לקראת הקרנת "העמק האפל": על מערבונים, דת, נקמה, אלימות ומוסר

ראשית, תזכורת חשובה: ביום השישי ה-2.1.2015 נקיים בקולנוע לב הקרנה פלוס דיון של המערבון האוסטרי "העמק האפל" (The Dark Valley) שבוים על ידי אנדראס פרוצ'אסקה ונסקר על ידי אור בפסטיבל חיפה. אם אתם מאמינים כי חווית הצפייה הקולנועית עדיין יכולה להיות דבר גדול מהחיים, אתם רוצים להיות בהקרנה הזו, לצפות בסרט כפי שהוא נועד שיצפו בו, על מסך גדול באולם קולנוע. אני צפיתי בסרט לבדי בבית והרגשתי שאני מפסיד הרבה מן הפאר שלו, שכולל צילום מרהיב של הרי האלפים וסצנות של אלימות מתפרצת שלא הרעידו את קירות ביתי בעוצמה מספקת. בקיצור, מסך הקולנוע הוא הדרך לצפות במערבון הרי האפלים הזה. כעת, לכמה טעימות קטנות של מחשבות על הסרט, לקראת הדיון שיתקיים לאחר הצפייה, ואשר בו אולי אפתח חלק מן הנושאים הללו ו/או אחרים.

בתור התחלה, אולי כדאי לשאול מזה בדיוק ״מערבון הרי אלפים״ והאם הדבר בכלל אפשרי מבחינת חוקי הז'אנר? מערבון הוא ז'אנר שנולד קודם כל מן המיקום הגיאוגרפי שלו והרקע ההיסטורי אותו הוא תיאר, הרבה לפני שנוספו לו תבניות עלילה. לרוב, המערבון לא רק מתרחש באזור המערבי של ארה"ב (וב"מערבי" הכוונה פחות או יותר לכל מה שמעבר לנהר המיסיסיפי ולעיתים גם מה שקצה מזרחית לו) אלא גם בסביבה מדברית, למרות שהגיאוגרפיה של הספר האמריקאי מגוונת בהרבה. מאז, המערבון נדד לטריטוריות גאוגרפיות אחרות, הבולטת שבהם היא אוסטרליה, אבל במידה רבה העניין שבו היה הנחלת דרך החיים האירופאית במקום בו האדם האירופאי לא חי בעבר, ולא הגדרה מחדש של החיים באירופה.

הרי האלפים והשפה הגרמנית בה מתנהל "העמק האפל" הם לכאורה ההפך המוחלט מן המערבון הקלאסי. אלא שגם לקולנוע האירופאי יש מסורת ארוכה לא פחות מזו של המערבון בנוגע לשימוש בנוף בתור ז'אנר. המסורת הקשורה, בדרך כלל, לסוגי הנופים שיש ב"עמק אפל", כלומר הרים מושלגים, ההפך משם הסרט. זה החל כבר בקולנוע השבדי של שנות העשרה של המאה העשרים, בו הנופים ההרריים סיפקו אתגר קיומי וגם פרשנות למצב הנפשי של הגיבורים. השימוש האקספרסיבי שעשו הסקנדינבים בנוף עבר הפך במהלך שנות העשרים והשלושים בגרמניה לז'אנר שהדגיש את האלמנטים של המתח ואת ההתגברות של הגיבורים על איתני הטבע, בסרטים שבסופו של דבר יצרו רושם של תעמולה פטריוטית המדגישה את החוזק של העם הגרמני. או במילים אחרות, לכוכבת שצמחה מן הז'אנר קראו לני ריפנשטאל.

לא שאני טוען כי המסר הפשיסטי-נאצי קשור לסרטו של פרוצ'אסקה. למרות שהגיבור שלו נראה טוב וניתן למצוא בסרט סוג של הסבר למעשים האלימים בהם הוא נוקט מדי פעם במהלכו, הסרט לא יוצר הזהדהות עם הגיבור ומייצג ריחוק מסוים מההתעלות של ניצחון האדם על הטבע, תוך דגש דווקא על אכזריות האדם כלפי האדם. הסגנון של הסרט מדגיש את החורף והקרירות, אבל מדובר בעיקר בקרירות אנושית שעוברת אפילו בסצנות החיזור הקצרות שמשולבת בחלקו הראשון של הסרט. כפי שאור כתב, הסרט הזה מרגיש כמו ניצחון הצורה על התוכן – וזה מפני שההצטיינות הטכנית של הסרט נראית לא פעם כשתולה בעשייה הקולנועית ללא לב של ממש, ולעיתים על חשבון עיסוק מעמיק בנושאים אותם מעלה הסרט. אבל הסרט בכל זאת מעלה מספר נושאים שיכולים לעורר מחשבה.

