפקיד הראשי וכן בזכות השימוש של רנואר במדיום הקולנועי – כולל פוקוס על המתרחש בדירה שנצפית מבעד לחלון בו מתנהלת העלילה הראשית. זהו סרט שלא חדל מלהפתיע והוא כולו חגיגה של התרסה נגד ערכי החברה המקובלים, אבל גם הצדעה ליכולת של האדם לאהוב וליצור. וגם סרט מקסים אודות פאריז, שבימים קשים אלו נעים להיזכר שמדובר גם בעיר של מוזות ויצירה אמנותית מפעימה.

זמני הקרנה: 21.1 21:30 חיפה | 25.1  19:00 ירושלים | 31.1. 21:00 תל אביב.

המכונה הקוטלת אנשים רעים
La macchina ammazzacattivi
1952

מכאן לממשיך ישיר של רנואר בגישה החברתית-אנושית לקולנוע וגם בשימוש באלמנטים ריאליסטיים ואלמנטים מלאכותיים – רוברטו רוסליני, במאי נודע אשר שינה מספר סגנונות במהלך הקריירה. הסרט הזה נוצר במעבר בין שתי התקופות הידועות ביותר בקריירה שלו: אחרי סרטי המלחמה הניאו-ריאליסטיים ולפני הסרטים שיצר עם אינגריד ברגמן, ששילבו יאוש וניכור מן המציאות האירופאית עם רוחניות ודת. באופן מעט מפתיע, בין שתי התקופות הללו רוסליני פנה לקומדיה מטורפת אשר נוגעת גם בהיבטים נוצריים ואמונה, תוך שימוש רחב בפרודיה דתית (אבל מתוך אמונה) ושמירה על הביקורת החברתית על פערי המעמדות.

הסרט מתרחש בעיירה קטנה ודי ענייה בדרום איטליה. אלא שאל העיירה מגיעים אנשי עסקים אמריקאים שיודעים כי למקום יש פוטנציאל מסחרי: דרכו נכנסו בעלות הברית לאיטליה והמחשבה היא כי חיילים אמריקאים ירצו לקחת את נשותיהם למקום בו החלו מעשי הגבורה שלהם. לצורך כך הם צריכים לשחד הרבה אנשים על מנת לקבל את שטח הצוק שמול העיירה, לשם בניית מלון. וגם לעקוף את בעיה קטנה: הצוק משמש כבית הקברות המקומי. יחד איתם מגיע לעיר אדם מוזר, המבקר את הצלם המקומי ונעלם. לאחר הביקור מתרחש נס ואז הצלם לומד על נס נוסף – בכוח המצלמה שלו עכשיו להרוג אנשים רעים. וההגדרה שלו לאנשים רעים מתרחבת ככל שהסרט נמשך.

הסרט מתבדח באהדה על אמונה דתית ושומר על ההערצה של רוסליני לחיי האדם הפשוט והעמל. לעומת זאת, הביקורת על מנגנוני השלטון ועל הקפיטליזם חדה. הסרט, שמתחיל גם הוא בקריין המציג את הסיפור כמעשיית אגדה (במידה מסוימת כמו כל הסרטים בפוסט עד כה) משתמש בשלל רב של אמצעים קומיים, חלקם שואבים מן הקומדיה דל׳ארטה העממית. אבל השימוש באלמנטים של פנטזיה לא מבטל את מגע היד של רוסליני, אשר מראה תמיד גם את הצד הלא זוהר של החיים, אפילו בסרט קליל מסוג זה.

זמני הקרנה: 18.1 21:00 תל אביב | 19.1 20:30 חיפה | 21.1 21:30 ירושלים

כל בני ארצי
All My Compatriots
1969

סרטו של הבמאי הצ׳כי וויטך יסני מתחיל בתפילת ניצחון. החודש הוא מאי 1945 ואנשי הכפר המוראבי הקטן בו מתרחשת העלילה מודים לאל ולסטלין על הניצחון במזמור דתי. אולם כבר ביציאה מן הכנסיה, אנו לומדים כי לא הכל שלו בכפר הפסטורלי: שני ילדים קטנים משתעשעים עם נשק והקריין מספר כי חלק מן הדמויות האתלמנו במהלך המלחמה. אבל התחושה היא של אופטימיות, של בנייה מחדש. גם כותרת הסרט רומזת על אחדות של אנשי הכפר וערבות הדדית. מנקודת פתיחה זו, הסרט מציג לנו אפיזודות מחיי הכפר במהלך של 15 שנים, כאשר בראשית כל אפיזודה מצויין הזמן. השלטון הקומוניסטי, על כל המגרעות שלו ושל כל שלטון, נחשף בהדרגה ומשנה לשנה גם הערבות הדדית של תושבי הכפר פוחתת. לצד האווירה והמשמעויות ההומוריסטיות חלק מן הזמן, פוקדים את הכפר יותר ויותר אסונות לא מקריים.

הסרט מהווה בו זמנית שיר הלל לחיי הכפר הפשוטים ולתשוקה האנושית וכתב האשמה חמור נגד המשטר, ברמה שקצת קשה להאמין כי הפקתו אושרה בעידן הקומוניסטי. הדבר נובע כמובן מן "האביב של פראג", החופש האמנותי והחברתי היחסי שניתן לצ'כיה בחודשים הראשונים של 1968. התוצאה של המהלך הפוליטי הזה הוא הרבה סרטים צ'כים נועזים, שהקרנתם נאסרה במולדתם – כולל הסרט הזה.

האפיזודות השונות בסרט הולכות והופכות להיות מרשימות יותר ויותר ככל שהוא מתקדם, והקפיצות בזמנים יוצרות שילוב בלתי אפשרי בין מקרי מוות מזוויעים לחגיגות, השלובים אלו באלו. ניסיון להמשיך בחיים לצד חטאי והעבר וחטאים מתמשכים, מקנים לסרט מימד אנושי שיש יותר מדרך אחת להסתכל עליו. הקהל בארץ ימצא עניין בעיקר באחת מן הדמויות, אשר מוצף בזכר אשתו היהודיה אותה נטש ושנרצחה בידי הנאצים.

זמני הקרנה: 17.1 20:00 תל אביב | 18.1 18:30 חיפה |19.1 18:00 ירושלים