״הקופסונים״ (The Boxtrolls), סקירה לגרסה באנגלית

לפעמים אני פשוט לא מסוגל להבין איך עובד ראש של מפיץ קולנוע בארץ. מקרים חמורים במיוחד גורמים לי לתהות אם הם יודעים מה בעצם יש להם ביד, ובשנתיים האחרונות המקרים האלה קשורים לסרטי אנימציה. אלה שמקוטלגים אוטומטית בישראל בתור סרטי ילדים בלבד. כיוון שקצת נמאס לי להפציר במפיצי וצופי הקולנוע כאחד להצטרף כבר אל שאר העולם בהבנה כי סרט מונפש אינו בהכרח אומר שההנאה ממנו הופכת אותך לבן 3 (ואם כן, אז מה?), אסתפק בדוגמאות. בשנה שעברה יצא ״לשבור את הקרח״ באופן כזה שגרם אפילו לי להסתכל עליו מגבוה, החל מהקרנת עיתונאים בשבת בבוקר ושיווק כולל שמתאים לסרט נסיכות דיסני ותו לא, וכלה במיעוט הקרנות בדיבוב המקורי. רק בתחילת השנה הנוכחית צפיתי בסרט בזכות הקרנה מיוחדת בסינמטק חולון, בשיתוף עין הדג, שחשפו אותי למה שבקלות היה יכול לככב ברשימת עשרת הגדולים הפרטית שלי לשנת 2013. אפילו כתבתי על כך.

השנה, אותו סיפור בשינויים קלים. בתחילת אוקטובר עלה לאקרנים סרט בשם ״הקופסונים״, יחד עם עוד אלפי סרטי ילדים לכבוד חג הסוכות ובדיבוב עברי בלבד. כלומר, הפעם חסכו מאיתנו המפיצים את האפשרות לצפות בגרסה המקורית והותירו אותנו רק עם ההתלבטות האם לבחור בהצגה תלת-מימדית או לא. הישועה הגיעה כחודש לאחר העלייה המבאסת לאקרנים, בדמות הקרנה מיוחדת של הגרסה המקורית, שהתארגנה לה בסינמטק הרצליה. אפילו עותק מתורגם לעברית אין בארץ, וכך צפיתי בסרט עם משקפי תלת-מימד על אפי וללא שינויי פוקוס מרגיזים כדי לקרוא את התרגום, כך שיכולתי לעמוד במדוייק על איכות הדיבוב האנגלי. אז תודה לסינמטק הרצליה וניר נאמן על שהרימו את הכפפה (בעידוד דורון פישלר, יש להניח, שהקדים את הסרט בדברי פתיחה) וגאלו את הסרט מכליון. כך התאפשר לי לצפות בעוד עליית מדרגה של אולפני לייקה האדירים (החתומים על ״קורליין״ ועל ״פארנורמן״).

אסייג ואומר שאין לי שום דבר נגד דיבוב סרטים לעברית עבור ילדים שרוצים להנות מהם אך טרם למדו לקרוא כתוביות או לשמוע אנגלית. אני גם די בטוח כי המדבבים בארץ עושים מלאכתם נאמנה, בהתחשב בסרט המדובב השנתי שיוצא לי לדגום. אבל אני כבר גדול ועדיין רוצה להנות מסרטים שלדעת המפיצים בארץ מכוונים לילדים בלבד, ואני בטוח שאני לא היחיד. לאחר צפייה בשפת המקור ב״Boxtrolls" או ״טרולי הקופסאות״ כפי שהיה ראוי לקרוא לו, אני חושב שהעוול ההפצתי היה גדול במיוחד – זה חתיכת סרט כביר מכל בחינה אפשרית. אין בי כוונה לזלזל בדיבוב העברי, שכן לא צפיתי בגרסה זו, אבל חצי מההנאה שלי נבעה מכך שמדובר אמנם בסרט אמריקאי, אבל כזה עם דמויות בריטיות יותר מבנדיקט קאמברבאץ׳ לוגם תה של אחר הצהריים ומכרסם גבינת צ׳דר ורקיקים עם המלכה.