מלבד השימוש בנוף, הסרט הוא בכל זאת מערבון. זה נכון בעיקר מפני שהוא נשען על מבנה עלילתי שאמנם הגיע לז'אנר של המערבון בשלב מאוחר יותר, אבל הפך לדומיננטי ביותר בו: זר מגיע לעיירה אשר לא שורר בה סדר, יוצר בה סדר חדש ונותר מעט מחוץ לקהילה שהוא השפיעה על חייה. הוא נותר בחוץ בין היתר מפני שהוא פועל בצורה אלימה אשר אינה מתאימה לחברה המהוגנת שהוא שואף לתרום לבנייתה. או במקרה של מערבונים חתרניים ומאוחרים יותר – תורם להריסתה עד ליסוד. אבל בגלגול המודרני, השלד העלילתי הזה לא מוגבל רק למערב. כבר החל משנות החמישים, כמה במאי מערבונים החלו לביים סרטים שעלילתם מתרחשת באירופה ומציגה את הגיבור ששב מ"העולם החדש", תרבותי יותר מן התרבות האירופאית שנותרה מסורתית יותר ומוסרית פחות, ומנסה להיטמע בה, בהצלחה או שלא. כבר נגעתי בסרטים מסוג זה בעבר.

למסורת זו משתייך גם סרטו של פרוצ'אסקה. סם ריילי מגלם את הגיבור המגיע לכפר קטן בהרי האלפים האוסטריים, כפר בו משפחה כוחנית אחת שולטת בנעשה באמצעות אלימות. אם במערבון הקלאסי ידעתם להבחין בין הטובים והרעים על ידי גווני הלבוש, כאשר הרעים לבשו שחור והטובים גוונים בהירים, בסרט זה, אשר הרקע של רובו הוא בהיר ומושלג, ניתן לזהות את הרעים פשוט על ידי כך שיש להם זקן. המסר של הסרטים האלו הוא שבניגוד למיתוס, התרבות האירופאית לא הנחילה ערכי מוסר בארצות אותן כבשה. היא הייתה ונותרה תרבות רקובה מסחרית כמו כל תרבות אחרת ואולי יותר. דווקא מי שחווה את העימות עם תרבות אחרת רואה עד כמה התרבות האירופאית אלימה ורקובה. יש סרטים בהם הגיבור רוצה לשנות את המציאות – ב"העמק האפל" הגיבור בעיקר רוצה לנקום.

בניגוד לסרטים אחרים בהם אדם שב מארה"ב לאירופה, הסרט מתרחש בתקופה המקבילה לתקופה המערבונים בארה"ב, כלומר מתישהו במחצית השנייה של המאה ה-19. חיי הכפר בו מתרחשת העלילה מתנהלים פחות או יותר באותה דרך כבר מאות שנים, אך כאמור כבר חדרו למקום כמה המצאות מודרניות, כולל המקצוע בו עוסק גיבור הסרט: הוא צלם, המשתמש במצלמות נוסח המאה ה-19, הדרשו זמן המתנה יחסית ארוך ליצירת תמונה. הצילום, המקצוע של הגיבור, הוא גם זרז של האירועים האלימים בסרט, וגם מכניס עיסוק ביצירה האמנותית לדיון וכפי שכבר נכתב, הסרט הזה הוא קודם כל תצוגת ראווה של טכניקה קולנועית על שלל היבטיה: צילום מרהיב, עריכה מתוחכמת ושליטה בכמות המידע הנראטיבי אשר מסופקת לצופה בכל רגע נתון.

השאלה שהסרט מעלה, גם אם בצורה מרומזת, היא האם לעשייה הזו יש גם מחוייבת מוסרית? האמן אשר לכאורה מקפיא את הרגע בזמן, המתעד אותו בעזרת ההמצאה אשר מקפיאה רגע לנצח, הוא גם זה אשר במידה רבה פועל להרס המציאות שקפאה בזמן. באותה מידה עולה השאלה הנצחית לגבי סרטים אלימים: באיזו מידה הסרטים אשר יוצרים מחזה נאה לעין מן האלימות נדרשים לנקוט עמדה מוסרית כלפי האלימות. בסרט הזה באופן ספציפי שב ועולה אקט הנקמה. נרמז כי זו נקמה על פשע מתועב, אבל האם עבור אחרים היא הופכת לפשע מתועב לא פחות?

מוטיב חשוב נוסף הנכנס לסרט הוא המוטיב הדתי. זה כולל לא רק צלבים וכנסיות כחלק מהותי מחיי הקהילה של הסרט, אלא גם אקט של צליבת בני אדם אשר הם ללא ספק אינם ישו, ועוד כמה הקבלות דקות ומעוותות לברית החדשה. הנצרות הפכה ליסוד לא רק של חיי הקהילה המבודדת הזו, אלא גם של התרבות האירופאית בכלל. הסרט שואל במידה מסוימת מה הערך של הדת שמתיימרת לייצג ערכים, בעולם אשר בסופו של דבר מתנהל ללא קודים ערכיים של ממש. האם יש בסרט תשובה לסוגיה זו לסוגיות אחרות? באו להקרנה ביום שישי ולדיון שאחריה. אנחנו, המסך הגדול והנופים המרהיבים של האלפים ממתינים לכם.