הסרט מבוסס על ספרו של אלן סנואו ״Here Be Monsters״, ועלילתו מתרחשת בעיירה הבדיונית צ׳יזברידג׳. ביישוב זה חיים באופן בלתי הרמוני לחלוטין בני אנוש, בעיקר בעלי מלאכה שונים הכפופים לשליט העיר החובש כובע לבן וזולל גבינות בארמונו (בקולו של ג׳ארד האריס), וכן מפלצות חיוורות ונמוכות קומה המכונות ״טרולי קופסאות״. הטרולים אכן לובשים/מתחבאים בתוך ארגזי קרטון בגדלים שונים, המשמשים להם כבית וכסות גם יחד ומאפשרים להם להתכנס כמו צב בשעת סכנה. וסכנות ממש לא חסרות במקרה ואתה טרול-קופסא, בגלל אגדות ומיתוסים על רשעותם של היצורים שכביכול חוטפים תינוקות אדם וזוללים אותם עד העצם, וגם את הגבינות המפורסמות של העיר הם חומדים. לכאורה.

האמת מוכיחה אחרת, שכן אחד מהטרולים הוא למעשה תינוק אדם אותו הם מגדלים במאורתם הסודית והפלאית במעבה האדמה. הוא מכונה אגז (אייזק המפסטיד רייט), יענו ביצים, על שם הקרטון אותו הוא לובש, ובמהרה יגלה כי אינו נמנה עם הזן שגידל וטיפל בו מינקות. הרפתקה על פני הקרקע מפגישה אותו עם וויני (אל פאנינג), ילדה בת גילו וצאצאית של המושל, ועם האמת הנוראית על רדיפת הטרולים – הסיבה להיכחדותם היא צוות מיומן שנשכר בידי האדון כדי לנקות את העיר מן הזוהמה. חברים בו שלושה לוכדי טרולים (ניק פרוסט, ריצ׳רד איואדי וטרייסי מורגן) והוא מונהג בידי אחת הדמויות המרתקות שתראו השנה בקולנוע וללא ספק נבל השנה לעניות דעתי – ארצ׳יבלד סנצ׳ר (בן קינגסלי).

אל רשימת המדבבים המפוארת אפשר להוסיף, מלבד שלל המקשקשים בשפת הטרולים שדומה לאנגלית משובשת, גם את טוני קולט וסיימון פג, שבאופן פורץ דרך אינו מצוות עם ניק פרוסט ולדעתי אפילו לא מחליף עימו מילה מדובבת אחת במהלך הסרט כולו. כולם חמושים במבטאים הבריטיים מהמוגזמים ששמעתי לאחרונה, על גבול הפארודיה, מה שהוסיף להנאתי בכל פעם בה דיברו על גבינות. ואין כמעט רגע שבו לא מדברים על גבינות בסרט הזה. מתוך סקרנות בלבד, אני שוקל לצפות בגרסה העברית כדי לראות האם משהו מההוויה עבר גם לדיבוב המקומי וכיצד התמודדו מתרגמי הטקסטים עם טריליון בדיחות השפה שמרכיבות את הסרט. בדיחות שבטח עברו מעל ראשיהם של צופים רכים בשנים, יחד עם מספר רפרנסים קולנועיים (כולל מונטי פייתון! הידד) ורובד הומוריסטי נוסף המיועד למבוגרים בלבד.

אל רשימת ההנאות הבלתי פוסקת שלי מהסרט הזה אפשר להוסיף בקלות גם את המימד האסתטי. בגזרה האודיאלית זה נכון לא רק לדיבוב המופלא, או שמא עליי לכתוב המשחק, של כל אחד מן המשתתפים, אלא גם לשטיח הפסקול האורג את כל החוויה יחדיו. חתום עליו דריו מארינלי, שלמרות מוצאו האיטלקי הלחין כמה מהדברים הכי בריטיים שאפשר להעלות על הדעת בשנים האחרונות (״גאווה ודעה קדומה״, ״אנה קארנינה״ וכמובן ״כפרה״ עליו זכה באוסקר). חוץ מהאוזניים נהנות כמובן גם העיניים, שכן הסרט מונפש באופן כה מלא חיות עד כי ניתן להישאב פנימה לגמרי אל תוך החוויה ולשכוח כי מדובר בסרט אנימציה, או סרט בכלל. במובן זה יש לשייך את היצירה בראש ובראשונה דווקא לאולפני לייקה, מבלי לפגוע בכבודם של הבמאים גראהם אנאבל ואנטוני סטאקי. זאת משום שקצת כמו במקרה של אולפני פיקסאר, נדמה שיש יד מכוונת מאוחרי כל תוצרי האולפן הן מבחינת התכנים ובוודאי שבכל הקשור לוויזואליה.

בלייקה מנפישים בטכניקת סטופ-מושן מסורתית, כמעט ללא עזרת מחשב ובהסתמך על פיסול סיזיפי של כל דמות וכל הבעת פנים. כל פריים מאורגן ומצולם בנפרד ואז מחוברים יחדיו כלל הפריימים יחדיו ליצירת אשליה של תנועה או תזוזה. יש אפילו בדיחה מטא-קולנועית על כך במהלך הקרדיטים. ״טרולי הקופסאות״ מרהיב עין בעיצוב הפריימים שלו, שכוללים לעיתים עשרות דמויות המבצעות תנועה וגם סטים יפהפיים בעדינותם ומורכבותם. הסרט מצטיין לא רק בגודל וגודש אלא גם בדברים הקטנים ביותר, בעיקר הבעות הפנים של דמויותיו, וכולל את הרגע המדהים ביותר שראיתי בטכניקת ההנפשה הזו – רגע קטנטן, כמעט בלתי נראה, של עווית בעיניו של ארצ׳יבלד סנצ׳ר, שהוציא ממנו קריאת התפעלות.

סנצ׳ר, אם כבר הגעתי אליו, הוא נבל מהסוג שכבר חשבתי שלא קיימים. יותר מדי סרטי גיבורי על בינוניים כנראה השכיחו ממני את הדרישה לנבל שאמנם מסוגל לרשע בלתי נתפס, אבל גם מכיל סתירות פנימיות וצד אנושי ניכר שהוא זה שבאמת מניע אותו. סנצ׳ר הוא בדיוק כזה והוא ללא ספק הדמות המעניינת והמורכבת בסרט שמצליח לברוא כאילו ללא מאמץ דמויות נהדרות רבות, בעיקר דרך הוספת צד אפל ובלתי מודע לאישיותן (וויני, ילדת המושל החביבה, ממש בקטע של זוועות ועינויים משום מה).

אצל הנבל הזה מתקיים מאבק תדיר בין הנורמטיבי למופרע, שמתבטא באופן הלא מודע לעצמו בו הוא מביא לפועל את תוכניותיו. זה כולל כמה וכמה הפתעות עלילתיות שאני לא מוכן בשום אופן להרוס, אז רק אומר ששאיפתו היא לשבת יחד עם מכובדי העיר ולזלול גבינה, על אף שהעניין לא עושה לא טוב. זהו נבל שלא מונע מרוע לב אלא מדרישה לכבוד, ובמהלך הסרט יחשפו צדדים סותרים שלו לא רק בכל הנוגע לטוב ורע, אלא גם לגברי ונשי, מכובד ונלעג, אטום ורגיש. חבר מרעיו, המנהלים כל העת דיון על טיב עבודתם מבלי להבין שהם הנבלים של הסרט, מעצימים את התחושה היטב.

כמו בסרטיהם האחרים של האולפנים, ניכר דגש על קבלת השונה (והמשונה) והשתלבותו בחברה באופן אורגני (אור כתב על יציאה מאוד אגבית מהארון של אחת הדמויות מ״פארנורמן״ כאחד מרגעי השנה של 2012 מבחינתו). או אולי בעצם, ״הקופסונים״ מציג את החברה כמורכבת מהמון פרטים מוזרים המתגבשים יחדיו לכדי נורמה ומפרק לגורמים את הגינונים, הנימוסים והבדלי המעמדות. זהו מסר מצויין בעיניי לסרט המתיימר לפנות לילדים ומבוגרים כאחד, אז אסיים ברוח זו עם חדשות טובות – ראו בסינמטק הרצליה כי טוב ומיהרו להכריז על הקרנה נוספת! פנו לכם ולכן את יום שלישי ה-25 בנובמבר, ובואו בשעה 20:30 אל שערי הסינמטק. ההקרנה הפעם תהיה לגרסה הדו-מימדית של הסרט, וכיוון שאין לדעת מתי הזדמנות זו תשוב אני כבר זומם על עוד צפייה.